מרכז העיר רחובות מתאפיין במראה אורבני ישן וחדגוני, אבל כשיודעים מה מחפשים – מוצאים כאן פנינה שמנותקת מהסביבה העייפה, ומזמינה לצלול אל עולם שכולו ניחוחות נעימים של סיגרים, רום, קוניאק או וויסקי. פנינה זו היא אחת משתי החנויות של חברת La Casa Del Cigar (השנייה ממוקמת בראשון-לציון), ורוב שטחה הוא בעצם טרקלין סיגרים קלאסי, עם ריהוט המשלב עור ועץ כמקובל, ומזמין לבחור סיגר מהמִגוון העשיר שבתוך ה-walk-in יומידור, למזוג כוס משקה חביב ולהתיישב בניחותא לשעה קלה של הנאה.
צפניה ברזילי, מיבואני הסיגרים הגדולים בארץ, הקים את LCDC לפני שני עשורים, תקופה שהיתה מלאה באתגרים רבים, עליות ומורדות, לימוד רב, והיתה לכברת דרך מכובדת. על כל אלה נראה לנו מתבקש להתיישב עם צפניה ולדבר על העבר, ההווה והעתיד של ענף הסיגרים המקומי, מנקודת ראותו. צפניה ואני מתרווחים בכורסאות הנוחות של הטרקלין, באוויר ניחוח נעים ולא פולשני של עשן סיגר (מערכת קולטי העשן יעילה ביותר), מדליקים סיגר Saga Short Tales, לוגמים קוניאק ומתחילים בשיחה.
חובבי הסיגרים המקומיים מכירים אותך בעיקר מעיסוקך הנוכחי. מה תוכל לספר להם על עברך?
"תמיד הייתי יזם בנשמתי, איש של אנשים. אין לי היסטוריה משפחתית בתחום הטבק. סיימתי תואר ראשון בכלכלה ובמשפטים באוניברסיטת בר-אילן, הוסמכתי כרואה חשבון ב-1992. במגזר הפרטי הייתי מנכ"ל של חברת בנייה וביסוס, ובמגזר הציבורי הייתי ממקימי הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, ושימשתי ראש אגף מחקר והערכה ברשות וראש הוועדה לאיסור הלבנת הון בלשכת רואי החשבון".
נשמע די רחוק מתחום ייבוא הטבק… איך הגעת בכלל לעסוק בסיגרים, ועוד להפוך את זה לעיסוק המרכזי?
"טוב, סיגרים חיבבתי עוד בתקופה ההיא, הרי טוב להגיע לעסקים מאהבה. ערב אחד צפיתי בטלוויזיה באחד מערוצי המדע וראיתי כתבה על ניקרגואה, שבה תיארו את התעוררות המדינה ממלחמות הסנדיניסטים וסיפרו על תעשייה מפותחת של סיגרים. הייתי מופתע מאוד, כל הסיגרים שהיו באותם ימים בארץ היו אך ורק מקובה. עניינתי את אחי ירוחם, שהיה אז סטודנט לראיית חשבון, והתחלנו לחקור. מדובר בימים שלפני עידן הסמארטפונים, המסחר האלקטרוני והרשתות החברתיות. ירוחם גילה שלא רק שקיים בניקרגואה עולם שלם של סיגרים, אלא שגם יש להם שוק פורח בארצות הברית. החלטנו להביא קודם כל לעצמנו, כדי להתרשם באופן אישי, לא כדי למכור. הרמנו טלפונים, שלחנו פקסים והצלחנו ליצור קשר עם שני יצרנים – CAO ו-Chamorro (אשר היה שייך למשפחת הנשיא, כ.מ).
"הזמנו כמות מכובדת של סיגרים בחמשת אלפים דולר. באותה תרופה המס היה 12 אחוז בסך הכל. קיבלנו כמה קרטונים ולא ידענו מה לעשות עם כל הכמות הזאת. צריך גם לשמור אותם בלחות. הוצאנו דגים מאקווריום שהיה ברשותנו, מילאנו מים, כיסינו עם בד יוטה, הדלקנו מזגן בחדר, הקמנו אוהל לחות מאולתר. טעמנו את הסיגרים, והם היו מדהימים – מלאי טעם וגוף. אמרתי לירוחם, 'בוא ננסה לשווק את זה'. ניגשנו לחנויות סיגרים, הקמנו לראשונה אתר סיגרים ובו פירטנו באופן מקצועי את הענף. גילינו כמה המצב קשה – אף אחד לא ידע אז מה הקשר בין סיגרים לניקרגואה, סגרו לנו דלתות בפנים. דרך הפגנת ידע מקצועי בתחום, תוך מתן הסבר ולימוד על סיגרים בכלל ועל טבק בפרט – בשונה מהשוק שהתאפיין אז בידיעת המותגים אך לא בערכם – הגענו למקם את הסיגרים שלנו על מדפי כמה חנויות, ובסופו של דבר גם בדיוטי פרי".
ואיך זה המשיך?
