הוא עבר כבר מזמן את גיל הפנסיה, הצהיר שיפרוש כשיגיע לגיל 80, הפר את התחייבותו, וממשיך בגיל 83 לעבוד באינטנסיביות מתונה, כולל זכייה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר בשנת 2021 על תפקידו בסרט "האב". זכייה זו אף הפכה אותו לשחקן המבוגר ביותר אי פעם שזוכה באוסקר.
ולמה אינטנסיביות מתונה? מפני שמי שהיה בעברו שתיין, ולקח את תפקידיו על המסך בהתמסרות תהומית ואף לקה לא אחת ביהירות, מעיד על עצמו היום כך: "אני יודע שמה שאני עושה עכשיו לא ממש חשוב בתמונה הכוללת. הקריירה והמשחק אינם חזות הכל. אני מרבה לקרוא, לנגן ולהקדיש זמן לאשתי ולחתול".
בין לבין, הוא מצטלם לסרטים. "האב", שהביא לו את האוסקר השני בקריירה, מהווה אכן מפגן של משחק שהוא בין מחזה לסרט. הופקינס מגלם בו אב בגיל מתקדם (ששמו אנתוני…), הסובל מדמנציה אשר מתעצמת ומערבלת את חייו שלו ושל אוהביו הסובבים אותו.
סרט זה ושכמותו לאורך הקריירה הארוכה שלו, הביאו להופקינס את תהילתו כשחקן. הוא עבד עם גדולי הבמאים של העשורים האחרונים, ובהם פרנסיס פורד קופולה, ריצ'רד אטנבורו, מרטין ברסט, רון האוורד, ג'ונתן דמי, אוליבר סטון, וודי אלן, דיוויד לינץ', סטיבן ספילברג, רידלי סקוט, רוברט זמקיס, קנת' בראנה, אך את עיקר הופעותיו בשנים האחרונות הוא עושה דווקא בסרטים של מגה-תקציבים, סרטי מחשב מהונדסים, המושתתים על פעלולים ופונים לקהל היעד העיקרי של הקולנוע בעת הזאת – ילדים ובני נוער. סרטים אלה, המופקים בתקציבי שחיתות, לא זכו ברוב המקרים לאהדת המבקרים, אך הקופות דווקא האירו להם פנים. כזה, למשל, היה הסרט משנת 2017 "רובוטריקים: האביר האחרון", שהופק בתקציב של 217 מיליון דולר.
את מיומנויות המשחק העילאיות שלו לא נדרש הופקינס להציג גם בסרט משנת 2014 שנקרא במקור "נוח" ואילו אצלנו שונה שמו ל"המבול", בו שיחק לצדו של ענק מסך אחר, ראסל קרואו. גם לא ב"ת'ור: העולם האפל", סרט משנת 2013 שתקציבו היה 170 מיליון דולר, וב"איש הזאב" משנת 2010 שהופק ב-150 מיליון דולר. בכל אלה מילא תפקידי משנה ותוגמל היטב עבורם, ואף העיד שממש לא סבל, כי אחרי הכל, גם זה קולנוע. גם בסרט "ההונאה", משנת 2016, שיתף פעולה עם אביר מופלא מזדקן אחר, אל פצ'ינו, שאף הוא אינו נרתע מתפקידים מרשימים פחות מאלה שאפיינו את עיקר הקריירה הקולנועית שלו.
אנתוני הופקינס נולד בוויילס, ביום האחרון של שנת 1937, להורים ששניהם היו חצי וולשים וחצי אנגלים. מושא ההערצה והחיקוי שלו בגיל העֶשרה היה ריצ'רד ברטון, שגדל 12 שנים קודם לכן לא הרחק ממקום מגוריו של הופקינס. הצלחתו של ברטון בהוליווד וסגנון המשחק שלו הִתוו למעשה את דרכו של אנתוני הצעיר בתחום המשחק. חדי העין וותיקי המסך שבין הקוראים יבחינו ללא קושי בקווי הדמיון באופן שבו השניים הללו מעצבים דמויות על המסך.
