אמצע מאי, האביב בעיצומו, הלילות בים קרים ואנחנו במרינה של הרצליה בסידורים אחרונים לקראת יציאה להפלגה. אנחנו – דודו ודודי חברי היקרים ועבדכם הנאמן. שוב אנו נוכחים לדעת כי עלינו לשלם יותר מאלף שקל רק על מנת לעבור ביקורת גבולות, וזה מרגיז, אבל כשאנו כבר על סיפונה של ה"גל-ים 2" מצב הרוח משתפר פלאים.
שלושת ימי ההפלגה עד קסטלוריזו, האי היווני המכושף, עוברים במהירות וללא אירועים מיוחדים. קבלת הפנים החמה על הרציף, החיבוקים והרבה אוזו ממחישים לי שוב שהאי הזה הוא כמו ביתי השני. למחרת בבוקר שטים בסירתו של ניקו הדייג, שהפך למוביל תיירים, לביקור במערה הכחולה המרהיבה, אחת מפניני הקסם של קסטלוריזו. על האי המדהים והפוטוגני הזה כתבתי כבר בגיליונות קודמים,אז הפעם אתחיל מרודוס.
יחסי חיבה-סלידה יש לי לרודוס. העיר העתיקה יפהפייה, מוקפת חומות, ספק ארמון ספק מצודה אימתנית התופסת חלק נרחב משטחה של העיר הציורית. אבל הסימטאות מלאות בחנויות המתפקעות ממזכרות תוצרת סין, בגדים מזויפים ומסעדות שרובן מלכודות לתיירים הוורדרדים המשוטטים במקום. זו תחילתה של עונת התיירות, ורוב התיירים שייכים לקבוצות מאורגנות של הגיל השלישי, כי הצעירים יגיעו רק בשיא העונה. אנחנו מצטיידים במזון ובדלק, וכבר למחרת מפליגים לקוס.
בקוס נבנתה מרינה מודרנית, היחידה כמעט בים האגאי שאותה היוונים התחילו לבנות וגם סיימו. ברחבי יוון פזורות מרינות לרוב, שבנייתן החלה אך לא הסתיימה מעולם. הכספים נעלמו והעסק תקוע, לעתים לעשרות שנים ובעצם לתמיד. אנחנו עוגנים במעגן הצמוד לעיר. המעגן מנוהל על ידי הנהלת המרינה, ושירותי העגינה שופרו לבלי הכר. הפתעה נעימה. קוס הוא אי מתקדם יחסית, נקי ומסודר, אלא שהאירועים במזרח התיכון משפיעים גם כאן, ועוד איך. בכל לילה נוחתים בחופי האי, הסמוך מאוד לחוף הטורקי, מאות פליטים, בעיקר מסוריה ומעיראק. משפחות שלמות וגם בודדים. זרימה בלתי פוסקת ממחנות הפליטים בטורקיה, שבהם שוהים כיום כשני מיליון בני אדם. מבריחים טורקים עושים כסף רב מנדידת העמים הטראגית הזאת. הפליטים מקבלים אישור שהייה לכמה ימים, ואחר כך עליהם להמשיך בדרכם. לאן? איש אינו יודע. אנשים נואשים אלה הם כר פורה לאנשי העולם התחתון ולארגוני טרור. אוכלוסיית אירופה משתנה לנגד עינינו, ועוד לא נאמרה המילה האחרונה.
לאחר יומיים נינוחים בקוס, כולל טיול במכונית שכורה ברחבי האי היפה, אנו בדרכנו לארקי (Arkoy בפי היוונים), השייך – כמו קוס – לקבוצת האיים הדוֹדֶקאנֶסיים. ארקי הוא אי קטן מאוד, עם אוכלוסייה קבועה של כ-50 תושבים. כפר קטן ושתי טברנות על החוף. הבעלים של הטברנה המטופחת שבה סעדנו משמיע מוזיקת ג’ז כפתיחה נעימה לארוחה יוונית טעימה ביותר. מטפסים לכנסייה, הניצבת גבוה מעל הטברנה, ומתמכרים למראה המרהיב של המפרץ העמוק והמוגן. למבקשים שלווה בטעם יווני לא ממוסחר, בלי מועדונים, קטנועים רועשים ושאר סממנים של תיירות המונית, כדאי מאוד לפקוד את האי הזעיר הזה.
