היה קשה לתפוס את ששי קשת, בין עבודתו בניהול האמנותי של תיאטרון היידישפיל לחזרות על המופע שלו "דבש ניגר" עם קובי אריאלי ושי אברמסון. קשת הוא איש עסוק. עסוק מאוד. גם בגיל 75 פלוס."אני הולך להגיד לך משהו, שעל פניו יישמע לא הגיוני", הוא מודה, "אבל ככל שאני עסוק יותר, יש לי יותר זמן לעצמי. לקרוא, לעשות ספורט, לכתוב. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל זו המציאות. השאלה הבאה שלך בטח תהיה: איך עושים את זה?".
אז באמת איך עושים את זה?
"אגלה לך סוד. יצאתי מכל הרשתות החברתיות. זהו, אני לא שם יותר, מלבד מה שצריך בשביל המקצוע כמובן. מצאתי את עצמי מבלה שעות מול המחשב או הנייד, והחלטתי לשים לזה סוף. מאז אני תולעת ספרים".
היצירה האמנותית של ששי קשת נפרשׂת לאורך ולרוחב, מבחינת משך הזמן ומבחינת מִגוון העשייה. הוא על הבמות כבר שישה עשורים; מגיל 18, כשהתקבל ללהקת הנח"ל האגדית, בן מחזור של שלום חנוך, טוביה צפיר, חנן יובל, מירי אלוני, מוטי פליישר, שולה חן, מנחם זילברמן. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא שר, כתב, שיחק, רקד וביים. "בכל פעם שלא היתה עבודה בתחום אחד, פניתי לתחום אחר. זה היה המזל שלי, כך למעשה לא הפסקתי לעבוד אף פעם", הוא אומר בחיוך.
ששון קוסובקי נולד בשנת 1947 בקיבוץ גליל-ים, להורים שעלו ארצה לפני השואה חדורי אידיאל להקים קיבוץ בארץ ישראל. הם הקפידו לדבר בבית עברית וליישר קו עם רוח התקופה של עיצוב "היהודי החדש" או אולי, ליתר דיוק, "הישראלי החדש". חשוב לציין את זה, כי את היידיש שלו קשת לא ינק מהבית; היא היתה אמנם ברקע, אבל ההורים דאגו לא להשתמש בה, אלא אם רצו להסתיר מהילד משהו… כבר כשהיה בן שבע, אחרי שראה הופעה של להקת הנח"ל בקיבוץ, החליט הילד שנולד עם חיידק הבמה שלשָם הוא רוצה להגיע. את מבחני הקבלה ערך לו יאיר רוזנבלום, שלימים ישתף איתו פעולה גם בסרט "הלהקה" של אבי נשר.
"להקת הנח"ל היתה בשבילי התגשמות חלום. בתקופת השירות שלי פרצה מלחמת ששת הימים וחתמתי קבע בלהקה. בניגוד למקובל היום, הלהקה פשוט עלתה על המשאית הצבאית שלה, שקראו לה 'שולטהייס', ונסעה בין הכוחות בסיני. היו מקרים שהחיילים ממש הופתעו שהגענו, לפעמים דקות אחרי שהיעדים נכבשו, במקרים מסוימים אפילו עוד לפני שכל האזור טוהר".
הפנקס של שמר ו"פנקס הקטן" של אלמגור
במהלך המלחמה היה קשת עֵד לאחד האירועים ההיסטוריים בתולדות הזמר הישראלי, אבן דרך שעד היום חקוקה בזיכרון הלאומי–הוספת הבית הנוסף לשיר "ירושלים של זהב" של נעמי שמר. קשת היה שם כשזה התהווה, קרה ויצא לאוויר, והנה הסיפור ממקור ראשון:
"נעמי היתה כבר אז איקון בתחום הזמר העברי. היא הצטרפה אלינו ללהקה בשיטוט שלנו בחזית הדרומית. כולנו היינו צמודים כל הזמן לטרנזיסטור כדי לעקוב אחרי מה שקורה בחזית בירושלים, איך מתקדמים הכוחות. היה משהו קסום באוויר, ונעמי כנראה התכוננה לזה. בשלב מסוים הגענו לאל עריש, וכרגיל היינו קשובים לשידורים. פתאום אנחנו שומעים את התיאור של תחילת הפריצה לעיר העתיקה, ההכרזה של מוטה גור 'הר הבית בידינו', ואז את השופר של הרב גורן. היינו כחולמים, זו לא קלישאה, כולם התרגשו והבינו שזה רגע היסטורי. נעמי אמרה לנו במפורש, 'אני חייבת לעדכן את השיר'. היא פרשה הצידה עם פנקס ועט, ותוך זמן קצר כתבה את הבית הנוסף, שמתאר כמעט אחד לאחד את האירועים ששמענו באותו שידור רדיו. 'חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה'. זה היה מרגש עד דמעות. עד היום, כשאני מדבר על זה יש לי צמרמורת".
