נערה צעירה שרה בחלון ביתה בקול ערב, וכמעט עוצרת את תנועת העוברים והשבים ברחוב, שתוהים מהיכן בוקע קול המלאכים. הסצנה הזאת אינה מדומיינת, היא התרחשה בקריית-אתא, אי שם בראשית שנות ה-80, בבית משפחת עולים אופיינית, עם אימא ממצרים ואבא ממרוקו. אתי ביטון, שהיום היא אישתר, גדלה בבית מלא אהבה וצחוק, מוזיקה ושירה. "בבית תמיד שרו", היא מספרת, "סבתא שלי שרה במצרים, אבא שלי ניגן בגיטרה ושר בצרפתית, ובמטבח תופפו כל הזמן. כך גיליתי את עולם המוזיקה, נשמתי וחייתי אותה. בגיל 15, כשהוריי התגרשו, לקחתי את זה קשה. אכלתי ועליתי במשקל, אבל המוזיקה היתה המפלט שלי. שרתי בחלון, שלא יראו אותי".
הצעירה המוכשרת והאמביציוזית הקימה להקה והחלה להופיע, אולם שנה וחצי אחרי שהתגייסה, אהבה גדולה טרפה את הקלפים, והיא נישאה. "זו היתה אהבה עיוורת", היא נזכרת, ומספרת שבעלה לא רצה שתעבוד בלילות. "זה ביטל אותי, הייתי צריכה לבחור בו או בי ובמוזיקה. ניסיתי לעבוד במשהו אחר, והבנתי שחוץ מהבמה אין לי מקום בעולם, אז הקרבתי את האהבה ואת הנישואים ובחרתי במוזיקה. זו גם היתה מערכת יחסים שהציפה את כל ענייני ההתבגרות שלי. לא הייתי אף פעם ילדה או נערה מתבגרת, נולדתי אישה. מגיל צעיר היתה לי המון אחריות, הייתי כמו אימא לאחיות שלי, רציתי לרָצות את כולם ועשיתי הכל לבד. אני לא חושבת שהיום הייתי נותנת לבת שלי אחריות כמו זו שאני לקחתי על עצמי, אבל נתנו לי, והבנתי שאני מסוגלת ולא רציתי לאכזב אף אחד. כך גיליתי שאני יכולה, והחיים לימדו אותי לסמוך רק על עצמי. אנשים היו רגילים שאני לא מבקשת עזרה, כולם היו בטוחים שאסתדר לבד".
בגיל 23 התגרשה, ואחר כך הכירה בחור אחר. "התאהבנו וטסתי אליו לאוסטרליה לשנה. זו היתה הפעם הראשונה שלקחתי ברֵייק מהמוזיקה, וזה היה קשה. התגעגעתי לשירה ולא חשבתי שאוכל שוב לוותר על אהבה גדולה, אבל דווקא הוא היה זה שאמר שאני חייבת לחזור ארצה. בדרך עצרתי לשבוע בפריז אצל חברה, ונשארתי 30 שנה".
הפריצה הגלובלית שלה היתה מטאורית. בגיל 26, בעיר האורות, שרה לראשונה בערבית. "שנים סירבתי לשיר בערבית. בהתחלה היתה לי להקת פופ של יהודים בשם 'אָלֶף', הופענו בבתי מלון, הכרתי חברים, ואנשים הזמינו אותנו להופיע ברחבי אירופה. בשלב מסוים מישהו שאל אותי אם אני מכירה את השיר 'אלבינה', שיר עממי מצרי, ואם אני מוכנה לשיר אותו. בגלל שהייתי צריכה כסף הסכמתי ושרתי אותו בערבית. מאז התחילו לרדוף אחרי, וכעבור זמן עלה הרעיון לשתף בזה פעולה עם הג'יפסי קינגס. כך הקמנו יחד את להקת אלבינה ואנחנו עובדים ביחד עד היום, לא ברצף, כי היו תקופות של און-אנד-אוף, שבהן הוצאתי אלבומי סולו ועבדתי גם עם הרכבים אחרים. 'אלבינה' הפך למשהו שלא היינו מוכנים לו, במיוחד לא אני. ערבית לא היתה הקטע שלי, אבל אני מדברת, קוראת וכותבת על בוריה. כשהתחלתי להתבטא בערבית קילפתי המון קליפות, וגיליתי שקורה לי משהו חזק מאוד".
