עוד לפני שענף הסיגרים נחשב בארץ לענף, מוני לוי כבר היה כאן והציע לנו לעבור לעישון סיגרים. אחר כך הוא הביא לנו סיגרים בעבודת יד והקים חנות וגם מועדון סיגרים. ריאיון עם צעיר בן 80, שהשפעתו על התחום בישראל ניכרת בכל שאיפת עשן.
בסתיו 1974 מוני לוי החליט שהגיע הזמן לטעום סיגר. הוא היה אז בן 29, ולראשונה בחייו היה בחו"ל, בתקופה שהישראלי הממוצע ביקר בשדה תעופה כדי לראות מטוס ממריא או לכל היותר לקבל את פניהם של קרובי משפחה. כחודש קודם לכן סיים שירות מילואים ארוך כמכונאי מטוסי הרקולס, שירות שהתחיל עם פרוץ מלחמת יום כיפור והסתיים בתום המלחמה ו-280 יום נוספים. עם שחרורו נודע לו כי אשתו חייבת בטיפול רפואי מיוחד, שאפשר לקבל רק בניו יורק, וכך הגיעו שניהם, היישר מפרברי חולון, אל התפוח הגדול.
עקב סדרה של צירופי מקרים הם התאכסנו דווקא בגריניץ' וילג', שבתחילת שנות ה-70 אִכלס מִגוון טיפוסים מכל הגזעים והצבעים. בבקרים היה לוי מלווה את אשתו לבית החולים, ואחר הצהריים נהג להסתובב בשכונה. יום אחד הגיע לדוכן בווילג', אשר הציע מוצר שבישראל היה בלתי מוכר כמעט: סיגרים.
נושא הטבק לא היה זר ללוי. אביו, שהגיע ארצה בשנות ה-30 כחבר במשלחת יהודי בולגריה למכביה, שימש משנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-80 מנהל המכירות של חברת דובק, ששלטה אז ללא עוררין בשוק הסיגריות בארץ. מוני לוי עצמו, שכמו אביו היה ספורטאי ושיחק טניס באופן קבוע, נהג לעשן מדי פעם מקטרת, עישון בניחותא. כל מה שידע אז על סיגרים הסתכם בתמונה המפורסמת של צ'רצ'יל עם הסיגר. הוא ביקש מבעל הדוכן להמליץ לו על סיגר למתחילים, וזה הגיש לו Hav-A-Tampa, סיגר אמריקאי קטן מחברת Altadis, עשוי במכונה, מסוג הסיגרים שנהוג להוסיף להם טעמי לוואי כגון וניל או שוקולד כדי לשפר את הטעם ולכסות על נחיתות הטבק.
לוי לא ידע זאת באותו רגע, אבל ברגע שהצית את הסיגר הוא פסע לראשונה בשביל שברבות הימים יוביל אותו להיות יבואן הסיגרים הראשון בישראל, האיש שבמו ידיו יחדיר לארץ את תרבות צריכת הסיגרים לארץ, ייָסד את החברה הדומיננטית בישראל לייבוא סיגרים בעבודת יד שאינם קובניים, יקים את מועדוני העישון הראשונים ויביא לכך שכל חובב סיגרים ישראלי יכול כיום ליהנות מסיגר בעבודת יד באיכות הגבוהה ביותר ובמחיר סביר.
אבל אז, כאמור, לוי לא ידע את כל אשר יקרה בהמשך. באותו רגע הוא נהנה מעישון הסיגר הראשון שלו, ניהל שיחה ערנית עם בעל הדוכן ועם אנשים אחרים, ותוך כדי כך הבין שני דברים: הראשון, שעישון סיגר הוא חוויית עישון אחרת לגמרי, חוויה אשר כוללת טעם עשיר, חברותא ורגע של שקט וניקוי ראש שהמעשן מעניק לעצמו. התובנה השנייה נבעה מחושיו המסחריים. הוא הבין שסיגרים ותרבות העישון הנלווית אליהם לא ידועים בארץ, ושרגע של שקט וניקוי ראש זו חוויה שישראלים רבים זקוקים לה.
ארומה קריבית
כ-50 שנה חלפו מאז אותו סיגר ראשון בגריניץ' וילג', והאיש החייכן והנמרץ, שפותח בפני את שערי חנות הדגל של "אש-לי סיגרים וטבק" בתל-אביב, חוגג השנה 80. בכניסה לחנות עומד דלפק עם כיסאות בר, ולפני ששמתי לב הונח לפני ספל קפה אספרסו טרי וחזק ובין אצבעותי בערה סיגרילה Balmoral, כזאת שלוי עצמו נוהג לעשן, המיוצרת ברפובליקה הדומיניקנית. משמאל יש לובי קטן עם כורסאות עור, ובהן התרווחו להם ושוחחו בנחת כמה גברים שהפריחו עשן בעל ארומה של הים הקריבי, מול החלון הגדול המשקיף אל הרחוב. על המדפים מגוון רחב של סיגרים, סיגרילות, טבק לגלגול, טבק למקטרת וכל האביזרים הנלווים. באופן מפתיע, האוויר בחנות נקי והעשן לא נראה ולא מורגש, הודות למערכת אוורור יעילה ששואבת את כל העשן החוצה. מלבד קפה אפשר ללוות את הסיגר בכוסית וויסקי או קוניאק, או לקנח בשוקולד.
