ביריד האמנות והעיצוב השנתי "צבע טרי" שהתקיים בתל-אביב בתחילת חודש יולי, הציג אהרן שני, במסגרת "פרויקטים 2024", תערוכה של פסליו ההומוריסטיים, כולם בצבע לבן, אשר עוררו עניין רב והתלהבות בקרב המבקרים. את התערוכה אצרה בחן ובכישרון רב נכדתו, האמנית הידועה בזכות עצמה, ליהי שני, שהצטרפה בשנתיים האחרונות לסטודיו של סבא כאסיסטנטית, ולקחה על עצמה את המשימה לחשוף את יצירותיו לקהל הרחב ולתת במה הולמת לעשייה של שנים.
שני, יליד 1931, אמן אוטודידקט אשר פיתח טכניקת פיסול ייחודית לו, החל את דרכו האמנותית לפני 65 שנה, כאשר היה איש עסקים בענף הביטוח ובו בזמן פיסל ללא הפסקה בשעות הקטנות של הלילה. הוא עלה ארצה עם הוריו מיוגוסלביה בגיל שנה וגר בשכונת פלורנטין בתל-אביב. בילדותו היה חבר בתנועת הנוער המאוחדת וב-1948 התגייס לצה"ל והיה ממקימי הנח"ל הראשונים. בהכשרתו הוא עורך דין, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים ומוותיקי ענף הביטוח בישראל.
כבר בתור אב צעיר נהג שני לאסוף עם שלושת ילדיו הקטנים שברי זכוכיות וליצור מהם נברשות צבעוניות. במהלך השנים, הילדים, ואחר כך הנכדים, ספגו ונשמו אמנות והיו עדים לעשייה וליצירה של סבם בכל מקום אפשרי בבית: בגג, בסלון ובמטבח הביתי. לפני עשרים שנה הוא לקח לעצמו סטודיו במרכז העיר, שם הוא מבלה את רוב זמנו עד היום, מה שמשאיר אותו, לדבריו, "בריא וצלול". "הפיסול הפך לסוד פרטי, שנעשה מתוך מפלט מהמציאות לעולם שכולו ניתוק, ולא מתוך רצון להציג או למכור", הוא מציין.
שלושת ילדיו של שני נשאבו לעולמות היצירה, והם עושים חיל בעולם האמנות והעיצוב, כל אחד בתחומו. שרית שני חי–מעצבת רב-תחומית מובילה, מחלוצות תחום העיצוב לילדים בארץ ובעולם. גיל מרקושני–צייר, צלם ואמן מיצב ידוע, שזכה בפרסים רבים ועבודות שלו נמצאות באוספים פרטיים בארץ ובחו"ל. הוא בוגר תואר ראשון באמנות בבצלאל בירושלים, שם הוא גם מלמד ומרצה בכיר. שקד שני(אביה של ליהי) –איש ביטוח העוסק באמנות כתחביב ויוצר תבליטים תלת-ממדיים מפרטי אשפה שהוא אוסף.

פיסול הומוריסטי
פסליו הפיגורטיביים של אהרן שני מתארים סיטואציות אנושיות ומספקים לנו הצצה לתפיסת עולמו הייחודית, המאופיינת בהומור ובציניות, כאלה שלא לוקחים שום דבר ברצינות יתרה. העולם שאותו הוא יוצר מתבטא באמצעות לקסיקון עשיר של דימויים סאטיריים וסטריאוטיפיים החוזרים על עצמם–כמו למשל אנשים ונערים הנועלים נעלי צבא, חובשים כובע טמבל, לובשים מכנסי דגמ"ח עם קרע החושף טפח ישבן– ואלה מוסיפים לפסליו ממד של בדיחות הדעת וחוסר מודעות. הדמויות שלו ארוכות ודקות, ומאזכרות את ההוויה הים-תיכונית החצופה והארץ-ישראלית לצד הנופים והאנשים של דרום תל-אביב הישנה והטובה של שנות ה-30.
תרנגולים וציפורים, ובמיוחד חמורים וסוסים, בגודל ריאליסטי, גם הם אלמנטים המאפיינים את זיכרונות ילדותו של שני מהתקופה שבה סוסים וחמורים שימשו כאמצעי תחבורה ברחובות תל-אביב. דרכם הוא מחלק את העולם לשניים: הסוס מסמל אנשים אצילים וגאוותנים, ואילו החמור מייצג את האדם הפשוט, העובד, המעמיס על עצמו מטלות.

שני משלב ביצירותיו גם את אהבתו למילה הכתובה, לספרות ושירה. הוא נהג לכתוב חמשירים מלאי הומור וציניות, ויצר פסלים של ספרים. הואנתן לספרים אלה שמות פרדוקסליים, ועל כריכותיהם כתב טקסטים משלו, או ציטוטים מיצירותיהם של משוררים ידועים, המהווים מראה של חברה שמייחסת חשיבות גדולה לכותרות ופחות לתוכן.
תהליך העבודה שלו אינו מבוסס על טכניקות מסורתיות של פיסול, כי אם על שיטת עבודה מקורית שאותה פיתח בעצמו. הוא מתחיל מבניית קונסטרוקציה מעיתונים, ספוגים ומוטות, מצפה אותה בחומר שנקרא "דאס" (סוג של פלסטלינה שבה היינו משחקים בילדותנו). לאחר מכן הוא בונה תבנית לפסל, יוצק אליה אלומיניום ואז מתחיל בתהליך הצביעה.