איזו מוזיקה השפיעה עלייך בצעירותך?
"ברברה סטרייסנד, מוזיקה שחורה, וויטני יוסטון, רוק ופופ בריטי. שום דבר לא היה קשור לערבית. פתאום מצאתי את עצמי, הבלונדינית, רוקדת ושרה בערבית, זה היה היסטרי בעולם, מכרנו כמעט עשרים מיליון קלטות, והשיר הגיע למקום השביעי במצעד האמריקאי. אבל נשארתי בפוקוס על השירה בלהקה, היו לנו סיבובי הופעות בכל העולם – בניו יורק, באוסטרליה, בהודו, במצרים, שרתי למלך במרוקו. דיברתי כמה שפות והתראיינתי בתקשורת, וכולם הופתעו שישראלית, ששירתה בצבא, שרה בערבית".
בשנותיה הראשונות היתה מזוהה עם השיר "אלבינה" והיו שגם קראו לה כך, אבל היא בחרה בשם הבמה אישתר – שילוב של שמה המקורי אסתר, המלכה מפרס, עם אשתר אלת הפריון הפרסית. היא גם מתגאה שיש לה קהל באיראן, וגם בלבנון ובמצרים, שמתחבר לסגנון שהיא מכנה "הרומבה של המדבר". אישתר הוציאה שמונה אלבומים בכמה שפות, כולל אחד באנגלית, בסגנון אלקטרוני. "היו לי כל מיני סגנונות ושיגעונות. די קשה כשמתייגים זמר תחת ז'אנר מסוים, וכשיש שינוי מרימים גבה. יש לי המון צבעוניות במהות ובחיים, וגם במוזיקה, ואפילו במטבח. אני רוצה לבטא את כל הצדדים שבי ומשלבת דברים. השירה שלי אינה ערבית קלאסית, לא למדתי את זה, אני משתמשת בשפה כבכלי נגינה".
פגשת בקריירה המפוארת שועי עולם, מה זה עשה לך?
"זה מורכב, אני אדם שלא רץ קדימה להצטלם, והיה צריך לדחוף אותי. הופעתי בכל העולם, פגשתי מנהיגים ופוליטיקאים מהשורה הראשונה, נסיכים ונשיאים, הופעתי עם זמרים מטורפים שקשה להזכיר את כולם, חיממתי את להקת סנטנה בסיבוב הופעות בצרפת כי הם בחרו בנו, ומכל הרגעים הכי גדולים האלה נשארו רק זיכרונות בלב ובראש, כי אין לי תמונות, לא חשבתי להצטלם. אחרי כל הופעה הייתי הולכת לחדר להתנתק ולהיות עם עצמי. תמיד הייתי לבד, כי זו אני. היתה לי תקופה של בולמיה, וזה היה כמו האיזון שלי, כי לא יכולתי להיות ברכבת של נון-סטופ. הרגשתי שאני בכלוב זהב, הייתי פורקת על הבמה ואחר כך צריכה להתראיין ולחייך, או לחתום למאות אנשים שעמדו בתור. בשלב מסוים נאלצתי להפסיק, כי הייתי צריכה את התקשור עם עצמי. אני כל היום חושבת ומנתחת מילים שאמרתי, וזה מציף וצריך להרגיע את זה לבד, ואני קשובה לאינטואיציה שלי".
בעלה השני, מישל אביחצירא, היה מתופף בלהקה והפך לאמרגנה. אחרי 12 שנות היכרות נישאו בחתונת ענק עתירת ידוענים, ולזוג נולדו תאומים, בן ובת – לביא ושירה, כיום בני 18. האימהוּת כבשה את אישתר בסערה. "היו תקופות שלא רציתי להופיע כדי לא לעזוב את הילדים, ורק בכיתי במטוסים", היא נזכרת ומוחה דמעה של התרגשות. האימהות גם עוררה בה מחשבות ושאלות של זהות. "בימי 'צוק איתן' השתתפתי בסדרה 'שש אימהוֹת', שצולמה בפריז ובביתי באילת, ופתאום התעוררה בי השאלה מי אני, ישראלית או צרפתייה? מה אני רוצה ומה עם הילדים שלי? דרכם הבנתי שאנחנו צריכים להיות בישראל. האנשים בפריז רצו להתקרב לאישתר, ולי היה קשה להכניס אנשים ללב של אתי, וזה קרע ביניהן. למישל היה קשה והתחילו מתחים, ואז קיבלנו הצעה לאלבום מחברת תקליטים גדולה. כשאני עושה משהו אני מתאבדת עליו, לא משאירה אחוז אחד של פשרה, מוציאה את המקסימום והולכת עד הסוף. אבל המתח גרם לפוליפים במיתרי הקול, והייתי צריכה לעשות פיזיותרפיה חודש, במקום ניתוח. נפשית הגעתי לאלבום הזה על ארבע, ובכל זאת, זה האלבום הכי יפה שעשיתי".
