בבוקרו של היום החמישי להפלגה מארובה אנו מתקרבים לחופי פנמה. הים רגוע, וריח כבד ובשׂום, אופייני לאזורים הטרופיים, שולט באוויר. מבעד לאובך מתגלה קו של שוניות שעליהן נשברים גלי האוקיינוס. מטרתנו היא ארכיפלג מופלא של מאות איים, הנחשפים לאִטם ככל שאנו מתקרבים ליבשת.
הארכיפלג ממוקם לאורך החוף האטלנטי של פנמה, מהגבול עם קולומביה במזרח ומשם מערבה לאורך כ-180 ק״מ. אזור מרתק זה ידוע בשם סאן בלאס או, בשמו העדכני, גונה יאלה (Guna Yala), אחת הפרובינציות בפנמה ומקום מושבם של אינדיאנים המכונים גונאס (Gunas) או קוּנה. שנים אני חולם להגיע לאזור בראשיתי זה, שבו הכל תמים, ראשוני ופשוט, לכאורה.
אך חלומות לחוד ומציאות לחוד, ומה שהיה נכון במשך מאות שנים הולך ומשתנה, אם כי בני הגוּנה עושים מאמצים לשמר את אורחות חייהם. הנוף בתולי, אך כבר ניכרים בו סממנים מודרניים רבים, החל מתקשורת סלולרית ואינטרנט ועד מלונות קטנים, ופה ושם תיירים המגיעים מהיבשת.
האזור זכה למעמד אוטונומי מיוחד באוקטובר 2011, אחרי מאבק עיקש ורב שנים של המקומיים. השם הספרדי סאן בלאס בוטל, והפרובינציה חזרה לשמה המקורי, גונה יאלי (כך בשפת הגונה). האוטונומיה, על ענייניה הפנימיים, נשלטת על ידי קונגרס בן 51 נציגים וממשלה מבני המקום. 378 איים כוללת הטריטוריה הזאת, ורק 36 מיושבים, כשבכמה מהם אפשר למצוא משפחה אחת או שתיים, והיתר מאוכלסים בצפיפות רבה מאוד, עד כדי כך שרבות מבקתות המגורים בנויות על כלונסאות הנטועות במים הרדודים, בשל מחסור במקום על הקרקע.
חלקה האחר של הטריטוריה הוא רצועת חוף צרה, המשתרעת במקביל לרצועת האיים. רק מעט מבני הגונה יושבים דרך קבע על רצועת יבשה זו, שמוקדשת ברובה לגידולים חקלאיים. בעלי החלקות מתגוררים באיים ומעבדים את שדותיהם ביבשת. על האיים עצמם אין קרקע חקלאית, אלה הם איי חול זך ולבן המאפשר אחיזה לדקלים וצמחי מים בלבד. בני הגונה בחרו לגור באיים לא בשל יופיים, אלא מסיבות פרוזאיות לחלוטין: באיים האלה אין יתושים, ואף קל יותר להגן עליהם מפני השלטון המרכזי. מחזה נפוץ כאן הוא בני גונה השטים על סירת עץ צרה בדרך לעבודת יומם בחקלאות שעל היבשת.
דולר תמורת צילום
הגישה אל הארכיפלג אפשרית דרך כמה מעברים. אנו בוחרים את אחד הרחבים שבהם ונכנסים לעגינה באי פורבניר (Porvenir), שבו מנחת מטוסים וגם משרדי ממשל המטפלים בכניסה לאזור ולפנמה. מגיעים עם הדינגי (סירת שירות) לחוף ונוחתים בחזיתה של חנות המוכרת עבודות רקמה אופייניות למקום. אלה הן ה"מוּלה" – ריבוע רקום בגודל 40 x 40 ס"מ, שמחירו כאן כ-20 דולר, וככל שמתרחקים מאזורי הגונה המחיר עולה.
אנחנו חוצים את המנחת לעבר מבני הממשל, שמעליהם מתנוסס דגל הפרובינציה ובמרכזו צלב קרס הפוך. אין כל קשר לתנועה הנאצית. על מנת לקבל רישיון כניסה יש לעבור דרך חמישה בעלי תפקידים שונים ולשלם לשלושה מהם. לנציג הגונה 20 דולר לסירה ועוד חמישה דולר עבור כל איש צוות, למשטרת הגבולות 100 דולר תמורת ויזה לנכנסים לפנמה מהים, ולקברניט הנמל 150 דולר עבור רישיון שַיט.
בכל פעם שמכוונים את המצלמה לעבר המקומיים נשמעת – בעיקר מצד הנשים ומהילדים – הצעקה "One Dollar", ואת זה הם זכאים לגבות עבור כל צילום שבו הם "מככבים". הנשים לבושות בדרך כלל בבגדים המסורתיים והן נמוכות קומה ואינן מרשימות במיוחד, בלשון המעטה. הגברים כהים, נמוכים אך חסונים. בני הגונה ידידותיים בדרכם הם. גאים מאוד בתרבותם ובאורחות חייהם.