במפלס העליון נמצא המשרד של הבן, גדי, אשר משמש מנכ"ל החברה בעשר השנים האחרונות, ובסמוך לו המשרד האישי של לוי, כשעל אחד מקירותיו תמונה גדולה של אביו באמצע שנות העשרים שלו, בפתח חנות המכולת שפתח בחולון זמן קצר לאחר עלייתו ארצה וכמה שנים לפני שהצטרף לדובק.
לוי מוביל אותי פנימה, אל "חדר הלחות" בעומק החנות. שם, בחדר סגור דמוי אקווריום, השומר על טמפרטורה קבועה, נמצא קודש הקודשים של החנות: סיגרים בעבודת יד. השמות על הקופסאות, העשויות מעץ משובח, בולטים לעין: Dunhill, Arturo Fuente, Ashton, Flor de Copan, Don Pepin Garcia, La Flor de las Antillas, Toscano ועוד. רוב השמות הם בספרדית, המדוברת במדינות המקור של הסיגרים הללו, השוכנות לחופי הים הקריבי. היצרניות העיקריות הן ניקרגואה, הונדורס והרפובליקה הדומיניקנית. על מתקן מיוחד מונח משהו שמזכיר אַלָה משטרתית, בצבע חום בהיר, אך מתברר שזה סיגר ענק באורך כ-50 ס"מ, מאינדונזיה. הסיגר נוצר במיוחד כמתנה למוני לוי, כפי שמעיד שמו המקורי, החרוט על המתקן: שלמה לוי. על המדפים אפשר לראות עוד סיגרים בגודל דומה, סגורים בקופסאות.
בולטים בהיעדרם הסיגרים הקובניים. "הם יקרים מדי בעיני", מסביר לוי, "המחיר של סיגר קובני איכותי מקורי הוא 100 עד 150 שקל, ויכול להגיע עד פי שלושה מזה. אני יכול להציע סיגר איכותי לא פחות, מניקרגואה או מהרפובליקה הדומיניקנית, ב-30 עד 40 שקל".
למה הקובניים יקרים כל כך?
"כי הם יכולים. יש להם תדמית, יש להם דרישה, אז למה שלא יבקשו מחירים כאלה?", משיב לוי, ומציין שאי אפשר למצוא סיגר קובני אמיתי בארץ במחירים נגישים של 20 עד 40 שקל לאחד, אלא אם זה זיוף, שבדרך כלל לא עשוי מעלים שלמים.
האדמה הטובה
"יצירת סיגר בעבודת יד היא תהליך של שלוש שנים", מסביר לוי. העלים מאוחסנים בתנאים שונים, עלים מסוימים מיובשים ועלים אחרים מוחזקים בתנאי לחות, חלקם בחביות ששימשו לאחסון רום או יין, על מנת שיספגו את הארומה המיוחדת של המשקאות. הסוגים השונים של הסיגרים הם תוצאה של שילוב בין עלי טבק בגילים שונים ומזנים שונים, שעברו טיפול שונה. עלים יבשים יחד עם עלים לחים, עלים קטנים וגדולים. טיפול מיוחד ניתן לעלי העטיף, האוגדים את כל העלים לכדי סיגר אחד. השילובים הנכונים של סוגי העלים שיוצרים את הסיגרים הידועים הם סודות מסחריים ומקצועיים כמוסים, שהיצרנים שומרים עליהם מכל משמר.
מה הם הסיגרים הכי טובים בעולם?
"הסיגר הכי טוב הוא זה שאתה אוהב לעשן, עניין של טעם אישי. המחירים מעידים לאו דווקא על איכות, אלא על תדמית".
הדבר החשוב ביותר בגידול טבק, יותר מהזרעים, הוא האדמה, מדגיש לוי. מסתבר שהאדמה במחוז Pinar del Rio, בקצה המערבי של קובה, נחשבת כטובה בעולם לגידול טבק, ושם מרוכזים כל מטעי הטבק של האי. יחד עם זאת, גם בארצות השכנות לקובה יש קרקע באיכות דומה, וגם שם גדלים צמחי הטבק בשמחה ובנחת כבר עשרות ואף מאות שנים. לכן הרוב המכריע של יצרני הסיגרים בארצות הברית ובאירופה עושים שימוש בטבק הגדל באותן מדינות.
בשנים הראשונות לאחר שפתח את החנות, ב-1997, נהג לוי לנסוע פעם בשנה אל היצרנים במרכז אמריקה, שאִתם הצליח לתקשר בעזרת שפת הלדינו שלמד מהוריו, וגם למשרדי החברות בארצות הברית ובאירופה. היום אין לו בכך צורך, כי כל היצרנים מגיעים לתערוכה הגדולה השנתית בעיר דורטמונד, גרמניה, ושם פוגשים את היבואנים וסוגרים עסקאות.
