הוא לא אוסטרלי, הוא אמריקאי. הוא שנוי במחלוקת – לא בשל יכולותיו הקולנועיות בתחומי המשחק והבימוי, אלא בגלל פיו, שהמשפטים שיצאו ממנו סיבכו אותו קשות לא אחת. הוא לא הראשון, וכנראה גם לא האחרון, שאלכוהול וסמים בתערובת מסוכנת עם יותר מדי כסף הורידו אותו ממסלול של הצלחה וכל טוב אל מחוזות אפלים. בעצם, כל זה הוא מה שהופך את הוליווד למה שהיא – ניהיליזם מוקף בגבולות מוסרניים, שהלכו והתהדקו ככל שעידן התקינות הפוליטית כבש עוד שטחים אשר אוכלסו פעם בפראים לא מרוסנים ועתה בפוסט-ליברליזם צדקני.
חייו הקולנועיים וחייו האישיים של גיבסון הם כסרט בפני עצמו, כרכבת הרים בלונה פארק – מטפסת בתלילות לגבהים רק כדי לגלוש משם בתחושה של חוסר שליטה, דוהרת מטה, ואז שוב אוספת כוח להתרומם לאִטה.
גיבסון נולד ב-3 בינואר 1956 במדינת ניו יורק. הוריו, ממוצא אירי קתולי, העניקו לו עיניים כחולות ואמונה דתית אשר תנחה אותו במהלך חייו, לאורה ילך ולאורה יסתבך. בהיותו נער עקרה המשפחה לאוסטרליה, ושם אף השלים את לימודיו באוניברסיטה, בפקולטה לאמנות ודרמה.
הצעיר הנאה בעל הפנים המסותתים, עזי ההבעה, חיפש את דרכו על הבמה ועל המסך, הופיע פה ושם בתפקידי משנה בטלוויזיה האוסטרלית, עד שבשנת 1979, כשהוא רק בן 23, קיבל תפקיד ראשי בשני סרטים – "מקס הזועם" ו"טים". הראשון פתח טרילוגיה אפוקליפטית מצליחה והפך אותו בן לילה לכוכב בינלאומי, כשהסרט דל התקציב הוסיף לחשבון הבנק שלו רק עשרת אלפים דולר אוסטרלי אך הצליח מעל המצופה, ואילו "טים" העניק לו את פרס השחקן הטוב בטקס האוסקר האוסטרלי.
ב-1981 שב וזכה בפרס השחקן הטוב באוסקר האוסטרלי על משחקו בסרט "גליפולי".באותה שנה כיכב גם ב"מקס הזועם 2", שלא איחר להגיע בעקבות הצלחת הראשון. כאן זכה לשכר של 100 אלף דולר, וזה הספיק לו כדי להיפרד מהקולנוע האוסטרלי ולשוב לאמריקה מולדתו ולקולנוע ההוליוודי, שקיבל אותו בזרועות פתוחות.
בהוליווד הוא כיכב לראשונה ב-1984, ב"הנהר" עם סיסי ספייסקוב" הבאונטי" לצדו של אנתוני הופקינס (רב חובל בליי המונומנטלי), שם גילם את קפטן כריסטיאן פלטשר. דרך אגב, בתפקידי משנה קטנים הופיעו גם שני כוכבים גדולים לעתיד, ליאם ניסן ודניאל דיי לואיס, וכוכב עבר ענק – לורנס אוליבייה.
הוליווד כיבדה את גיבסון גם באחד התפקידים השייקספיריים הגדולים, כשזכה לגלם את המלט בבימויו של זפירלי ב-1990. בשלב זה של הקריירה היו מאחוריו תפקידים מגוונים. הוא הוכיח את עצמו כשחקן בסרטי פעולה, אך בלט בתפקידיו הדרמטיים, שכמעט תמיד הניבו גם הצלחה לסרטים. גם נישואיו לאהבת עלומיו, רובין מור, היו איתנים. עד כאן – המערכה הראשונה.
המערכה השנייה, קצרה יותר ורבת תהילה, היתה בשנת 1995, באֶפוס ההיסטורי הענק (72 מיליון דולר תקציבו) "לב אמיץ", שבו היה הבמאי וגם השחקן הראשי. הסרט זיכה אותו בתהילה ובאוסקר עבור שני התפקידים. מכאן ואילך יעמוד שכרו של גיבסון על 25-20 מיליון דולר לסרט. בשנים אלה הוא נחשב אחד מגיבורי הקופה הגדולים. זו פסגתו המעוטרת של גיבסון. הוא הוכיח כאן שליטה מוחלטת במדיום הקולנועי ואת האיכות האמנותית שלו, שבאה לידי ביטוי בד בבד עם יכולתו לממש קולנוע אפּי עצום ממדים ותקציב.
