בשנת 1964, כשבכיסו 600 דולר בלבד, החל הגולה הקובני חוסה פדרון לייצר סיגרים בעזרת מגלגל אחד ולמכור אותם בעצמו. זה היה במיאמי שבארצות הברית, אליה נמלט מקובה בעקבות המהפכה הסוציאליסטית של פידל קסטרו בשנת 1961 והלאמת הרכוש הפרטי.
כאן מתחיל סיפורה של Padron Cigars, החברה של משפחת פדרון, משפחה של מגדלי טבק שמקורה בפינאר דל ריו שבקובה. בראש החברה עומד כיום בנו של חוסה, חורחה (ג'ורג') פדרון, אשר שמח להעניק לי ריאיון קצר.
"ב-1967, כשלוש שנים לאחר שאבי החל לייצר את הסיגרים הראשונים במיאמי", מספר פדרון בתחילת שיחתנו, "הוא הוזמן על ידי נשיא ניקרגואה, סומוזה, להיחשף לטבק של ניקרגואה, להתרשם מאיכותו ולסייע למצוא לו שווקים. ואז חל השינוי".
ואכן, לאחר שהאב יצר בלנד מהטבק הניקרגואני הוא הכפיל את מכירותיו, ובשנת 1970 עבר לניקרגואה והחל לייצר את הסיגרים במפעל שהקים במדינה. אלא שתוך זמן לא רב התברר כי גם שם הוא לא הגיע אל המנוחה והנחלה. בשנת 1978 החלה בניקרגואה מלחמת האזרחים, ובמהלכה נשרף המפעל על כל אשר בתוכו, כולל מחסן עלי הטבק. כעבור שלושה חודשים פתח האב את המפעל מחדש, וגם מפעל נוסף בהונדורס השכנה, כדי להימנע ממחסור בעת צרה.
"כך, במשך שנים, ניהל אבי במקביל שני מפעלים, עד שבשנת 1985 – לאחר אמברגו שהטיל הנשיא האמריקאי רונלד רייגן על ניקרגואה בעקבות שנים רבות של זעזועים בשלטון במדינה זו – אבי נאלץ להפסיק את הייצור ולהעביר את כל הפעילות להונדורס".
מתי אתה הצטרפת לעסק?
"בשנת 1990. בדיוק סיימתי את הקולג', ומצב המכירות לא היה טוב. מייצור של שישה מיליון סיגרים ב-85' המכירות ירדו ב-1990 ל-1.3 מיליון סיגרים, וזאת משום שלא היו עלֵי טבק טריים, אלא רק מהמלאי, והוא החל לאזול. בגלל האמברגו גם היה בלתי אפשרי לגדל טבק חדש, כי לא היו חומרי דישון וכל שאר האמצעים. שאלתי את אבי מדוע אנחנו לא עוזבים לרפובליקה הדומיניקנית, שם אין מחסור בטבק טרי, והוא השיב שאם נעשה זאת, כל השקעתו ביצירת הבלנד שעליו עמל, האהוב כל כך על חובבי הסיגרים, מעריצי הבלנד של פדרון, תרד לטמיון. לא הבנתי זאת אז, כעת אני בוודאי מבין, ולא אעלה על דעתי מחשבה כזאת. זה חלק מהפילוסופיה של הזהות. קל לדבר על זה, אך קשה להקריב למען זה. וזו היתה הקרבה ענקית".
סיגר פדרון אניברסרי
מה היה המהלך הראשון שבו לקחת חלק עם הצטרפותך?
"פתיחה מחדש של המפעל בניקרגואה ב-90'. זה היה ממש להתחיל הכל מהתחלה. מכלום. לקח לנו 12 שנה לחזור לייצר שישה מיליון סיגרים בשנה, וכיום אנו מגיעים למכירות של 7.5 מיליון, ובלי אנשי מכירות, רק בזכות השם של פדרון בקרב צרכני הסיגרים, כסמל לאיכות וטעם ייחודיים ויוצאי דופן. אני בר מזל שאבי הוא בעל יושרה ועוצמה, יודע היטב ליצור מותג ולשמר אותו בכל מצב וקושי".
ספר לי על מבנה החברה.
"המבנה העסקי של חברת Padron Cigars – מהראש ועד מערך ההפצה, כולל מפעל הסיגרים, חווֹת גידול הטבק ואפילו ייצור הקופסאות – כולו בבעלותה המלאה, ללא כל מימון חיצוני. החברה מעסיקה 650 עובדים, ובתקופת הקטיף מספרם עולה ל-1,500. בשנת 2007 סגרנו את המפעל בהונדורס, וכעת הפעילות היצרנית מרוכזת כולה בניקרגואה".
