מספרים על ג'ק ניקולסון, שבתחילת שנות התשעים, כשהחל לבלות שעות על מגרש הגולף, היה השחקן תאב הניצחון מעשן חצי קופסת סיגריות בסיבוב אחד בין חורי הדשא. אז הוא החליט שמהחור החמישי הוא יעבור לסיגר. השינוי היה מבורך, הן מבחינת הרגעת עצביו של השחקן והן בשיפור תוצאותיו.
את ניסיונותיו הראשונים עם סיגרים החל ניקולסון עוד בשנת 1973. היה זה בעת צילומי הסרט "הפרט האחרון". הוא סבר שלדמות שגילם יתאים סיגר, כחלק מאישיותה. הסרט צולם בקנדה, מה שאִפשר גישה נוחה לסיגרים קובניים, ואלה נשארו הפייבוריטים שלו להמשך דרך העשן הריחני. בהיותו גם אוהד צמוד של הלוס אנג'לס לייקרס, מעמדו אפשר לו לשבת ולהריע מהשורה הקדמית. היו שנים שבהן עשן סיגרים היתמר בצמוד למגרש, אך מאמצע שנות התשעים הורחקו המעשנים אל מעבר לקירות ולגדרות, וניקולסון, כמכור אמיתי, מעיד שהוא היה מעשן בהפסקה בשירותים: "כמו שהייתי עושה בבית הספר התיכון, כשעישנתי בהפסקה מריחואנה". הסיגר החביב עליו הוא מבית מונטה קריסטו.
אבל הסיגרים הרי הם "רק" עלי טבק מגולגלים היטב לכדי גליל ארוך וריחני, ואילו ג'ק ניקולסון – השחקן שנבחר בשנת 1997 על ידי המגזין "אמפייר" להיות ממוקם כמספר שש ברשימת מאה שחקני הקולנוע החשובים בכל הזמנים, השחקן שהיה מועמד תריסר פעמים לפרס האוסקר לשחקן ראשי, זכה בו שלוש פעמים והיה מועמד לפרס בכל עשור מאז שנות השישים, הישג שרק הוא עצמו ומייקל קיין השיגו בתולדות הקולנוע – הוא שחקן ענק מאין כמוהו. הוא המשוגע האולטימטיבי, הליהוק המתבקש על ידי כל במאי לסרט עתיר השקעה שיש בו דמות עם ניצוץ של טירוף. אבל כמובן שלא רק טירוף. אמנם את עיקר תהילתו עשה מדמויות כאלה, דוגמת הג'וקר מ"באטמן", הסופר המטורף מ"הניצוץ", מֶרפי מ"קן הקוקייה", אך באמתחתו אינספור תפקידים מגוונים. שלושה פרסי אוסקר על תפקידיו הקולנועיים מחזיק ניקולסון בארון. מעטים השחקנים שאוחזים בהישג כביר כזה.
הוא גם השתכר לא רע בכלל ממלאכתו. תמורת כיכובו בסרט "ביום בהיר אפשר לראות לנצח", בשנת 1970, קיבל סך 12,500 דולר. בהמשך טיפס השכר למיליונים בכל סרט, אך את השיא גרף מהשתתפותו בסרט "באטמן" בשנת 1989, שם סגר עסקה טובה, הכוללת רווחים מהסרט, ורשם לזכותו שישים מיליון דולר.
בעקבות גורלו
לעתים די מזומנות, הגדולים בתחומם הם דווקא אלה שנקודת הפתיחה שלהם לא היתה מי-יודע-מה קונבנציונלית. גם ניקולסון ברשימה. הוא נולד באביב שנת 1937 בניו ג'רזי. אמו, ג'וּן פרנסיס ניקולסון, היתה רקדנית חשפנית, ועל אביו הביולוגי לא ידע דבר. האם הצעירה לא היתה כשירה לגדל את התינוק, ולפיכך הוא גדל אצל סבו וסבתו, שהתייחסו אליו כאילו היה בנם. את אמו חשב לאחותו הבכורה. סיפור הכיסוי הזה, מוזר ככל שיישמע, החזיק מעמד עד שנת 1975. אז, כשניקולסון כבר בן 38, חשף תחקיר של ה"ניו יורק טיימס" את האמת: האיש בחר לא לחפש לעולם אחר אביו הביולוגי.
