פעם, כילדים, לפני שנים רבות, היינו "הולכים מכות" בשכונה. זו לא היתה אלימות, פשוט הולכים מכות. אז עוד לא היו מכונים מסודרים עם אמנויות לחימה מוגדרות, ועם חוגים לילדים לבושים בחליפות קרב לבנות המשתחווים וממלמלים ביפנית למדריך…
אבל אמנויות לחימה היו תמיד, בעיקר במזרח הרחוק – סין, יפן וקוריאה. העירוב של המזרח עם המערב התגבר ופרץ עם התגברות המובּיליוּת בתחילת המאה העשרים, מה שהביא את תרבות המזרח אל המערב ולהפך. היפנים החלו לענוב עניבות, והאירופים להטיל זה את זה על מזרני קרב בתרגילים בעלי שמות יפניים…
אחת מתורות הלחימה העתיקות ביותר, אם לא העתיקה שבהן, היא הג'יוג'יטסו. מקורה ביפן של ימי הסמוראים, כחמש מאות שנים לאחור. בבסיס לחימה זו עומדת פילוסופיית ניצול כוח התקיפה של היריב כנגדו. קרבות אלה היו מתנהלים בעיקר בעמידה. מהג'יוג'יטסו המקורי התפתחו במשך השנים אמנויות לחימה שונות, ובהן הג'ודו המוקדם, שהיה לוחמני יותר מזה שהפך בהמשך לג'ודו המודרני, וגם הג'יוג'יטסו הברזילאי שבא אחריו. אמנויות לחימה אלה מושתתות על הטלות היריב, אלא שבעוד בג'ודו הטלת היריב באופן מסוים מסמנת את סיום הקרב, בג'יוג'יטסו ההטלה היא פרק ראשון בסיפור, שנמשך בקרב על הקרקע ובו כל מתחרה מנסה להכניע את יריבו באמצעות נעילות, בריחים וחניקות.
הג'יוג'יטסו היפני הגיע לברזיל, אף היא ארץ ידועת אמנות לחימה כקפוארה, בימי מלחמת העולם הראשונה. שם קיבל את צורתו הנוכחית, לאחר שלוחמים גילו את היתרונות שבלהוריד את הקרב מהר ככל האפשר אל הקרקע. משמע, ההטלה הפכה לאמצעי, ולא למטרה. הכנעת היריב דורשת מהלוחם שליטה ומיומנות במגוון רחב של תרגילי תקיפה מצד אחד, ותרגילי התחמקות והשתחררות מצד שני. האנטומיה האנושית היא המפתח לניצחון. הכנעה מתבצעת כאשר לוחם מצליח להפעיל תפיסת בריח, קרי, הפעלת מנוף לחץ על אחד המפרקים של יריבו – כתף, ברך, מרפק, קרסול. בריח כזה מסב כאב רב ליריב, שאם לא ייכנע הוא מסתכן בשבר. אפשרות נוספת להכנעה היא באמצעות חניקה, כאשר התפיסה מפעילה לחץ רב על עורקי הצוואר של היריב, חוסמת מיידית את זרימת הדם לראש ויכולה לגרום לעילפון.
טכניקה נוטפת זיעה
את פריצת הג'יוג'יטסו הברזילאי אל חזית התודעה הנרחבת אפשר למקם במדויק בשנת 1993, עת נפתחה לראשונה ליגת ה-UFC – Ultimate Fighting Championship, המקדמת אמנויות לחימה משולבות. גישה חדשה ואפילו מהפכנית זו אמרה, שכל אמנות לחימה "טהורה", כלומר, כזאת שנשמעת באופן מוחלט לכללים המובנים והמסורתיים שלה, היא טובה בפני עצמה, אך הלוחם האולטימטיבי הוא זה אשר ישלוט באמנויות שונות, ובאמצעות יכולותיו יגבר על יריבים שאף הם משלבים אסכולות. למעשה, זה מדמה הכי קרוב שאפשר מצבים מציאותיים שעשויים להתרחש מחוץ לאולם האימונים. לשיטה החדשה קראו MMA – Mixed Martial Arts, והיא כבשה חיש מהר את לב הקהל. הטלוויזיה היתה כמובן הגורם המאיץ, כסף החל להניע את הענף, והוא הפך למקצועני.