מקוֹדֶש לקודש
אחרי יום אחד בארקי, מעודדים את עצמנו שעוד נחזור הנה פעם לשהות ארוכה יותר, אנו מפליגים למרחק קצר מאוד, כחמישה מיילים ימיים, לעבר פַּטמוס, שאותו אפשר להגדיר כאי המפתיע ביותר בים האגאי. יש כאן שילוב מרתק של אתר היסטורי, טבע, אנשים נעימים וכל מכמני האיים של יוון. לא בכדִי הוכתר האי על ידי המגזין "פורבס", ב-2009, כמקום המגורים המועדף בעולם כולו. מוגזם? אולי, אבל לא בהרבה.
מעל עיר הנמל, סקאלה, מתנשא מבנה כהה מאבן מקומית, מרשים בממדיו המטילים צל ענק על העיר כשהשמש מאחוריו. בנייתו של Monastery of Saint John the Theologian, המכונה מנזר יוחנן הקדוש, החלה כבר במאה הרביעית, אך הוא נהרס כליל על ידי המוסלמים במאה השמינית. בנייתו מחדש החלה בשנת 1101, לאחר כיבוש האי על יד האימפריה הביזנטית. המנזר מדגיש את חשיבותו הדתית של האי, הנובעת מאזכורו בספר ההתגלות, שעל פי המסורת הנוצרית נכתב על ידי יוחנן המטביל בתחילת המאה השנייה לספירה, לאחר שישו התגלה בפניו ממש כאן, בפטמוס. הזיהוי של ג’ון, שהמנזר נקרא על שמו, כיוחנן המטביל מוטל בספק רב, אך חשיבותו של האי כבר חקוקה בספר… הסיור ברחבי המנזר ובמוזיאון שבתוכו מומלץ מאוד. ממגדל הפעמונים שעל גג המבנה המרשים נשקף נוף מהמם של פטמוס ושל האיים השכנים ליפסי וארקי.
אנחנו שוכרים מכונית ויוצאים לנסיעת תגליות, שמניבה מפרצים יפהפיים וגם את העיר העתיקה. במפרץ Meloy, שמצפון לעיר סקאלה, שוכנת טברנה הנוגעת במים. עם כוס אוזו וכמה מזטים, אולי גם אתם תראו את ישו… באי פטמוס מתגוררים כ-3,000 תושבים ושטחו כ-34 קמ״ר. אי מקסים, המשלב באופן מושלם ניחוחות של היסטוריה בת אלפי שנים עם ימינו אלה. סעו לפטמוס, לא תצטערו.
מערבה משם, ולאחר הפלגה ארוכה יחסית, אנו עוגנים בטינוס. האי הזה לא יזכה לסופרלטיבים כפי שהרעפתי על פטמוס, אך הביקור בו מעניין בזכות הכנסייה, המהווה מוקד חשוב ביותר של עלייה לרגל. המאמינים עולים אל הכנסייה על ברכיהם, כשהם מטפסים עשרות מדרגות מכוסות בשטיח אדום. הכנסייה מוארת בלילה, והמראה מרהיב.
רוח על האף
כעבור יום, עם חשכה, אנו מגיעים אל האי Keaועוגנים בסמוך לנמל המסחרי. לא רחוק משם, באותו מפרץ, יש מעגן נוסף בחזיתן של מסעדות יווניות מעוצבות, לא מפתות במיוחד. בירת האי, ה"חורה" (שם כולל לעיירה ראשית של אי) נראית כמו תלויה במדרון. האי Keaדי קרוב לאתונה, ומשמש לאתונאים מקום נופש פופולרי. זהו אי שיש רבים כמוהו ביוון, ודי לנו לשהות בו יום אחד בלבד.
