בעלייה לירושלים, מיד אחרי הירידה מהקסטל, מסתתרת לה פיסת היסטוריה שמקפלת במבנה אחד את העבר, את ההווה וכנראה גם חלק מהעתיד של הארץ הזאת. חדי העין יבחינו בשלט Yvel שמתנוסס מעל המבנה המוקף בגדר אבן ירושלמית.
Yvel היא חברת התכשיטים של איציק ואורנה לוי, זוג ירושלמים ותיקים, שלקחו על עצמם פרויקט חיים שאפתני, לקדם את האוכלוסייה המבוגרת מקרב בני העדה האתיופית כדי לשלבם בחברה, ולשם כך הקימו בעבורם בית ספר לתכשיטנות.
"אני אתיופי", מכריז איציק במהלך שיחתנו בביתו שבמושב בית-זית. "אלה מילים שאמרתי לעובדים שלי לפני כמה שנים במהלך אחד מסבבי ההפגנות של העדה. אבל אז, אחד מהעובדים ענה בדרכם העדינה: 'איציק, כשאתה בחדר עם אנשים אף אחד לא יכול להצביע עליך כשונה, עלי כן'. המשפט הזה מהדהד לי עד היום. אני אעשה הכל כדי שהאנשים האלה, החוליה החלשה בשרשרת החברתית הישראלית, לא יישארו מאחור. לא במשמרת שלי".
לא בכדִי עולים חדשים הם בבחינת עצב חשוף אצל לוי. הוא עצמו עלה עם הוריו בגיל שלוש מארגנטינה, לישראל של שנות השישים, היישר למעברת העולים בשכונת תלפיות בירושלים. אביו, שהגיע עם הון קטן, השקיע את הכסף היחיד של המשפחה במפעל נקניקים בשכונת מוצא בפאתי ירושלים, אלאשכעבור זמן קצר הפסיד האב את כל כספו, והמשפחה נותרה חסרת כל.מתברר שכאֵב של כמעט שישה עשורים לא קַהָה.
"אני יודע מה זה להיות זר לתרבות מקומית, אני יודע מה זה להיות שונה,אני יודע מה זה מחסור", מדגיש איציק."לימים, כאשר הגעתי לרווחה כלכלית, שאלתי את עצמי איך ואיפה אני יכול לתקן.זה לא עזב אותי, וכך מצאתי את עצמי מחפש תשובות במעון עולים במבשרת-ציון. תשובות לא לעולים, אלא בעיקר לעצמי".
ראשוני התלמידים נבחרו מקרב המבוגרים שבעולים. הם כונסו באולם,שם התבקשו להרכיב כל מיני צורות מחלקים של פסטה יבשה, וכך גויס המחזור הראשון לבית הספר של אורנה ואיציק. כיום פועל בית הספר בצמוד למפעל התכשיטים המשפחתי. המדריכים והמנטורים של המחזור הנוכחי הם חלק מבוגרי המחזור הראשון. לצד בית הספר פועלת חברת תכשיטים "מֶגֶ'מֶריה" ("בראשית" באמהרית). זו חברה המנוהלת באופן מלא על ידי בוגרי בית הספר ומוֹכרת בעצמה, תחת המטרייה והפיקוח של אורנה ואיציק, קו מוצרים משלה.
מג'מריה, שעשתה לה שם בישראל, משכה לא מעט מבקרים. במהלך נסיעת עסקים לארצות הברית,קיבל איציק טלפון מאורנה על כך שמישהו רוצה לפגוש אותו בדחיפות לגבי מג'מריה. ל"מישהו" הזה קראו סטףורטהיימר, שהגיע לביקור במפעל, התלהב, וביקש לרכוש אותו.
"הפגישה עם סטףהתחילהמוזר", איציק מספר, "הוא אמר מיד שהוא מעוניין לקנות את החברה, ושאלתי אותו לשם מה הוא צריך לקנות את Yvel אם הוא מתעניין במג'מריה. כשהבין, דרש 51 אחוז. שאלתי מדוע, והוא הסביר שהוא דורש שליטה. הצעתי לו 90 אחוז ואנחנו נישאר עם עשרה אחוז. כששאל למה, הסברתי לו שזו שותפות שבה רק מכניסים כסף, לא מוציאים. מיותר לציין כי בסופו של דבר הוא שמח להיכנס ב-50 אחוז… אחרי אותה ארוחה הפכנו לשותפים שווים בפרויקט, וכיום סטף מפעיל בעצמו מיזם דומה בנצרת, המשלב את בני כל הדתות".
