דני דה ויטו נולד בשנת 1944 למשפחה ממוצא איטלקי בניו ג'רזי. קומתו הנמוכה, הננסית כמעט, יכולה היתה להפוך אותו למושא לעג והתעמרות, אך משהו באופיו ובמזגו הנוח ותחושת השווה בין שווים שאותה הקרין השיגו לו חברים ואהדה. להיות שחקן לא היתה משאת לבו מגיל צעיר, והוא התביית על הכיוון הזה רק בתחילת שנות העשרים שלו, לאחר שגילה את הבמה די במקרה. קודם לכן עבד כשנה וחצי בסלון היופי של אחותו כעוזר. על מנת לפתח את הידע לכיוון הקוסמטי נרשם לבית הספר לדרמה, שם ביקש ללמוד איפור מקצועי.
נתוניו הפיזיים – איך לומר – אינם מהסוג שיכול לפלס לך דרך בסבך ההוליוודי. 147 סנטימטרים על גוף עגלגל, ללא צוואר, משאירים לך נישה די צרה של תפקידים, גם אם אתה מוכשר כשד. ואכן, שנותיו הראשונות של דה ויטו בשוק ההוליוודי היו נטולות הצלחה. הוא זנח ניסיונות כיבוש מסך ופנה אל הבמה, שם שיחק במחזות אחדים "אוף ברודווי". הראשון שבהם, "האיש עם הפרח בפה", היה בשנת 1969.
לעתים, גם חברים טובים הם גורם מסייע, וכך, כשחברו הקרוב מייקל דאגלס (ראו במסגרת) הפיק בשנת 1975 את הסרט "קן הקוקיה", לוהק דה ויטו לתפקיד משנה קטן. השבחים וההצלחה שלהם זכה הסרט הנפלא הזה של מילוש פורמן לא סללו דרך לדה ויטו, ושוב מצא את עצמו מייחל להיות מלוהק לתפקידים של ממש. נוכחות המסך המשמעותית שלו, הפריצה האמיתית, היתה דווקא על גבי המסך הקטן, בסיטקום "טקסי", שנפרשׂ על פני שש עונות החל משנת 1978 וזכה להצלחה עצומה. דה ויטו שיחק את סדרן תחנת המוניות לואי דה פלמה.
בשנת 1986, כשהוא בן 44, יצא סרטו הראשון כבמאי, "זרוק את אמא מהרכבת", סרט שבו גם שיחק, לצדו של בילי קריסטל. הקומדיות השחורות, וקומדיות בכלל, הפכו לסימן מובהק שלו. זו הנישה שדמותו בעלת הסממנים הקומיים היטיבה להשתלב בה. על פי רוב היה זה כשחקן משנה, לעתים מעין אנטיתזה לדמות שלצדו, למשל כאחיו התאום של שוורצנגר; לפעמים שיחק כדמות הכי הפוכה מהשגרה המתבקשת שלה מצפה הצופה ולעתים התאים ככפפה לדמות גרוטסקית.
קרדיט על 203 סרטים
במהלך הקריירה עבד דה ויטו עם חמישה במאים שונים שזכו באוסקר על הבימוי: מילוש פורמן, ג'יימס ברוקס, רוברט זמקיס, בארי לווינסון ופרנסיס פורד קופולה. הוא הופיע כשחקן משנה בשלושה סרטים שהיו מועמדים בקטגוריית הסרט הטוב: "קן הקוקיה", "תנאים של חיבה" ו"סודות אל.איי". שני הראשונים גם זכו. כמפיק היו שניים מסרטיו מועמדים לאוסקר: "ספרות זולה" ו"ארין ברוקוביץ".