באי הסמוך והמאוכלס בצפיפות מתנהל משחק כדורסל סוער, ורוב השחקנים יחפים. כשהמשחק מסתיים עולים השחקנים והמלווים לסירות הקנו שלהם, שיובילו אותם לאי מגוריהם. אנו משוטטים בין הבתים באור שקיעה רך ומסיימים בבירה קרה במעין מזנון/ מכולת הבנוי על כלונסאות מעל המים.
ב"רחובות" הצרים של אי שכן נוסף, שאף הוא מאוכלס בצפיפות רבה, מתרוצצים זאטוטים רבים, ובבתים, העשויים כולם מענפי קוקוס, ערסלים בלבד. במרכז הכפר מעין מועדון ובו חבורת ילדים צופה בטלוויזיה לוויינית. מודרנה וחיים פשוטים ביותר משמשים כאן בערבוביה. הנשים מציעות את מעשי הרקמה המרהיבים, בלי כל ניסיון אקטיבי למכור את מרכולתן. הגברים – מועדון סגור. כך או כך, מספר יודעי האנגלית מועט, והשפה המקומית אינה מובנת כלל. בשולי הכפר הקים יזם חרוץ מלון צנוע ביותר, גם הוא על גבי כלונסאות מעל המים. שני זוגות צעירים מצ'ילה מתגוררים במלון. אחד מהארבעה הוא גם יהודי וגם רופא. אם יש לו אח, הוא בטח עורך דין…
לעת ערב חוזרים לספינה. אנו נמצאים בקצה הכי מערבי של סאן בלאס, כלומר, בנקודה המרוחקת ביותר מהגבול בין פנמה לקולומביה. ארוחה קלה, ופורשים לשינה.
סלט ישראלי
למחרת, אחרי הקפה של הבוקר, אנו בדרכנו לצ'יצ'ימה (Chichime). מזהים את האי הקטן ולאחר זמן קצר עוגנים לחופיו. אחת משתי המשפחות שבמקום מפעילה בר חביב ומלון בקתות קטן על החוף. להפתעתנו יש אינטרנט בסמוך לבר. סביב שלושת השולחנות יושבים כמה טיפוסים אקסצנטריים, שלכל אחד סיפור מרתק יותר משל חברו. שניים שמקיפים את העולם סולו, אחד מהם בסירת מפרש רעועה; אוסטרלית מבוגרת שממתינה ליאכטה; זוג, היא ארכיאולוגית והוא טכנאי העובד עם משלחות, שהכירו זו את זה במהלך עונת חפירות ב…מגידו. בשקיעה מצטרפים שניים, דוברי גרמנית רהוטה, ועל אף שנולדו בגרמניה הם מציגים את עצמם כיוונים. יאכטה מפוארת למדי מטילה עוגן, ושלושה שייטים הולנדים מגיעים לחוף. שיחה ערה, שהחלה לפני שהגענו, עוסקת ברצינות תהומית בהרכבו ובדרך הכנתו של סלט, המכונה בפי כמה מהיושבים מסביב לשולחן ״סלט ישראלי״. הכוונה היא למה שאנחנו קוראים "סלט ערבי", כזה שחתוך דק דק. בחור שרירי מאוד, חמוש בסכין חדה, מכין לאִטו את הסלט "שלנו", שזכה להכרה בינלאומית בלי שידענו על כך… ארוחת ערב בבר, שכבר מואר באמצעות כמה נורות חשמל, מוגשת לכולם, ובמרכזה תבשיל עוף מקומי ואורז חולי משהו. האווירה בבר הבינלאומי הזה, השקיעה האדומה, האנשים המיוחדים והעגינה הנוחה מפתים אותנו להישאר במקום יום ולילה נוספים. מצדי, הייתי יכול לרבוץ כאן גם חודש, ואפילו יותר.
אחרי השהות הנעימה בצ'יצ'ימה מפליגים כעשרה מייל ימי לקבוצת איים הנקראת לֶמון קיי ועוגנים במפרץ המרהיב של אי בשם Naguachirdrup. הכניסה למפרץ צרה, ומשמאלה אִיון נוסף בשם Tiadup. על האי הקטן הזה ניצב מבנה בן שתי קומות, השייך לחבר קונגרס מקומי שמתעתד לפתוח בו מסעדה. המבנה הגדול, העשוי מעץ, עומד בסתירה מוחלטת למבנים האחרים, הבנויים מענפי קוקוס. כנראה שזכויות יתר של בעלי שררה הם חלק מהמודרנה הקונה לה כאן אחיזה.