אבל, היא מוסיפה, "הראש שלי היה כל הזמן בישראל, ולא רציתי שגם הילדים שלי יהיו מרוחקים מהמשפחה. חודש אחרי העבודה על האלבום ברחתי איתם, עליתי על ארגזים וזהו. הנפש שלי לא יכלה עוד".
הפרק החדש שפתחה בארץ, ב-2018, מבטא יותר מכל את הדיסוננס החד בין המקצועי לאישי. אמנית חובקת עולם ומבוקשת שחוזרת לארצה בשקט, בצניעות, בלי שאף אחד ידע. "לא רציתי לעשות רעש ושהתקשורת תתעסק בזה".
ואז הגיעה הקורונה, שהיתה מכה לפרנסה. "לא יכולתי לטוס להופעות בחו"ל, ומצד שני, בארץ לא ידעו שאני כאן. זו היתה שנה קשה מכל הבחינות, כולל בירוקרטיה שלא הכרתי, אבל הייתי שלמה ואמיצה כדי להתגבר על כל קושי. הפכתי ללוחמת לַבית, לילדים ולקריירה. בפריז היו הנוחות והפאר, הבגדים, המסעדות והגינונים, ופתאום זרקתי הכל וחזרתי למקורות. כנראה שהשארתי מאחור דברים שבורים, וחזרתי לנקות הכל ולהתחבר. הנחתי את כל אבק הכוכבים, העושר והברק בצד, רציתי להתבטא ולבנות מחדש את אתי, בעיקר כאימא. רציתי להראות שהכל בסדר, ואחרי שלוש שנים שהיינו פרודים, החלטתי להתגרש. אבל היום אנחנו החברים הכי טובים, הילדים נוסעים אליו בחופשות ואנחנו עדיין משתפים פעולה מבחינה מקצועית".
יש לך תקופות אינטנסיביות של הופעות?
"כן, אני נוסעת המון, אבל הקצב לא קבוע. פעם רוקנרול ופעם סלואו… רוב ההופעות סגורות מראש, אבל יש גם הזמנות ספונטניות. יש תקופות אינטנסיביות ויש פעמים שאני חודש בארץ ויכולה לכתוב, לקרוא, לעשות דברים שאני אוהבת ולהיות אימא".
בין מופעי ענק, אישתר כיכבה באירועי התרמה לישראל לצידם של ליונל ריצ'י, אנריקו מסיאס ועוד, ולשאלה אם חשה שליחות היא עונה: "ממש. זה המעט שיכולתי לעשות למען המדינה. אני גאה להופיע באירועים כאלה ולבטא את הזהות שלי. השתתפתי גם בהרבה תוכניות ראיונות בטלוויזיה, ותמיד הביאו לפאנל איזה פרו-פלסטיני והגיעו לנושא הסכסוך. הנשק שלי היה שלום, אבל שלום לא מוכֵר. לא התכוונתי להיות דוברת או שגרירה, זה נזרק אלי בגלל המוזיקה, בגלל שאני ישראלית ששרה בערבית, ולכן זו היתה שליחות שלא תמיד מבחירה".
את מצליחה בעולם יותר מאשר בארץ.