כשסיים את לימודיו בתיכון החליט ניקולסון לחפש את עתידו בהוליווד. הוא התקבל לעבודה בחדר הדואר של מחלקת האנימציה באולפני MGM. אלא שהצעיר השאפתן שאף להיות שחקן, ואף מצא את דרכו אל המסך לראשונה בשנת 1956, כשהוא בן 19. אז הופיע בסרט טלוויזיה בתפקיד משני. מכאן החלו שנים של נוכחות הולכת וגוברת על מסך הטלוויזיה, בראשית שנות השישים. בדרך, בשנת 1958, הופיע בפעם הראשונה על המסך הגדול, באחד מעוד כמה וכמה סרטים זולים וזניחים. ב-1960 שיחק בתפקיד משני ב"חנות קטנה ומטריפה", וזה היה הסרט הנחשב הראשון שבו השתתף.
בשנת 1966 הוא כבר כתב, הפיק וכיכב במערבון "Ride in the Whirlwind", התפקיד המשמעותי הראשון שלו. הסרט שהביא לו את פריצת הדרך הראשית היה "אדם בעקבות גורלו", ב-1969, שם שיחק לצדו של דניס הופר. שני שחקנים צעירים, שנועדו בהמשך להיות שני ה"משוגעים" של הוליווד. על תפקידו זה כבר היה מועמד לפרס האוסקר ולגלובוס הזהב.
מכאן המשיך בסרטים נפלאים כ"רסיסי חיים" משנת 1970 ו"הפרט האחרון" מ-1973.
ב-72' קיבל הצעה מפרנסיס פורד קופולה לשחק ב"הסנדק" את מייקל קורליאונה, אך דחה את ההצעה בנימוק שהתפקיד חייב להיות מגולם על ידי שחקן ממוצא איטלקי. יושרה אמנותית, קוראים לזה.
1974 ו-1975 הניבו שני סרטים קלאסיים מופלאים: "צ'יינה טאון" של רומן פולנסקי ו"קן הקוקייה" של מילוש פורמן, סרט שעליו קיבל ניקולסון את האוסקר הראשון שלו. סרט בלתי נשכח נוסף, עם תפקיד בלתי נשכח, עשה בסרטו של סטנלי קובריק "הניצוץ", סרט שבו הוציא את מלוא הטירוף הגלום בו. זה הטירוף ששוכן סמוי תחת העיניים המימיות הנעוצות עמוק בראש הגדול, והמילים יוצאות מפיו תמיד רכות ואיטיות, נמתחות כמסטיק.
הסרטים שבגינם קיבל את פרס השחקן הטוב ביותר הם: "קן הקוקייה", "תנאים של חיבה" ו"הכי טוב שיש" – על שלושת אלה קיבל גם את האוסקר וגם את גלובוס הזהב, וכן "אודות שמידט", "הכבוד של פריצי" ו"צ'יינה טאון", שעליהם זכה "רק" בגלובוס הזהב.
הסרט האחרון שבו השתתף, "איך אתם יודעים", סרט עתיר תקציב אך כושל, היה בשנת 2010, ומאז – דממה קולנועית. תפקידיו הטובים המאוחרים של ניקולסון הם של קשישים הנמצאים בצומת הדרכים האחרון של חייהם ובוחנים אותם במבט לאחור מנקודת הזמן שבה אין כמעט אפשרות לתקן דבר, ובכל זאת מוצאים בעצמם את העוז לבצע תפנית, להכיר במציאות שנראית עתה מאכזבת, הגם שנראתה טובה אז. דמויות כאלה הוא גילם לצד מורגן פרימן בסרט "The Bucket List", שתורגם באכזריות ל"מתים על החיים", וב"אודות שמידט". אפשר לתהות אם יש בדמויות הללו משהו ממנו בהביטו לאחור על חייו…