ואיך זה מתקשר לג'יוג'יטסו הברזילאי? הנה כך: לוחמים הגיעו לענף החדש מכל מגוון אמנויות הלחימה: אִגרוף, קראטה, ג'ודו, היאבקות, קיקבוקס ו…ג'יוג'יטסו ברזילאי. הניסיון גילה שכל עוד הקרב מתקיים בעמידה, להולמים הטובים ולבועטים יש יתרון; אך כשהקרב יורד אל המזרן, לוחמי הג'יוג'יטסו מיטיבים להכריעו בהכנעות. הכנעת מזרן הרי היא כנוקאאוט. כתוצאה מעליונות ברורה ומצולמת זו, עלתה מאוד תפוצת מתאמני הג'יוג'יטסו בכל הגילים.
לצופה בתחרות ג'ודו נראים המתמודדים אוחזים זה בחלוקו של זה ומנסים להפיל אותו עד שאחד מהם מצליח, והוא מקבל ניקוד, שמי שאינו מצוי בחוקי הג'ודו יתקשה להבינו, וזה לא באמת חשוב, העיקר שהישראלי שלנו ינצח את הבולגרי הגדול הזה… לעומת זאת, בג'יוג'יטסו ברזילאי הכל ברור: מגוון עצום של טכניקות, כשלכל מהלך התקפה יש את מהלך הנגד המתאים, ההתפתלויות וההשתחררויות על המזרן, העומס העצום שמטיל יריב על עמיתו עד שאתה נאנק גם בשבתך בכורסה בסלון. זו לחימה, כאן רואים טכניקה מורכבת אך גם נוטפת זיעה. תקריבי מצלמת הטלוויזיה לא יוותרו על עוויתות הכאב, על הבעת המפלה תחת הריתוק הכואב ועל חדוות הניצחון. בקרבות המודרניים הללו אפילו מוותרים על חליפת הבד המסורתית, שהרי לא בחליפת כותנה עבה וחגורת בד יתקיים עימות רחוב.
נכון להיום, הג'יוג'יטסו טרם הצטרף לשיטות לחימה כאגרוף, היאבקות וטקוואנדו, שהם ענפים אולימפיים, הגם שהוא פופולארי מרובם. לך תתמודד בענייני מסורת ואולימפיאדה שנולדה ביוון העתיקה מול ענף הנושא את השם ההיסטורי, "היאבקות בסגנון יווני-רומי"…
כוכבי הוליווד מרבים להביס יריבים מרושעים על המסך. על מנת להיטיב לשחק בתפקיד הם מקבלים שיעורי לחימה. יש בהם גם מי שבחר בג'יוג'יטסו כתחביב להיכנס אליו לעומק גם לא במסגרת הדמויות שעל המסך. כאלה הם למשל שחקנים כטום הארדי, קיאנו ריבס, אשטון קוצ'ר, וכמובן, ג'ייסון סטיית'האם האימתני, שמתאמנים שנים באינטנסיביות. ריבס, המכבב בסדרת סרטי "ג'ון וויק" בדמות לוחם מיומן במיוחד, עוסק כבר שנים באמנויות לחימה שונות, ואת הג'יוג'יטסו הברזילאי הוסיף זה מכבר כהתמחות נוספת.
האימונים בג'יוג'יטסו תובעניים יותר ויותר ככל שמתקדמים ברמה, ופציעות קשות הן חלק בלתי נפרד. האם יכול כל אדם, בכל גיל, לבחור בג'יוג'יטסו – "מקורי" וברזילאי כאחד – כספורט המתאים לו? לכאורה, התשובה היא כן. בפועל, ברור שלא. שלד ושרירים הם משהו שנחלש עם השנים והופך פגיע, וגם הגמישות כבר לא מה שהיתה. זו כנראה הסיבה הטבעית לכך שרבים הם המבוגרים הנראים על מגרשי הטניס והגולף, ומעטים המתעופפים על המזרן.