למחרת לפנות ערב אנו מטילים עוגן במפרץ אגינה, באי בעל אותו שם. מפרץ רחב ידיים, הכולל גם שלדים של בתי מלון, שבנייתם, כך נראה, לא תסתיים לעולם. עקב טעות שעשיתי בהחלפת מעלן (חבל המושחל בתוך התורן ומשמש להעלאת המפרשים)יש לטפס על התורן ולהשחיל מראשו את החבל החדש. דודו מתנדב מיד ועולה על התורן פעמיים. צנחן ותיק, בעברו מפקד גדוד מילואים בצנחנים, שטיפוס על תורן מתנדנד בגובה 20 מטר כמעט הוא עבורו דבר של מה בכך.
הלילה עובר בשלווה יחסית, למרות זרמי המים החודרים למפרץ וגורמים לסירה להתנדנד. עם שחר מפליגים לתעלת קורינתוס, המקשרת בין הים האגאי לים היוֹני. התעלה צרה, ומאפשרת תנועה בכיוון אחד בלבד בכל פעם, כשהמבקשים לשוט בכיוון ההפוך נאלצים להמתין לתורם. על אף זאת, המעבר בתעלת קורינתוס אינו זול – כ-300 אירו לסירה באורך 50 רגל.
ביציאה מהתעלה אנו נתקלים ברוח חזקה מהכיוון שאליו אנחנו מתקדמים. בסלנג השייטים קוראים לזה "רוח על האף". הרוח הולכת ומתעצמת, ויוצרת בהדרגה גלים קצרים וטורדניים, המאֵטים מאוד את התקדמות הספינה. אנו משנים את התוכנית ומפליגים לעבר מפרץ Domvrainis רחבהידיים, שבו מים שקטים ומוגנים. במערבו יש מפרץ קטנטן בשם Ioannis, שבו אמורים להיות שני מקומות עגינה, אך אלה כבר תפוסים על ידי שתי ספינות אחרות. ממשיכים לעבר העיר אליקי שעל גדות המפרץ הגדול ומשליכים עוגן מול חוף הרחצה המקומי. לקראת הזריחה הרוח עולה, ועמה גלי חוף גבוהים. מרימים במהירות את העוגן ומנסים לצאת לכיוון גלקסידי. אלא שביציאה מהמפרץ נתקלים בים סוער מאוד, עם רוח של כ-30 קשר ושוב "על האף". צריך לחפש מחסה, כי נראה שמתפתחת סערה של ממש. חוזרים למפרץ הקטנטן ושם, למרבה המזל, אחד משני מקומות העגינה פנוי. נקשרים למצוף, המים שקטים מאוד. המקום פסטורלי, עם טברנה אחת על החוף, שמגישה – להפתעתנו – אוכל סביר ביותר. אנו מוגנים לחלוטין, למרות שהרוח נושבת בעוצמה רבה. במשקפת אפשר לראות את הקצף הלבן של גלי הים הפתוח. אוניית משא שעגנה בסמוך למצוק בים מזדרזת להרים עוגן ולהסתתר מהסערה. יומיים שהינו במפרץ הזעיר הזה, ונהנינו מכל רגע של ההפסקה הבלתי מתוכננת.
עם שוך הסערה יוצאים לגלקסידי, עיירת חוף ודייגים ציורית ביבשת (לא באיים), מדרום-מערב לעיר דלפי. מגיעים לעגינה נוחה ליד הרציף המקומי והטברנה של דינו, שמקבל אותנו במאור פנים כאילו המתין לנו מאז שהתראינו אִתו בשנה שעברה. מכאן נמשיך לקורפו, אבל זה כבר שייך לכתבה אחרת.