המערכה השלישית: "נשק קטלני". סדרה של סרטי פעולה ראוותניים ומצליחים שאִתם, ככל הנראה, הוא מזוהה יותר מכל. הסדרה כללה ארבעה סרטים, האחרון שבהם נעשה בשנת 1998 וגם בו גרף הכוכב לכיסו 25 מיליון דולר. תקציב הסרט היה 140 מיליון דולר, מהגבוהים בהוליווד באותו זמן.
ואז בא "הפסיון של ישו". גיבסון ביים סרט הנובע מבית מורשתו הקדום. עלילת הסרט מתרחשת ביומו האחרון של ישו ובדרכו האחרונה. זו מומחשת בריאליזם אלים וקשה, ומציגה ראייה פילוסופית קודרת של חברה. הצגת היהודים נתפסה כמבזה. האשימו את גיבסון באנטישמיות, ואביו אף הוסיף שמן למדורה כשהתבטא כמכחיש שואה וכמי שמייחס ליהודים ניסיון להשתלט על העולם. גיבסון טען שאינו אנטישמי ושהסרט הוא על אהבה, תקווה ויכולת סליחה.ויכוח רב תהודה התקיים בטרם צאתו של הסרט למסכים, מה שרק הועיל ליחסי הציבור שלו. בסיכומו של דבר, זה היה אחד הסרטים הרווחיים בתולדות הקולנוע עד אז – הוא גרף 660 מיליון דולר ברחבי העולם, כשגיבסון, שאף הפיק אותו, נוטל חלק משמעותי מהסכום.
מהפסגה המטלטלת הזאת הגיעה המערכה הרביעית. נפילת השנים הרעות. זו אינה קשורה כלל לקולנוע, אלא לדעות, לדיבורים ולהתנהגויות, בעיקר אלה שבהשפעת אלכוהול. שחקנים ואנשים מהתעשייה טענו שעלב ביהודים, סַנָט בהומוסקסואלים וזלזל בשחורי העור. חברות ההפקה וסוכנויות השחקנים החלו להתרחק ממנו.
אשתו ביקשה להיפרד ממנו לאחר שהכניס להריון את השחקנית אוקסנה גריגורייבה. סיכומה של הסאגה המשפחתית המורכבת היה בכך שהוא הפך אב לתינוקת, הסתבך בהאשמות מצִדה של האם הצעירה כאילו נהג באלימות כלפיה, נעצר בעקבות נהיגה בשכרות והעלבת שוטר, והתגרש מרובין, שילדה לו עד אז שבעה ילדים. הליך הגירושים הארוך הסתיים בחלוקה שווה של הונו, 900 מיליון דולר.
אלה לא היו שנים של קולנוע, אלא של ניסיונות גמילה ושיקום הריסות. מ-2005 עד 2010 לא השתתף בסרטים. הקריירה של העשור השני באלף השלישי הניבה תפקידים ראשיים בסרטים בינוניים ומטה, לטעמה של הביקורת ולטעמו של הקהל, ובלשון ברורה יותר – כישלונות קופתיים.
המערכה החמישית, הנוכחית, של חייו נפתחה בסרט מצוין שלו כבמאי, "הסרבן" (2016). אפוס מלחמתי עתיר תקציב, שהוא בעצם סרט אנטי מלחמתי, המתאר את קורותיו של חובש בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. הסרט בולט באיכותו הקולנועית ביחס לסרטים מאותו עשור שבהם משתתף גיבסון כשחקן. דומה שבסרט זה הוא ביקש לכפר על מעשיו ודעותיו שעליהם נענש. סרט שחתם עבורו עשור קשה של כישלונות והתפוגגות, והחזיר אותו אל היקר לו מכל – אל המסך.
הטלטלות הרבות של חייו – המקצועיים והאישיים – לא מנעו מגיבסון להתמיד בחיבתו בת עשרות השנים לסיגרים. הוא אינו נעול על מותג מסוים, אלא מתענג על סיגרים איכותיים באשר הם, ובמועדוני הסיגרים האמריקאיים היוקרתיים, כגון מַקאנוּדוֹ וגרנד הוואנה, הוא אורח כבוד ששמו נחקק בעץ המהגוני של היומידורים.
