בקטע ההפלגה הראשון, שתואר בגיליון הקודם, יצאנו מהאי סנט לוסיה ונפרדנו מקוראינו ביציאה מהאי יוניון בדרכנו לגרנדה. בכתבה זו נתאר את המשך המסלול עד לאיי סאן בלאס שבפנמה, מרחק של כ-1,000 מייל ימי (כ-1,800 ק״מ). במהלך ההפלגה נבקר באי המרתק גרנדה ובאנטילים ההולנדיים, המכונים ABC, נגיע לאיי סאן בלאס הנידחים ונעצור שם. חלקו השלישי של המסע, באזור סאן בלאס ולאורך חופי פנמה, עד קולון שבפתח האטלנטי של תעלת פנמה, יתואר בגיליון הבא.
ב-12 ינואר 2014, ברוח נוחה המתאימה להפלגה במפרשים מלאים, ועל פי הוראותיו של עמוסי, בעל הספינה, אנו מפליגים במפרש ראשי מצומצם עד למקסימום, חלוץ מצומצם גם הוא ומנוע פועל. המבחן לסבלנותי כשייט מפרשים בעיצומו. חולפים ליד האי קאריאסו (Carriacou) וממשיכים אל קצהו הצפוני של האי גרנדה. הפלגה שקטה ונעימה לאורך החוף המערבי של האי הירוק הזה מביאה אותנו סמוך לבירה סנט ג'ורג', ומשם קצרה הדרך למרינה המודרנית פורט לואיס, הנמצאת בקצה הדרומי של האי, ובה נעגון במהלך שהותנו בגרנדה.
באי גרנדה התיישבו אינדיאנים קריביים ב-1498, השנה שבה הגיע קולומבוס לאזור. כ-150 שנה מאוחר יותר החלה במקום התיישבות אירופית. בריטניה סיפחה את האי ב-1762, הביאה אליו עבדים ופיתחה בו את מטעי קנה הסוכר. במאה ה-19 גידולי הקקאו עלו על הסוכר כענף היצוא העיקרי, וכיום גרנדה היא יצואנית גדולה של קקאו, ויש בה גם תעשייה של שוקולד מיוחד וטעים. ב-1967 קיבלה גרנדה מבריטניה מעמד אוטונומי, וב-74' הגיעה לעצמאות מלאה. ב-83' נתפס השלטון על ידי חבורת קצינים מרקסיסטית, וארצות הברית, שהתייחסה לאי כאל החצר האחורית, פלשה אליו בכוח רב. שנה אחר כך התקיימו באי בחירות דמוקרטיות, וגרנדה היא כיום מדינה דמוקרטית, חברה בחבר העמים הבריטי.
מדינת גרנדה, המונה 109 אלף תושבים, היא תערובת של אי קריבי מפותח ומודרני למדי, בעל השפעות בריטיות ואמריקאיות הניכרות במלונות, בבתי המגורים, בחנויות ובמרינות, ושל מעבר חד ומהיר לאזורי עולם שלישי, הן בערים והן, ובעיקר, בכפרים. האי גרנדה, הנמצא בקצה הדרומי של חגורת ההוריקן (ב-2004 הוריקן עוצמתי במיוחד גרם שם לנזק משמעותי ביותר, ויאכטות רבות שעגנו במקום נשטפו אל היבשה), מכוסה ביערות גשם. הפסגה הגבוהה ביותר מתנשאת ל-840 מטר מעל פני הים.
אי התבלינים
ב-13 בינואר אנחנו שוכרים רכב מבראיין, שבבעלות משפחתו מלון מקסים מדרום לפורט לואיס, ולמחרת מסיירים לאורך החוף המערבי עד לקצה הצפוני של האי. גרנדה הוא גן עדן לשייטים, ומקומות כמו Grand Anse מאפיינים את החלום הקריבי. מפרץ מוגן, חול לבן ודקלים נעים ברוח. מתחילים את הסיור בפינת חמד הקרויה פריקלי ביי, שילוב של מרינה וכפר נופש על אי קטן. כל החלק הדרומי של גרנדה הוא רצף של מפרצים, חופים לבנים, מסעדות ומרינות. נסיעה קצרה, ואנו בבירה סנט ג'ורג'. אוניות נופש ענקיות מטילות את צלן על העיר, שכאילו מתכווצת לנוכח ממדיהן. העיר אינה מרשימה במיוחד, אך יש בה שווקים ססגוניים עם מיטב הפירות הטרופיים והמון תבלינים. גרנדה ידועה כספקית גדולה של תבלינים – ציפורן, קינמון, ובעיקר אגוז מוסקט – והיא מכונה "אי התבלינים".