ההישג של מושיקו
בארצנו הקטנה תפס הג'יוג'יטסו הברזילאי חלק משמעותי מהשוק שבו זכה בעשורים האחרונים הג'ודו לתהילה ולברכה, מן הסתם בעקבות הצלחות אולימפיות של מתמודדים ישראלים. נראה שהאופי החופשי יותר של אווירת האימונים בהשוואה לקראטה ולג'ודו מתאים יותר לאופי הישראלי, שדומה בהחלט לזה הברזילאי. ובישראל, כמו בישראל, יש לענף הספורט הקטן יחסית והלא-אולימפי הזה מועדונים שונים וארגונים שונים. התאחדות "אילת" היא המאגדת ומתקצבת את הענפים הלא-אולימפיים, והיא אשר מסייעת למועדונים ולספורטאים יחידים להתקדם בתחומם ולצאת לתחרויות בחו"ל.
אחד הספורטאים המצליחים בישראל בג'יוג'יטסו ברזילאי הוא בחור קטן ממדים וצנום בשם משה (מושיקו) דאלי. בחודש ינואר 2020 התקיימה בליסבון, מטעם הארגון הגדול ביבשת אירופה, IBJJF, אליפות רבת משתתפים, ודאלי, הנציג הישראלי בקטגוריית משקל תרנגול (עד 56 ק"ג), לבעלי חגורה חומה, זכה במקום הראשון. בהתייחס לעובדה שהבחור מגיע ממועדון צנוע בבאר-שבע, עיר הולדתו, ומענף ספורט צנוע בהיקפו בישראל, מדובר בהישג משמעותי ומכובד ביותר.
הדרך של דאלי אל הזכייה לוותה לא רק בהתגברות על יריבים על המזרן, אלא בקרב נגד גופו שלו. היה עליו להשיל בתוך יומיים שני קילוגרמים ממשקלו על מנת שיוכל להיכלל בקטגוריית המשקל של עד 56 ק"ג, שבה יוכל להתקדם לעבר המדליה. "כדי לרדת במשקל נמנעתי בכלל מפחמימות ולא שתיתי כלום כמעט, במשך יומיים, למרות שרצתי והוצאתי אנרגיה במכוון". הוא אכן הצליח במשימה, אך השאלה המתבקשת היא – איך, לאחר התשת הגוף בצורה כזאת עד למעמד השקילה, שמתקיים שעה לפני התחרות, ניתן לעלות לקרב ולא להרגיש מוחלש. ואמנם, זה לא פשוט כלל. "בתחרות קודמת עשיתי את פעולת ההרזיה הזאת בצורה לא מבוקרת, בלי סיוע והדרכה, ועליתי לקרב כשאני חלש מכדי לנצח", דאלי מספר. "הפעם נרתמו לעזרתי דיאטנית וחברים שניהלו את התהליך, ועליתי לקרב כשאני מוכן וכשיר".
"בשנים האחרונות הרמה של המתמודדים בתחרויות בישראל השתפרה משמעותית", הוא אומר, "הנוכחות של קרבות ה-MMA על המסכים סוחפת צעירים רבים אל התחום. בתחרויות בארץ בין המועדונים יש יריבות ספורטיבית בריאה, אבל לפעמים גם לא מעט פוליטיקה ויריבויות מבוססות אגו. התחרויות המתקיימות בארץ הן ברמה טובה, יש יותר תמיכה תקציבית ממשרד הספורט, ואצלנו גם מעיריית באר-שבע, שממנה אני מקבל כבר שנה שנייה תמיכה כספורטאי מצטיין".
באשר לעיסוק בענף הזה, לדאלי יש תובנה ברורה לגבי התועלת לעוסק בו. "תראה אותי למשל. הייתי נער חלש וצנום, ללא ביטחון עצמי. היכולת שאליה הגעתי שיפרה בהמון את ביטחוני העצמי. כשעימות פיזי מגיע אל הקרקע ואתה שולט בג'יוג'יטסו ברזילאי, אין משמעות למשקל, וגם בחור צנום כמוני יכול להכניע במהירות יריב ששוקל 30 קילו יותר ממני".