המפרץ הפרסי, שנות ה-90
אורנה ואיציק הכירו בתחילת שנות השמונים בירושלים. הוא ניהל אז את אחת מחנויות הסופרמרקט של אביו. הוא –בן עולים שהפך לישראלי, היא – בת למשפחת אצולת מוסיוף הענפה מירושלים. לאִמה היתהחנות תכשיטים במלון המלך דוד. כך, לצד הרומן שלו עם אורנה, החל הרומן שלו-שלהם עם הפנינים.
"הפגישה הראשונה שלי עם פניניםהיתה כשהכנסתי אחת לכאן…", הוא מספר, חצי בצחוק חצי ברצינות. "יום אחד אורנה הודיעה לי שהיא עזבה את העבודה בחנות של אחד מאחיה, ואני עזבתי במקביל את העבודה בסופר, לא יכולתי יותר לעבוד תחת אבא שלי. שנינו החלטנו לשנות כיוון, ולא כל כך ידענולאן. אורנה הציעה שבכסף המועט שהיה לנו נקנה פנינים מאימא שלה ונייצר תכשיטים. מיותר לציין שלא הבנתי כלום בתכשיטים,לא כל שכן בפנינים, ואז, באותו יום, קיבלתי מאורנה את השיעור הראשון.היא הורידה עגיל פנינה שענדה, ואמרה לי להכניס אותו לפה ולנשוך קלות. עשיתי את זה, ואז היא שאלה אם יש לי תחושה של חול בפה. עניתי שכן. 'עכשיו קיבלת את השיעור הראשון שלך באבחנה בין פנינה אמיתית איכותית לפנינה מזויפת או מאיכות ירודה', היא אמרה, והשאר, כפי שאתה רואה, היסטוריה. עד היום, אם יש משהו שמרגש אותי זה לפגוש מגדֵל פנינים, לבחור במשך ימים יחד אתו את אלה שמתאימות לנו ביותר ונוגעות לנו במיתרי הרגש".
את התכשיטים הראשונים שיצרו מכרו השניים ביוון, לשם נסעו לירח דבש. זה קרה באי הידרה, שם פגשו סוחר תכשיטים מקומי, שהתלהב מזוג התכשיטנים הצעירים וקנה את כל מרכולתם. לימים הפכה יוון למדינה הראשונה שבה פעלו השניים מחוץ לישראל. מאוחר יותר הם התרחבו אל השוק האמריקאי ובהמשך, הרבה לפני הסכמי השלום, גםלמפרץ הפרסי. כבר בסוף שנות התשעים איציק מצא את עצמו סוחר עם בתי המלוכה במפרץ, כשהוא חמוש בדרכון ארגנטינאי ובחבר מקומי, שייח' אל אסירי, שאותו הכיר לגמרי במקרה בזכות ילדותו בירושלים המעורבת.
"באחד הימים אני עומד ליד הביתן שלנו בתערוכת התכשיטים בבזלורואה אדם מבולבל ולחוץ. מיד הבנתי מאיפה הוא, ולמרות זאת ניגשתי והצעתי עזרה. הוא ענה שהוא מחפש כבר זמן רב את הביתן האיטלקי בתערוכה. הצעתי לו להיכנס לביתן שלנו במתחם הישראלי ולצלצל למודיעין כדי שיסבירו לו כיצד להגיע. ראיתי את החשש והרתיעה בעיניים שלו, אבל אני ירושלמי כבר ארבעה עשורים ומכיר מצוין את המנטליות. חייכתי ואמרתי לו משפט אחד קצר בערבית, 'ביתי הוא ביתך'. זה הספיק. מיותר לציין שלביתן האיטלקי הוא כבר לא הגיע, ומאותו יום שייח' אל אסירי הפך לאחד הלקוחות הגדולים שלנו במפרץ הפרסי".
לא חששת אז לנסוע כישראלי למפרץ? הרי אלה היו זמנים אחרים לגמרי.
איציק מחייך חיוך גדול, ואני מריץ מיד מחשבות שאולי בנוסף לעסקי התכשיטים הוא עסק בפעילות נוספת, והנההמקום והעיתוי לחשוף אותה… מתברר שלא הייתי רחוק.
"בשנת 97' נסעתי בפעם הראשונה לדובאי עם חבר יקר שלי בשם יחיאל, שהיה במשך שנים גם המנטור העסקי שלי", מספר איציק, "הוא עם דרכון אמריקאי ואני עם ארגנטינאי. עצרנו באמסטרדם כדי 'למחוק' את כל הזהות הישראלית שלנו, מבגדים ועד דרכונים. שכרנו תא אחסון בסכיפהול והשארנו שם את ישראל…אחרי הנחיתה בדובאי נסענו למלון ונרדמנו, קצת מעייפות והרוב מהמתח. בבוקר אנחנו מתעוררים מדפיקות חזקות בדלת, ויחיאל רץ לפתוח אותה. בפתח עומד סודני ענק, ויחיאל מתחיל להסביר לו שהגענו מאוחר מאוד בלילהואנחנו מבקשים להמשיך לישון… בשלב הזה אני קולט שהסודני הענק בכלל לא מבין מה יחיאל אומר לו. קמתי מהמיטה, צעקתי ליחיאל באנגלית, '!Harold, he doesn’t understand you'ומשכתי אותו אחורה. הסודני שתק, הביט בנו ושאל פתאום, '?Are you Jewish'. קפאנו במקום, לא ידענו מה לעשות. אחרי כמה שניות יחיאל שואל אותו, "איך ידעת?", הסודני מסתכל עלי, ואז פונה ליחיאל ואומר:'Because you are speaking to me in Hebrew!'. למוסד, כפי שאתה מבין, לא התקבלנו…".
