צמד האמנים הזה מגדיר מחדש, לאורך כל הקריירה האמנותית שלו, את האופן שבו האמנות מוצגת. מיכאל אלמגרין מדנמרק ואינגַר דראגסט מנורווגיה הם בני זוג בחיים ובפעילות האמנותית, שמתגוררים ויוצרים יחדיו בברלין. עבודתם בוחנת את הקשר בין אמנות, אדריכלות ועיצוב. הם ידועים בעבודה שיש בה שנינות והומור חתרני לצד התייחסות לנושאים חברתיים ותרבותיים, והם עוסקים בהקשר הסביבתי שבו מוצבים המיצגים שלהם.
אחת היצירות הממחישות את ההקשר לסביבה היא הפסל “Van Gogh’s Ear”, שהוצבה ב-2016 במרכז רוקפלר בניו יורק. בריכת שחייה המוצגת בניצב לקרקע, מעוטרת באורות בהירים ובאלמנטים פיסוליים מקומרים. הפסל מקבל את פני הקהל בשדרה החמישית – מקום שבו אופנה, מסחר, תיירות ועסקים מתנגשים עם אובייקט שנעקר מסביבתו הרגילה, בתקווה שהעוברים יתמהו "למה?", כמו התמיהה שעורר ואן גוך כשכרת את אוזנו.
יצירה מרתקת נוספת של הצמד היא “The Weight of One Self”. במבט ראשון, מדיום קלאסי של גיבור עירום; אך למעשה, אין זה פסל קלאסי, וזה אינו גיבור אלא מישהו שמנסה להציל את עצמו. שני הפרצופים, של האיש העומד ושל האיש המת, זהים, עובדה הגורמת למתבונן לתהות על המשמעויות האפשריות ועל המוטיבים השונים מן המיתולוגיה, הפילוסופיה, האחריות העצמית והצדק. בכוונה או שלא, היצירה ממוקמת מול ארמון הצדק, בעיר ליון שבצרפת.
שורה תחתונה: סוריאליזם מפר שלווה