הדור השֵני– שרית
שרית שני חי היא מעצבת רב-תחומית פורצת דרך בארץ ובעולם, העוסקת בעיצוב לילדים מתוך תשוקה רבה ואמונה בהשפעה המכרעת של עיצוב הסביבהעל התפתחות הילד. היא משלבת בין עולמות האמנות והעיצוב, מעצבת רהיטים מקוריים, חדרי ילדים,וגם מרחבי למידה מלאים בגירוייםהיוצרים חוויית למידהתוך כדי הנאה ומשחק. היא מעצבת חללים במרחב הביתי, בגנים, בבתי ספר ובמרחבים ציבוריים כמו ספריות, מרחבי טיפול למשפחה, מועדוני ילדים בבתי מלון, משחקיות בבתי חולים וכד'. באחרונה הוציאה לאור את ספרה "מרחבי ילדות", המציג את משנתה העיצובית ואת יצירותיה במהלך שלושה עשורים כמעט.
עבודותיה של שרית שני חי הוצגו במוזיאונים ובגלריות ברחבי העולם, כמו גם במגזינים בנושא עיצוב סביבות חינוכיות, וזכו במגוון רחב של פרסים.

הדור השלישי– ליהי
ליהי שני, ילידת 1990, בוגרת בהצטיינות של הפקולטה לאמנות "המדרשה", היא אמנית הידועה בזכות פסלים ומיצבים עשויים מאובייקטים יומיומיים שאותם היא רוכשת באינטרנט. בעוד אמנים רבים משתמשים בחומרי גלם כמו בדי קנבס וצבעים, ליהי משתמשת בחומרים קיימים ("ready made"), חסרי תכלית אך בעלי משמעות צינית, מאחר שהם משקפים את "הבור ללא תחתית" של מוצרים מיותרים שהולידה תרבות הצריכה המודרנית.

היא משתמשת בבובות, במזרנים, וגם בגלגלים מתנפחים שאותם היא מפנצ'רת ואז תופרת ומדביקה ויוצרת סוג של אסמבלאז' (טכניקה ליצירת אובייקט תלת-ממדי מחיבור של חפצים שונים). לעתים היא מנפחת את המוצר עד שהוא מתפקע, ואז ממלאת אותו בחומר פולימרי קשה ושומרת עליו בקופסת פרספקס כדי להנציחו לעתיד. היא משנה למעשה את ייעודם של פריטים יומיומיים אלה ומציעה נקודת מבט אחרת על מטרתם העיקרית.

מצד אחד, ליהי מבקרת את תרבות הצריכה ההמונית של מוצרים מתועשים, זולים וחסרי ערך, שהפכה במאה ה-21, באמצעות הרשת, לסוג של אובססיה, ומצד שני היא רוכשת בעצמה, במטרה להנציח את המוצרים הללו כ"פריטים ארכיאולוגיים", שיעידו גם בעוד שנים רבות על תרבות השופינג של היום. מדובר, בדרך כלל, בפריטים המיוצרים באופן המוני במפעלים בסין, וייצורם גורם לנזק סביבתי ולזיהום אוויר.

ברבות מעבודותיה מתייחסת ליהי ליצירות איקוניות של אמנים מפורסמים, וכך היא יצרה "קליפת בננה" מפוסלת בהשראת מאוריציו קטלן, "רגליים" בהשראת תום וֶסֶלמן, "הפִּייֶטה" בהשראת מיכלאנג'לו, "התרוממות" בהשראת מנשה קדישמן, ועשתה מחווה ליצירה המפורסמת של אנרי מאטיס,"הריקוד". עבודתה זו, שנוצרה מבובות גומי מפונצ'רות בעלות גודל ריאליסטי, הוצגה ביריד "צבע טרי" ב-2017 ומשכה תשומת לב רבה.

ליהי מפסלת גם בחומרים אחרים, כמו העבודה "תפוח קרמל", שיצרה מחומר אפוקסי, המבטאת זיכרון ילדות מיום העצמאות. היא יצרה גם מקרמיקה ערֵמות של דולרים ושקים של כסף, קריצה בתגובה לבקשתו של בן זוגה שתתחיל לעשות כסף מאמנות… עבודה זו נרכשה בחלקה לאוסף בנק ישראל.
לדברי ליהי, העבודה בסטודיו בשנתיים האחרונות עם הסבא שלה היתה בשבילה מתנה גדולה. "למדתי להכיר נפש של אמן אמיתי שאין לו שעות עבודות מסודרות, אין לו גיל ואין גבול לאהבתו ליצירה".