"החלטנו שכדי להצליח אנחנו צריכים לבדל את עצמנו, בכך שנתמקד בייבוא מיצרני סיגרים ולא מבעלי מותגים, ושנמכור ונפיץ רק מהמותגים שאותם אנחנו מייבאים. הרגשתי שאנחנו מובילים מהפכה של ממש בצריכת הסיגרים המקומית – הבאנו יש מאין, טעמים ואיכויות שאנשים כאן לא הכירו, ובמחירים נגישים הרבה יותר ממה שהוצע כאן בעבר. המשכתי לפתח קשרים חדשים, וכך הבאנו את CAO ואחריו את פֶרדומו, ואחריו את טוּרַנו. ערכנו אירועי סיגרים בבתי מלון יוקרתיים בשילוב מועדוני פלטינום של חברות ובנקים, ארוחות גורמה בליווי סיגרים, הבאנו מגלגלי סיגרים, הזמנו טבקוניסטים ועיתונאים, קיימנו סדרת אירועים בחנויות, חילקנו סיגרים מכל הסוגים. עשינו עבודת שיווק, כדי שאנשים יתחילו להבין כמה איכות וטעם יש בסיגרים של 'העולם החדש', סיגרים שלא היו עד אז בארץ.
"לא עצרנו בניקרגואה. באחד האירועים שעשינו בדן אכדיה בהרצליה, ובו הגשנו סיגרי פלסנסיה, נכח שגריר הונדורס בישראל. חצי מהפעילות של פלסנסיה היא, כידוע, בהונדורס. שוחחנו, השגריר ואני, ואחר כך אף התארחתי בביתו, משם התקשרנו ישירות לנסטור פלסנסיה, וכך נפתחה הדרך לשיתוף הפעולה הפורה שאותו אנחנו מנהלים היום. נכון, המפגש פנים אל פנים שהתקיים כעבור זמן בתערוכת הסיגרים בגרמניה, תרם לא מעט. בתערוכות סיגרים פגשתי את היצרנים מניקרגואה, הונדורס, הרפובליקה הדומיניקנית ומקסיקו, אליהם נסעתי אחר כך ואת הסיגרים שלהם התחלתי לייבא, יותר מעשרים מותגים מובילים בסך הכל. לדוגמה, מתוך עשרה חברי איגוד פרוֹסיגַר (היצרנים המובילים ברפובליקה הדומיניקנית, כ.מ) אני מייצג בארץ שישה".
ביקרת כמה וכמה פעמים במדינות שמייצרות סיגרים. ממה הכי התרשמת שם? איך אתה בוחר את מותגי הסיגרים שאותם אתה מייבא?
"הקסים אותי צמח הטבק. אני פריק של טבק. לא מעניינים אותי מותגים. אני מייבא רק סיגרים של יצרנים שמגדלים את הטבק בעצמם, ששולטים על כל התהליך מהתחלה ועד הסוף. כך הגעתי לייצג כבר יותר מעשרים מותגים, כאמור, וכולם כאלה. כשפגשתי את אנשי התעשייה בכל המדינות הללו, תמיד התעניינתי, שאלתי המון שאלות, חקרתי, אפילו לעסתי עלה טבק טרי מהצמח, השוויתי את השיטות שלהם, ותמיד מצאתי עוד משהו שלא ידעתי, עוד משהו חדש ומעניין".
מה היה הדבר הכי לא שגרתי שעשית בתחום? האם זה הצליח?
"הבן שלי, צוף, התחיל בגיל צעיר מאוד להתעניין בטבק ובעסק. הוא גילה תשוקה של ממש. כשהוא היה בן 17 סיכמתי עם נסטור (פלסנסיה, כ.מ) שצוף יגיע לעבוד אצלו באסטלי למשך חודש. לא יודע מאיפה היה לי את האומץ לשלוח ילד לבדו, שלא יודע אנגלית או ספרדית, לניקרגואה, דרך אטלנטה, נמל תעופה ענק, אל אנשים שהוא לא מכיר, לעבוד בעבודה פיזית ולחזור עם ידע וניסיון. אבל זה הצליח מעל ומעבר. הוא למד לטפל בטבק, בכל שלב מה-curing ועד הגלגול, חווה את זה בצורה הכי קרובה והכי חזקה. אין תחליף תאורטי לניסיון מעשי כזה. עכשיו השמים הם הגבול בשבילו.
"עוד דבר לא שגרתי שעשינו הוא רכישה ופיתוח של כמה מותגים בשיתוף עם פלסנסיה – ניקרגואה והונדורס, וקֶסַדה – הרפובליקה הדומיניקנית, שאותם אנחנו מתכוונים לשווק גם בחו"ל. יש לנו כבר ניסיון רב ביצירת סיגרים במשותף עם פלסנסיה. כשיצרנו אִתו את טורֵאו, עברנו תהליך ארוך וקפדני מאוד עד שהגענו לטעמים המתאימים ללקוחות שלנו, וכעת אני בטוח שאנחנו בדרך הנכונה".
(בתזמון מדהים, דקה אחרי שצפניה מספר על עניין הטוראו, נכנס לחנות לקוח, קנה קופסה של 25 סיגרי טוראו ניקרגואה, והעיד שזה הפך להיות הטעם המועדף שלו.)
האם הלקוחות שלך יודעים על סיגרים יותר ממה שידעו פעם, כשרק התחלת? האם חוג הלקוחות השתנה עם השנים?
"כמובן. אני רואה היום הרבה לקוחות חדשים וצעירים, ומה שמעניין אותם זה כבר לא התדמית של 'חובב סיגרים', אלא לחוות, לטעום טעמים חדשים, להיפתח לעולם הסיגרים. לרוב הם כבר לא מקובעים על לחפש סיגרים של העולם הישן, ואני רואה בזה הצלחה כבירה".
מה הכי מספק אותך במה שאתה עושה?
"אין דבר מספק יותר מלראות את הלקוחות שלך חוזרים אליך פעם אחר פעם לשם ההנאה בחוויית הסיגרים והישיבה בחברה".