הסיפור שמאחורי המסכה
בחודשים האחרונים מפעל Yvel התפרסם בעולם בהקשרל"מסֵכת המיליונים"שיצר,עם יותר מ-4,500 יהלומים ששובצו על מסכת קורונה תקנית בעבור לקוח מארצות הברית. חיפוש קצר בגוגל עם שמו של איציק מעלה מאות אזכורים וכתבות בעניין המסכה, בעשרות כלי תקשורת בעולם. אבל כששואלים אותו על המסכה הוא חוזר בכל פעם לעובדים שלו. "רמטכ"ל לא מנצח מלחמות לבדו". זה משפט שחוזר אצלו תדיר.
"כשהתחילה הקורונה וכל העולם נסגר, וגם ישראל, הבנתי שאני חייב לעשות משהו חריג כדי לשמור על המפעל ועל האנשים שהפכו להיות משפחה אחת גדולה, שהרי מי יקנה תכשיטים במשבר כלכלי כזה? אחרי התלבטות החלטתי לכתוב לכמה מהלקוחות שלי מכתב מהלב, ולבקש מהם שיעזרו לנו לצלוח את המשבר הזה. התשובה הגיעה מהחוף המערבי בארצות הברית. לקוח שלי כתב שהוא מבקש מסכה משובצת יהלומים, ללא הגבלת תקציב. אני מודה שהייתי מבולבל, כי 'ללא הגבלת תקציב' זה משפט מורכב, ולא ברור לכמה הוא מתכוון: עשרת אלפים דולר, מאה אלף, מיליון דולר? התחלנו לדבר ותיארתי לו את הרעיון שלי. אני חייב לומר שהוא זרם, והחשבון הגיע למיליון וחצי דולר. לפני הייצור שאלתי אותו שוב האם לזה הוא התכוון. התשובה שקיבלתי היתה חדה וברורה: 'אני יודע למה הכסף הזה משמש, תייצר את המסכה'".
בחנוכה האחרון כינסו איציק ואורנה את מאה ועשרים העובדים להדלקת נרות שכללה הפתעה. כל עובד קיבל את שכרו המלא, למרות החל"ת. הכל שולם מהתמורה שהתקבלה עבור מסכת המיליונים. כשהוא מספר את זה הוא מתקשה לעצור את הרגשות.
"יכולתי לרשום צ'ק לכל אחד, זה הכי קל לי, אבל לא כך משיגים תיקון. רציתי שהאנשים האלה יהיו גאים בעבודה, זה חסד כפול. אל תטעה, אני קפיטליסט שמאמין בשוק חופשי, אבל לצד זאת אני חושב שחובה עלי, כמי שעבר במקומות שבהם נמצאים היום החלשים בחברה, לתת תקווה ושוויון הזדמנויות. אני קפיטליסט חומל, לא קפיטליסט חזירי".
זוכרים את מפעל הנקניקים? לקראת סוף השיחה אני מחזיר את איציק לשם, ליום שבו אביו הפסיד את כל הונו. איציק שותק, מתכנס, דומע ומספר: "בכל נסיעה שלנו לתל-אביב אבא שלי היה מסיט מבט בסיבוב מוצא. כולנו ידענו למה, הוא לא יכול היה להביט במה שהיה פעם מפעל הנקניקים שלו, הצעד העסקי הראשון שלו בארץ שהסתיים במפח נפש גדול. ב-2010 לקחתי אותו למפעל, שהפך ברבות הימים ליקב. הכנסתי אותו לאולם הגדול, והוא שתק. בשלב הזה לא התאפקתי, וסיפרתי לו בדמעות שהיום אני קונה בחזרה את המפעל, אני סוגר עבורו ועבור כולנו את המעגל, את הפצע הפתוח. הוא הביט בי נרגש, שותק. היום, במקום שבו עמד מפעל הנקניקים, עומד מפעל Yvel. הפכתי את הכישלון להצלחה, Levy הפך ל-Yvel, מקום של נתינה ותקווה".