מעֶברה האחר של הפסגה היה מועמד שלוש פעמים לפרס שחקן המשנה הגרוע ביותר, במסגרת פרס ראזי, שהוא האוסקר של הגרועים. הוא עשה את זה בשלושה עשורים עוקבים, בשנים 1981, 1992 ו-2006. לאכזבתו השמֵחה הוא מעולם לא זכה…
נכון לסוף 2020, לדה ויטו יש קרדיט על 203 סרטים: 138 כשחקן, 42 כמפיק ו-23 כבמאי. הוא לא מפסיק לעבוד, וגם ב-2021 עתיד לצאת לאקרנים סרט חדש בהשתתפותו, "הארי האפט", שצילומיו הסתיימו. מסרטיו הידועים ביותר: "תנאים של חיבה" – 1983, "תאומים" – 1988, "מלחמת רוז ברוז" – 1989, "באטמן חוזר" (בתפקיד הפינגווין) – 1992, "מטילדה" (עם אשתו, השחקנית רִיאה פרלמן) – 1996, "סודות אל.איי" – 1998, "לטרוף את החיים" – 1998, "סמוצ'י חייב למות" – 2002, "איזה מין הורים" – 2006, "גבר מבוקש" – 2009, "ג'ומנג'י השלב הבא" – 2019, "דמבו" – 2019. בשנת 2011 הוא זכה בכוכב הוקרה על שמו בשדרת הכוכבים של הוליווד.
דה ויטו שלח את ידיו גם לתחומים נוספים, ובהם נדל"ן, מסעדנות ואף ייצור ליקרים. כמו לא מעט מכוכבי המסך, גם הוא למד ליהנות ממה שיש לעולם הסיגרים להציע, וברבות השנים דמותו החייכנית, עם סיגר בידו או בפיו, הפכה לחלק משמעותי מהפרסונה שלו. מי שחשף בפניו את עולם הסיגרים היה לא אחר משותפו לסרט "תאומים", ארנולד שוורצנגר.
דה ויטו עצמו מגלה נאמנות לסיגרים קובניים. זה התחיל עם פרטאגס, ונכון להיום, כפי שהוא מעיד על עצמו, "אני יכול להבטיח שביומידור שלי יהיה תמיד מונטה כריסטו מס' 2". הוא אוהב לספר את הסיפור על הטיסה הטרנס-אטלנטית שהחזירה אותו מאירופה לאחר סיום צילומי סרט. באותם ימים עישון בציבור היה חוקי כמו שתיית כוס מים, והמטוס היה שטח ציבורי לכל דבר. הוא עבר בין נוסעי המטוס, אחד אחד, וביקש את רשותם לעשן סיגר אם הדבר לא יפריע להם. הרשות ניתנה, ואת הטיסה הזאת הוא מתאר כטיסה הטובה ביותר שהיתה לו אי פעם.
רחוב 89, לפני 52 שנה
על החברות הקרובה בין דני דה ויטו למייקל דאגלס
בימי בית הספר למשחק התוודע דה ויטו למי שהיה מאז לחברו הטוב ולשותפו בכמה וכמה סרטים – מייקל דאגלס. השניים היו שותפים בדירה ברחוב 89 במנהטן כסטודנטים למשחק. דאגלס טוען שההיכרות ביניהם התחילה כשחלקו על החוף סיגריה מגולגלת של מריחואנה. מאז, 52 שנים הם חברים קרובים מאוד, וזה אינו דבר של מה בכך במקום של יוצרים ויצרים.
שיתוף פעולה חביב ביניהם התרחש ממש באחרונה, באחד מפרקי הסדרה של דאגלס ואלן ארקין בנטפליקס, "שיטת קומינסקי", שם הופיע דה ויטו בהופעת אורח.
"הוא אוהב לקחת הזדמנויות וסיכונים", אומר דאגלס, "יש לו אנרגיה סוחפת ודמיון מפותח. הוא חקרן חסר מנוחה. יש לו את היכולת לעוף בלי רשת ביטחון". וככזה ממשיך דה ויטו להיות יצירתי חסר מנוח, גם כשהוא במחצית השנייה של שנות השבעים לחייו.