הנסיעה לאורך החוף המערבי מקסימה. כפרים רבים, השומרים עדיין על צביון קריבי אותנטי. בעיירת החוף גרנוויל אנחנו בוחרים את המסעדה המפוארת ביותר בעיר, לבלות בה את שעת ארוחת הצהריים. הדבר הכי בולט במסעדה הם הרמקולים המפלצתיים, המשמיעים מוזיקת רגאיי. האוכל, כרגיל, נסבל ותו לא. אחרי הארוחה מגיעים למפעל שוקולד שמשמר את שיטות הייצור מהמאה ה-19, בלמונט שמו. מוכרת חיננית מציעה שלל חפיסות שוקולד בטעם מעולה, והסיור בחווה המטופחת מרתק.
למחרת ממשיכים לטייל בדרום האי. מבקרים במרינה שבעליה הציע לעמוסי שותפות, לפני שנים רבות. המרינה מוזנחת משהו, והבעלים נראה תשוש משנים של השקעות בלי רווח של ממש. בערב יוצאים לארוחת ערב חגיגית במלון של בראיין. אביו הוא בעל תואר אצולה, ותמונותיו, בחברת המלכה אליזבת, מעטרות את קירות הלובי. מסעדת המלון, השוכנת בצמוד לקו המים, נעימה ונוחה, אך המזון הוא ההפך הגמור לתפאורה המרהיבה. שילמנו 140 דולר (כל אחד) עבור ארוחה, שהציון היחיד שאפשר להעניק לה הוא "קרוב לגרוע".
חוויה הזויה
ב-16 בינואר יוצאים להפלגה מהירה (עם מנוע כל הזמן) בת יומיים, לאורך 380 מייל ימי, אל האי בונאייר, השייך לקבוצת האיים הדרומית של האנטילים ההולנדיים. קבוצה זו כוללת את האיים Aruba, Bonair ו-Curacao, ולכן היא מכונה ABC. בדרך מדלגים על לוס רוקוס, אי מרתק בשליטת ונצואלה, שידועה ביחס בלתי נאות ליאכטונרים, והאי עצמו נגוע בשמועות על פעילות פיראטית.
אחר הצהריים מתקרבים לבונאייר ונכנסים להארבור וילג', מרינה הסמוכה לבירת האי, Kralendijk. המרינה היא למעשה קומפלקס של מלון, בתי נופש ומסעדה אחת. האווירה מדכדכת משהו, פתיחה לחוויה בלתי נעימה עם שלטונות ההגירה במקום. טרטור מיותר בניצוחה של קצינת הגירה עבת בשר ואגרסיבית. שרדנו. המקום הזוי משהו. עירוב של אירופאים (הולנדים בעיקר), מקומיים כהי עור ועוד ערב רב של מהגרים מקולומביה, מוונצואלה וממדינות נוספות בדרום אמריקה, שבשבילם הכניסה לאיים ההולנדיים היא שער להשגת דרכון אירופי. לקראת שקיעה מתמלאים בתי הקפה בעשרות רבות של פנסיונרים, פליטי החורף האירופי.
למחרת, ואחרי הפלגה קצרה יחסית של 30 מייל ימי, מגיעים ברוח עזה לקורסאו. כאן הסיפור שונה לחלוטין. המפרץ רחב הידיים מעוטר בווילות מפוארות המזכירות את ברמודה, אי המיליונרים. המזל הטוב ואדיבותו של מנהל המרינה במקום מובילים אותנו לעגינה בתחנת התדלוק, המקום הפנוי היחידי. מכאן יוצאים למסע ארוך במונית נהוגה בידי מקומי אדיב, בין התחנות השונות לקבלת אישור כניסה לאי. משרד ההגירה נמצא בנמל המסחרי, מתחת לגשר ענקי, והמכס בעיר הבירה. הכל מתנהל באדיבות רבה, אך התהליך מתארך אל תוך החשכה.
בירת האי קורסאו, ווילמסטאד (Willemstad), היא מיזוג נעים לעין של ישן וחדש. חלק מהעיר מזכיר את אמסטרדם, על הגשרים הקטנים והתעלות. עירוב הגזעים והצבעים מקבל כאן ממדים גדולים אף יותר; אירופאים, קריביים, סינים (הרבה), דרום אמריקאים ומי לא. בתי זיקוק ויער של ארובות ענק מכסים חלקים נרחבים של האי. כאן מזקקים נפט מוונצואלה וממקומות אחרים. חברת Shell מעוניינת למכור את המתקנים, אבל אין קונים.
הפלסטיק של אמריקה
אנחנו חוזרים למקום העגינה ומגלים על אחד הקירות לוח תחרויות דיג שהתקיימו כאן ב-20 השנה האחרונות, עם פירוט משקלו של כל דג ודג. אנחנו בדיג לא מצליחים כל כך… ב-19 בינואר, עם אור ראשון, יוצאים להפלגה של כ-80 מייל ימי לאי ארובה. לקראת ערב סובבים את הקצה הדרומי של האי, מפליגים צפונה ונכנסים לנמל המסחרי על מנת לקבל אישור כניסה. משם הפלגה קצרה לאורנייסטאד (Oranjestad) הבירה, לעגינה במרינה הממוקמת במפרץ מוגן במרכזה של העיר.