האם הסרת האמברגו האמריקאי על קובה תוזיל את הסיגרים הקובניים?
"לא כל כך מהר. כשהשוק האמריקאי ייפתח בפני קובה הביקוש יהיה עצום, ונכון להיום אין להם יכולת לספק אותו, אז המחירים דווקא יעלו. בהמשך הם ייאלצו לשנות את שיטות הייצור, ואפשר לסמוך על האמריקאים שימצאו את הדרך לייצר יותר. אני מניח שזה לא יפגע באיכות, והסרת האמברגו דווקא תרחיב את הענף, אבל כל עוד יש ביקוש הקובנים לא יורידו מחירים".
משחקי מכבי וסיגרים
לוי נחשב כיום אחת האושיות של תרבות הסיגרים בארץ, ומלבד החנות בתל-אביב הוא מפעיל סניף גדול בהרצליה ובו פועל גם מועדון העישון "סיגר קלאב". אבל הדרך לא היתה קלה.
לאחר שסיים לעשן את הסיגר ההוא בגריניץ' וילג' ב-1974, בדק לוי מי היצרן וביקש פגישה. בעזרת מכתב המלצה מדובק, שאביו סידר לו, הוא אכן התקבל לפגישה ואף קיבל את הזיכיון הראשון לייבוא סיגרים לארץ. אז היו אלה סיגרים אמריקאיים עשויים במכונה – Hav-A-Tampa, Swisher, King Edward ועוד. במקרה, באותו זמן פשטה רגל חברת יעקובי, שהיתה היחידה שייצרה סיגרים תוצרת הארץ, ולוי נכנס לנישה הקטנה שלהם כיבואן ומשווק. אלא שהמודעות לתחום בארץ היתה אפסית כמעט וההיענות היתה קטנה, כך שאת הפרנסה הוא מצא כסוכן עצמאי בתחום הסיגריות של חברות הטבק דובק ואלישר.
במהלך שנות ה-90 שוק הסיגרים חווה זינוק כלל עולמי. הסיגר נחשב בריא יותר מסיגריות, כי את עשן הסיגר לא לוקחים לריאות אלא מסתפקים בלחוות אותו בחלל הפה, ובנוסף לכך הטבק איכותי יותר. אולם לדברי לוי, הסיבה המהותית שמקרבת מעשנים לסיגר היא התדמית. הרי לא כל אחד יכול להרשות לעצמו סיגר, הן מבחינת העלות והן מבחינת הזמן המוקדש לתחביב. זה מועדון של אנשים ש"מבינים עניין".
במחצית שנות ה-90 הוחלט להשוות את המכס לסיגריות תוצרת הארץ ולסיגריות מיובאות. למחרת ההחלטה עברו רוב המעשנים בישראל לסיגריות תוצרת חוץ, דובק איבדה את שליטתה בשוק המקומי וניתקה את יחסיה עם רבים מסוכניה, ובהם גם לוי, אשר זיהה הזדמנות ופנה לאלישר בהצעה להקים חברה משותפת לייבוא סיגרים. כך הוקמה בשנת 1997 חברת אש-לי. השם הוא סוג של חיבור שמות השותפים, אלישר ולוי. כעבור כשנה נאלץ אלישר לפרוש, ולוי נותר לבדו בעסק.
"לשחות בים העסקים הישראלי לא היה קל", הוא מספר, אך יחד עם בנו הכלכלן, גדי, הם יצרו פחות או יותר במו ידיהם את שוק צרכני הסיגרים בארץ. אחת היוזמות החשובות של אש-לי היתה הקמת המועדון לעישון ולבילוי משותף של מעשנים בסניף בהרצליה. בתחילת שנות ה-2000 הם נהגו לקיים אירועים של צפייה משותפת במשדרי ספורט, וזו היתה גם הזדמנות לחשוף את הסיגרים בפני קהל רב ומגוון. כיום הם כבר לא צריכים ליזום אירועים, למועדון יש 700 חברים רשומים.
הבן גדי עוסק בתפעול השוטף של החנויות ובמגע עם הספקים והיצרנים בחו"ל, בעוד האב "עוקב מלמעלה על ענייני הכספים" ובעיקר נמצא בחנות ופוגש את האנשים שבאים ליהנות מסיגר טוב ומסיפור טוב. טניס הוא כבר לא משחק, אבל בסופי שבוע הוא רוכב עשרה קילומטרים על אופני הרים.
איך אתה רואה את עתיד הענף בארץ?
"הענף עומד בלחצים לא מעטים, אבל הוא מתפתח. רק שלא ייפלו עלינו עם כל מיני חוקים דרקוניים על מקומות נוספים שאי אפשר לעשן בהם, כי זה יכול לפגוע בענף. אני מצפה שבעתיד הנאת החיים מסיגר טוב תמשיך להתקיים, שלאנשים תהיה עדיין אפשרות להירגע עם סיגר ביד, לנקות את הראש ולמצוא את הפינה השקטה שלהם במירוץ החיים".