"תמיד פרגנו לי כאן, ואני לא יודעת איך להסביר, אולי כי לא הייתי שנים בארץ בתקשורת ובמודעוּת. כשביקרתי תמיד דיברו על ההצלחות שלי, ונוצרה תדמית של אחת שאי אפשר להגיע אליה. זה נכון, כי תמיד הקיפו אותי, שמרו עלי, לא נתנו לאף אחד להתקרב. בעצם סגרו אותי וחסמו לי את האפשרות להתפתח כאן. אבל אני ההפך הגמור מהתדמית שנוצרה סביבי. תמיד הורדתי את עצמי, צמצמתי אותי כדי שיקבלו אותי, וגם כשהגעתי הכי גבוה, נשארתי מי שאני – אתי מקריית-אתא. אנשים שפטו לפי המראה או העשייה, אבל זה לא שינה אותי, חזרתי כדי לנקות את כל השברים שהיו לי בארץ ובמערכות יחסים ובאתי בטוב ובחיוב. לא השקעתי בתקשורת אלא בבמה, לא היה אכפת לי שלא מזהים אותי, היו לי הופעות גדולות בארץ, כולל קיסריה ועם גליקריה, ואני מופיעה יותר בחו"ל כי אין לי ברירה". בימים אלה היא עמלה על פרויקט שמרגש אותה מאוד, עם חברת תקליטים יוונית, שעושה גרסה ביוונית לשיריה שהפכו ללהיטים ביוון.
מי את יותר – אתי או אישתר?
"הן שונות, ולמדתי לשלב ביניהן. כשרואים את אישתר זה כמו לראות שחקנית, אבל אני לא. אי אפשר לשקר לקהל. הופעות הן החיים והחמצן שלי, רק שהיום פחות חשובה לי השמלה וגינוני ה'שופוני'. אמן צריך למכור חלום, וזה כולל את הבגדים והאיפור והשיער והתכשיטים, אבל היום אני יותר מחוברת לעצמי, לא צריכה את כל הרעש מסביב. אני יותר אתי, ועדיין בדילמה בין הדמויות שמשלימות זו את זו. ביום-יום אני נסוגה לתוך עצמי, אבל מאז שחזרתי ונאלצתי לעמוד בחזית, השתניתי ואני מרגישה יותר תוססת ועם אנרגיה. אנשים מופתעים שאני נגישה, שההצלחה העולמית לא עלתה לי לראש. יש מקומות שבהם הייתי חייבת לשחק את המשחק, ויש מקומות שקמתי ועזבתי, כולל סעודה מלכותית מפוארת, כי לא יכולתי להתמודד עם ההצגה. אני כל הזמן בבנייה של עצמי, אני ג'יפסית, לא פוחדת משינויים. אני חיה בשדות תעופה, אוהבת להיות בתזוזה, וגם את הפינה שלי בבית".
איפה תפסה אותך המלחמה?
"בשישה באוקטובר חזרתי מפריז, ולמחרת בשש וחצי התעוררתי ולא הצלחתי לישון. אני בדרך כלל לא מדליקה טלוויזיה בבוקר, ולא מצאתי מה לעשות, אז הדלקתי ו'התייבשתי'. המלחמה זעזעה אותי. נשבעתי שלא אשיר יותר בערבית ולא רציתי לשמח בערבית. תמיד חשבתי שהמוזיקה לא פגיעה, ולקח זמן עד שחזרתי להופיע".
מה אנשים לא יודעים עלייך?
"הם לא מכירים אותי, לא יודעים עלי כלום. מדי פעם אני מטפטפת מידע, אבל לא כמו שנפתחתי בשיחה הזאת, זה לא קורה הרבה. לצערנו אנחנו חיים בעידן שמאמין בנראוּת, וזה מטורף. אני לא משקיעה ברשתות ולא נותנת לזה חשיבות, אלא מעדיפה איכות, כי במוזיקה שלי יש עומק ומשמעות. כאמנית אני צריכה להיחשף ברשתות, אבל זה כמו להכניס אותי למשחק, ואני פחות שם, כי זו עבודה וזה קשה לי. אני מסבירה גם לילדים, שלא כל מה שהם רואים חשוב או נכון".
אבל אישתר לא מסרבת לאתגרים, ואף שיחקה בשני סרטים – "Mister Mayfair", הבריטי-אמריקאי, ו"בלדה לאביב הבוכה", בישראל. לראשון אף כתבה, הלחינה והפיקה שלושה שירים. "אני עושה אודישנים כי אני אוהבת את הפלטפורמה, ולא אגיד 'לא' לתפקיד נוסף. כמו שאני לוקחת סיכונים בחיים ועל הבמה, אני מוכנה ללמוד ולחקור כדי להוציא מעצמי את הכי טוב".