בגיל 38 החליט הופקינס לא להישען עוד על הטיפה המרה, ומכאן ואילך הפך לשחקן טוב יותר, ומן הסתם, מצליח יותר. המוטו היה ליהנות מהדמות ומהתפקיד. הוא מספר שאפילו נהנה מתפקידו הזכור מכל תפקידיו – ד"ר חניבעל לקטר, ב"שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי משנת 1991: "צפו שוב בסרט, ותראו שאני ממש נהנה. חייבים להתייחס בהומור. היוהרה היא משהו שעליך להסיר על מנת להיות שחקן טוב יותר, ובוודאי שאדם טוב יותר", הוא מסכם בריאיון ממרומי גיל 83.
בין אם יש קשר לאיכות וליחס למשחק ובין אם לאו, הופקינס אובחן בגיל מבוגר כבעל תסמונת אספרגר, אבחנה שהסבירה לו ולבני משפחתו אופנים מסוימים של התנהגותו. הוא לא מסתיר עובדה זו כלל, ובכך תורם לשבירת סטיגמות ומחסומים. בעוד האוסקר השני שלו ייחודי בשל גילו המבוגר, גם באוסקר הראשון שקיבל, עבור הופעתו בתפקיד הרוצח המטורף ב"שתיקת הכבשים", יש משהו ייחודי: התפקיד הראשי שעבורו הוענק היה בעל זמן המסך הקצר ביותר אי פעם בהיסטוריית הזכיות של האוסקר – 16 דקות בלבד. שלוש פעמים נוספות היה הופקינס מועמד לאוסקר, ולא זכה – בסרטים "ניקסון", "שארית היום" ו"אמיסטד". מצד שני, כמו כל שחקן שמכבר את עצמו, היה גם מועמד לפרס הראזי, המוענק למשחק בסרט הגרוע ביותר.
המפגש שלו עם משחק החל כשהיה בן 17, כשהצטרף לחוג שבו למד את עקרונות המשחק. הופעתו הראשונה על במת התיאטרון היתה כשהיה בן 23, ובקולנוע בגיל 30, בסרט לא מסחרי בשם "האוטובוס הלבן". כעבור שנה גילם את תפקידו המשמעותי הראשון, המלך ריצ'רד לב הארי, בסרט "אריה בחורף".
מגוון התפקידים ששיחק על הבמה ועל המסך לאורך הקריירה הוא עצום, וכולל דמויות היסטוריות רבות כגון ריצ'רד לב הארי, אנטוניוס, פיקאסו, ניקסון, טיטוס, מוסוליני, צ'פלין, היצ'קוק, היטלר, צ'ארלס דיקנס, ואפילו יצחק רבין. וכמובן, קלאסיקות שייקספיריות כאותלו והמלך ליר. מתוך כלל יריעת תפקידיו הדרמטיים נציין את "גשר אחד רחוק מדי" עתיר הכוכבים משנת 1977; "תקוות גדולות", סדרה מושקעת מ-1989; "זיכרונות מאחוזת הווארד" (1992); "ארץ הצללים" (1993); "רוחות של תשוקה" (1994); "לפגוש את ג'ו בלאק" (1998); את סרטי ההמשך של חניבעל לקטר – "חניבעל" משנת 2001, "הדרקון האדום" מ-2002 ו"עדות שבורה" מ-2007; ואת "האפיפיורים" הנפלא מ-2019.
הופקינס גם ביים לא מעט מחזות ושני סרטים – "אוגוסט" משנת 1996, שהוא אדפטציה למחזהו של צ'כוב "הדוד ואניה" בהעברה לדרום וויילס, ו-"Slipstream" מ-2007, סרט שלא המריא לשום מקום למרות צוות השחקנים האיכותי. את כישרונו המוזיקלי הביא לידי ביטוי בהלחנת הוואלס המתוזמר "And the Waltz Goes On". מי שיחפש את היצירה הזאת ביוטיוב יגלה שזכתה עד כה לכ-28 מיליון צפיות.
בשנת 1993 קיבל הופקינס ממלכת אנגליה תואר אבירות. בסוף שנות התשעים העביר את מרכז חייו לארצות הברית, ובשנת 2003 זכה לכוכב משלו בשדרות הוליווד.