גם באי טיאדופ יש בר פשוט, הכולל מערכת סאונד גדולת ממדים. גם כאן פוגשים אנשים, חלקם תלושים, ובעיקר שייטים בדרכם לתעלת פנמה או כאלה המשייטים באזור סאן בלאס כבר שנים אחדות. הוותיקים איטיים יותר ומתנהלים כאילו רגליהם שתולות בחול הלבן.
כעבור יום, ברוח נעימה וסוף סוף עם מפרשים, אנו גומאים את המרחק להולנד קיי במהירות רבה. המפרץ גדוש ביאכטות מכל הצבעים והמינים. זוג הולנדי, שהגיע ישירות מהאי יוניון לאחר כעשרה ימי הפלגה, מטיל עוגן לידנו. הם ממהרים להתחבק אחרי ההפלגה המתישה, ואנחת הרווחה שלהם מהדהדת במפרץ.
מטרה לכל פיראט
לעת בוקר אנו יוצאים מאזור הגונה בדרכנו לאי לינטון הסמוך ליבשת, במרחק של כ-40 מייל ימי מאתנו. מזג האוויר סגרירי, והוויכוח על השימוש במנועי הסירה, ולא במפרשים, מתלהט… אנו נכנסים לתעלה שבין האי לינטון ליבשת. במקום עוגנות יאכטות רבות. העיירה הסמוכה דומה יותר לפאבֶלה (שכונות עוני בשולי הערים) דרום אמריקאית, בניגוד גמור לבית החווה המפואר שעל האי, אשר הוקם על ידי פנמי אמיד, ובחצרו בעלי חיים שונים. אך האטרקציה היא מושבת קופים על אי קטן נוסף, ובה עשרות קופים ממינים שאינם מוכרים לנו. הם חשים ומתנהגים כ"בעלי בית", ולא כדאי להתקרב אליהם או לאכול לידם.
למחרת מפליגים לעיירה בשם פורטובֶלו ("הנמל היפה"), שאכן ראויה לשם הזה. בעומקו של מפרץ עמוק ורחב ידיים שוכנת העיירה, אשר משמשת כיום אתר נופש ובחזיתה שרידים משוחזרים של מבצר מרשים מהמאה ה-16. לפורטובלו היסטוריה מרתקת. היא נוסדה ב-1597, ובמשך 200 שנה שימש הנמל המבוצר שלה נקודת מוצא למטעני הזהב והכסף שהובלו מהעולם החדש לספרד. האוניות, שהגיעו לקחת את הממון הרב ששדדו הספרדים הכובשים, פרקו סחורות מאירופה ועבדים מאפריקה. הזהב והכסף שהצטברו במבצר ובעיר היוו מטרה לכל פיראט קריבי באשר הוא, אך מכולם בלט קפטן הנרי מורגן, ההרפתקן הבריטי הנודע. ב-1668 הוא פשט על העיר ועל המבצר, כשעמו 450 פיראטים מנוסים. במשך 14 יום הם בזזו את המחסנים הגדושים, ולא בחלו במעשי אכזריות קיצוניים.
פיראט אחר, נודע לא פחות, קפטן פרנסיס דרייק, העשיר גם הוא את קופתו ממחסני האוצרות שבפורטובלו. כשמת, ב-1596, הוטלה גופתו למימי מפרץ פורטובלו בארון עשוי עופרת, שלא נמצא עד היום. שני מועדוני הצלילה שבמקום מציעים צלילות במפרץ לגילוי מיקומו של הארון.
באמצע המאה ה-18 המבצר האימתני – שבו אפשר לראות גם היום את שורות התותחים שהגנו עליו – הותקף ונכבש שוב, אך הפעם על ידי הצי הבריטי בפיקודו של אדמירל ורנון, שהעביר את האוצרות שאוחסנו במקום לבעלותה של האימפריה הבריטית. רחובות רבים ברחבי האימפריה נקראו אז על שם המקום, לרבות רחוב פורטובלו בלונדון שבו, למרבה האירוניה, שוכן שוק העתיקות המפורסם. אז החל תהליך שקיעתה של פורטובלו, עד שהפכה לעיירה זנוחה. בשנות ה-80 הוכרז המקום על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי.
בעיירה המנומנמת אפשר למצוא בתי מלון קטנים, מסעדות, וכדאי מאוד לבקר במבצר, כמובן, וכן בבית המכס המשוחזר, שבו שוכן מוזיאון צנוע המוקדש להיסטוריה של המפרץ והמבצר. עכברי היבשה יכולים להגיע לעיירה באוטובוס או ברכב מקולון הסמוכה.
לאחר יומיים קצרים מדי במפרץ אנו מפליגים לקולון ולמרינה הממוקמת בפִתחה האטלנטי של תעלת פנמה.
כאן מסתיים שַיט נוסף, שנמשך יותר מחודש ימים וחלף על פני תרבויות שונות, נופים, אתרי נופש פופולאריים ואזורים נידחים ובלתי ידועים. להתראות במסע הימי הבא.