מה דעתך על התדירות שבה יוצאים סיגרים חדשים לשוק? מהי עמדתכם בעניין?
"הפילוסופיה של פדרון היא להתמקד באיכות המוצר. אנחנו לא מאמינים בייצור סיגרים חדשים רק כדי לייצר התרגשות. זו הסיבה שקל לעשות אתנו עסקים. אנו יודעים מי אנחנו ומשתדלים להיות ממוקדים וברורים. האם פרטאגס, אופמן, מונטה כריסטו או רומאו וג'ולייטה הוציאו בקובה סיגרים חדשים בכל שנה? בוודאי שלא. צריך להתמקד בעשיית הסיגרים האיכותיים ביותר ולהיות עקביים".
אתה יכול לתת לקוראי המגזין סקירה קצרה על הסיגרים שלכם?
"יש לנו ארבע סדרות: הראשונה היא פדרון, הסדרה הקלאסית שאבי התחיל בה. הוספנו לה כמה ויטולות, אך הבלנד נשאר עקבי, מיושן שנתיים וחצי.
"ב-1994 השקנו את סדרת האניברסרי, לציון 30 שנה לחברה. הסיגרים מיושנים ארבע שנים והם במבנה Box-pressed, שנחשב בזמנו ייחודי ויוצא דופן.
"כשהרגשנו שהשוק דורש סיגרים מלאי גוף השקנו את סדרת 1926, לכבוד יום הולדתו ה-76 של אבי, מייסד החברה. סדרה זו היוותה מבחינתנו פריצת דרך.
"בשנת 2008 השקנו את סדרת הפמילי ריזרב, עם סיגרים מורכבים ומלאי גוף, מעלי טבק שיושנו עשר שנים.
"הסיגרים שלנו אינם חד ממדיים, הם עשירים בטעם, עגולים ומורכבים. לא כל אחד יודע להעריך סיגרים כה איכותיים. יש לנו מספיק טבק לשלוש שנים, ולכן באפשרותנו לייצר סיגרים מורכבים כאלה".
מה עם חזרה לקובה, יש עדיין חלום כזה?
"כמובן. ביקרתי בקובה בתחילת שנות ה-2000. היה מאוד מרגש. יש לי עדיין משפחה שם. אבל לא נעזוב את ניקרגואה, משום שאנחנו מושקעים בה היטב. ואנחנו באמת מאמינים שהסיגרים שאנו מייצרים בניקרגואה מתחרים בהצלחה בכל סיגר קובני ובכלל. אנחנו מייצרים, כאמור, 7.5 מיליון סיגרים בשנה, ומחזיקים טבק שממנו אפשר לייצר 20 מיליון. המחסנים שלנו עולים על גדותיהם ממש".
החברה המשפחתית שלכם מעסיקה עוד כמה מבני המשפחה?
"בוודאי. אנחנו ארבעה ילדים: אני, אחי אורלנדו ואחיותי אליזבת וליזט, כולנו עובדים בחברה. גם הנכדים. אבי, המייסד, שהוא כיום בן 90, עדיין עובד בחברה, וכך גם אמי. אולי ביום מן הימים גם שלושת הילדים שלי, שהבכור שבהם בן 18, ישתלבו בעסק המשפחתי".
על שאלתי כיצד הוא נערך ליום שאחרי הסרת האמברגו מעל קובה הוא משיב בלי היסוס: "אני לא פוחד מתחרות. אני מקבל אותה ואפילו מברך עליה. הצרכן הוא זה שיצטרך להחליט. חובבי הסיגרים בעולם הם השופטים".
מה על הטכנולוגיה, האם היא נכנסת לעולם ייצור הסיגרים?
"90 אחוז מתהליך הייצור מתבצעים עדיין באותה דרך כבר מאה שנה. נעשו אמנם לא מעט שיפורים בתחום גידול הטבק, אך התהליך נשאר עדיין זהה".
מהו החזון שלך?
"חשוב לי לשמר את המסורת של התעשייה. מתרחשים הרבה שינויים, אבל רוח הטבק לא תיעלם. כולם מתחרים ביניהם, אך כולנו חברים. זה עסק של משפחות עם מסורת. כך גם המשווקים, ואני אוהב לראות את זה.
"אנחנו נשמח ליצור צרכנים נאמנים לסיגרי פדרון בישראל, כפי שאנחנו עושים בכל העולם. זו חברה שמתמקדת באיכות, ולא בכמות, ואנו מחויבים לזה. זו הפילוסופיה שלנו, ואני מקווה שהיא תתגשם גם בישראל".