האי ארובה הוא משהו אחר לגמרי. מלונות פאר, חנויות עם מיטב המותגים, מסעדות (בינוניות או גרועות ברובן) מכל סוג ומין ואוניות טיול ענקיות הפוקדות את המקום מדי יום. הפלסטיק של אמריקה ירד על האי, שבו חופים לבנים מדהימים, וכיסה כל חלקה טובה. ועוד לא הזכרנו את בתי הקזינו הרבים.
למחרת מטיילים ברכב שכור ברחבי האי. אין הרבה מה לראות. לפנינו הפלגה ארוכה לאזור סאן בלאס שבפנמה, וארובה הוא מקום מצוין להצטיידות במזון משובח. לאחר שלושה ימים בארובה נראה שמזג האוויר ומצב הים מתאימים ליציאה. הים בסמוך לחופי קולומביה ידוע בזרמים עזים הגורמים לגלים גבוהים. כדי לא להיקלע לכך יש לשוט בקשת רחבה ובמרחק עשרות מיילים מהחוף של קולומביה.
עדיין מספיקים לבלות ערב חביב במקום הקרוי סופרנוס, על שם סדרת הטלוויזיה המפורסמת. שם אנו פוגשים שתי נופשות מהולנד. אחת ביקרה בישראל פעמים אחדות, במסגרת עבודתה כקניינית של חברה לשיווק ירקות, ואילו לשנייה יש קרובי משפחה בעזה והיא מכריזה על עצמה כמתאבדת נלהבת.
ב-23 בינואר מתדלקים ויוצאים לים. מזג האוויר נוח, והרוח בעוצמה ובכיוון הראויים. עמוסי טוען שזהו אזור הים המסוכן בעולם, ולכן יש להגיע ליעד במהירות האפשרית. הפתרון: מנוע. ואני, לצערי, לא מצליח להתרגל לגזרה. גם למחרת ממשיך הים לספק תנאי הפלגה טובים. אבל ביום השלישי הגלים תופסים גובה רציני ואנו חווים גלי גיבוע ((Swell של כחמישה מטרים. אחר הצהריים אני טורח על הכנת צלי ביין אדום, שנטרף במהירות הבזק על ידי הצוות.
הגענו אל משאת הנפש
ב-26 בינואר אנו די קרובים לחופי פנמה. מזג אויר טרופי ובשום יורד על מרחבי הים. אני מנצל שינה עמוקה של עמוסי ופותח מפרשים. באין מנוע ההפלגה היא תענוג צרוף. היאכטה, מסוג קטמרן, רחבה וללא הטיה וטלטולים. כיף. לפתע מתגלה מראה ראשון של החוף, לאחר חמישה ימי הפלגה. אובך כבד מכסה את האופק. אנו נכנסים לתעלה רחבה המובילה לאי פרוניר (Fronir), שבו ניתן לבצע כניסה מסודרת לפנמה ולאזור המופלא סאן בלאס, משאת נפשי זה שנים רבות.
סאן בלאס (Archipiélago de San Blas) הוא ארכיפלג של כ-400 איים קטנים, הפזורים לאורכה של רצועת יבשה ארוכה ודקה של הים הקריבי, הנקראת Comarca de Kuna Yala. האיים הם מקום מושבם של האינדיאנים משבט Kuna, המנהלים את המקום בצורה עצמאית לאחר שהוענקה להם אוטונומיה, כולל קונגרס המיוחד רק להם ולאזור. הם מקיימים אורח חיים ייחודי, שאינו מושפע כמעט מהעולם החיצון, ותרבות עמוקה המאופיינת במנהיגות מקומית – שמאנים, שלהם מיוחסות תכונות על טבעיות.
אך מעל הכל אלה הם איים מרהיבים ביופיים, המפוזרים לאורך 100 קילומטר – מגבול פנמה במערב ועד לכדי כ-100 קילומטר מתעלת פנמה. נוף קריבי קסום ובתולי: חול לבן, נעים וזך, ועליו עצי קוקוס ודקל ומסביב ים צלול בגון טורקיז עמוק. רוב האיים אינם מיושבים כלל, ובמקצתם משפחה אחת או מעט יותר. האיים שבהם יש כפרים של ממש מיושבים בצפיפות מרבית ונראים כאילו עולים על גדותיהם. הצפיפות כה רבה, עד כי לא מעט מהבתים בנויים על כלונסאות הנטועות בתוך המים, בגלל חוסר מקום על הקרקע.
אנו עוגנים מול אי זעיר, ובמהירות רבה מסיימים את תהליך הכניסה היקר. משלמים לשלטונות הפנמיים ולקונגרס המקומי עבור אשרת כניסה וכו', סכום המסתכם בכמה מאות דולרים. מצפה לנו שבוע עמוס בחוויות ושיוטים מרתקים, אבל על כך – בגיליון הבא.