אחרי מלחמת ששת הימים, כשהשתחרר מהלהקה, פנה קשת לקריירה עצמאית. "הילד היפה", כפי שכינו אותו, הוציא אלבום בכורה בשם "ששי", אשר כלל ארבעה שירים, שאחד מהם נכתב על ידי חברו ללהקה שלום חנוך. התקליט הפך לתקליט זהב, עם להיטים כמו "ותבוא עליכם הברכה" ו"פנקס הקטן", שיר שנכתב למחזמר "עיר הגברים", ונחשב עד היום השיר הישראלי הארוך ביותר ואחד המושמעים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית.
"השיר 'פנקס הקטן' נולד מזה שהמפיק שאִתו עבדנו לא הצליח לרכוש את הזכויות למחזמר 'ברנשים וחתיכות', אז הוא פנה לדן אלמגור ומתי כספי וביקש שיכתבו מחזמר", מספר קשת. "אף אחד לא חזה שהשיר הזה יהפוך ללהיט. הוא נכלל, כמובן, גם בתקליט 'עיר הגברים', שם מתי כספי אפילו ניגן אותו על פסנתר עם שלמה גרוניך בארבע ידיים. ההצלחה של השיר היתה אדירה. בגלי צה"ל הקדישו לו תוכנית של שעתיים. הביאו פסיכולוגים שינתחו את הדמות ואת המניעים, ילדים שיתארו את ההרגשה של להתאהב, רקדנית כדי להמחיש את הסיפור. אבל יש לי הפתעה בשבילך. לא הרבה אנשים יודעים מיהי האישה ששרה/מדקלמת בשיר. זו העיתונאית אבירמה גולן, שאת קריירת השירה שלה התחילה בלהקת פיקוד דרום ואחר כך השתתפה במחזמר. עד היום אנשים עוצרים אותי ברחוב ומצטטים שורות מהשיר. כשהוא יצא לרדיו, לעורכי תוכניות המוזיקה היתה בעיה עם האורך שלו, ובשבועות שבהם היה במקום הראשון במצעד הפזמונים, ולכן משודר בסוף השעה, נאלצו לקטוע אותו לשניים: חלק ראשון לפני מהדורת החדשות וחלק שני אחרי המהדורה".
בתנועה מתמדת
אי אפשר לדבר על ששי קשת ללא אשתו, יונה אליאן. הפאוור-קאפל הכי ותיק בתעשייה. הם הכירו ב-1971 על הסט של צילומי הסרט "נורית" של ג'ורג' עובדיה, שבו שיחקו בשני התפקידים הראשיים, כזוג אוהבים, והתאהבו…הם נישאו כעבור שנתיים, ומאז הם יחד, הורים לאריאל, מוזיקאי וזמר, חבר להקת פול טראנק, ולמאי, שחקנית, אף היא בוגרת להקת הנח"ל. בשנים האחרונות עברו קשת ואליאן ליפו, "תהליך התחדשות שעשה אותנו נמרצים יותר", הוא מספר על השינוי הזה, ומוסיף: "תחיה אתה עם יונה, ותבין מדוע אני מרגיש כל כך צעיר…". דרך אגב, בראיונות של אליאן היא אומרת אותו דבר עליו…
אתה מדבר על תובנות שמגיעות עם הגיל. ששי קשת מביט אחורה ואומר לעצמו: "כך רציתי, כך דמיינתי"?
"אני נמצא בהחלט במקום טוב. לא חשבתי שאעבוד עד הגיל הזה, דמיינתי פרישה בשלב מסוים, הוא לא הגיע… אני באמת חושב שצריך כל כמה שנים לעשות שינוי עמוק, אחרת אתה מתנוון. זה נכון בכל תחום, והראָיה, מבחינתי, היא המִגוון האמנותי שלי. אני כל הזמן בתנועה מתמדת, וזה מחדד. אתן לך דוגמה שאולי תישמע פילוסופית, אבל בעיני היא מתארת הכי טוב את ה'סטֵייט אוף מַיינד' שלי בגיל 75: כשעברנו מצפון תל-אביב ליפו היינו צריכים להצטמצם בכל: בגדים, רהיטים, מזכרות. פתאום אתה מבין שאתה אוגר ללא צורך. בשביל מה אני צריך עוד ועוד סטים של סדינים, מגבות, כוסות, צלחות. בכמה כאלה אני כבר משתמש. פינינו שמונים אחוז ממה שהיה לנו, ולא חסר לנו שום דבר. זה מביא אותך להכרה שמה שחשוב הוא אתה עצמך. אני חי מצוין היום, בלי כל השמאטעס שאגרתי. אני עושה התעמלות בכל בוקר, הליכה של שבעה קילומטרים, ומתחיל את היום. הפרספקטיבה משתנה. בגיל שלי אני רואה הרבה דברים קטנים, כגדולים ומעניינים. את פריחת פרחי הבר בכל עונה, איך הים משתנה בהתאם לעונות השנה. זה לא שמאלץ, זה שינוי תודעה של מה חשוב ומה לא".
ביידיש זה נשמע אחרת
המפגש של קשת עם היידיש היה די מקרי. השחקן והבמאי שמואל עצמון, שהקים את תיאטרון היידישפיל, הזמין אותו לשחק בתיאטרון, אבל קשת היה עסוק בהפקות אחרות. עצמון לא ויתר, והשניים נפגשו שוב בחזרות ל"החזן מווילנה", המבוסס על סיפורו האישי של יואל דוד בן צבי הירש לוינסון, חזן שחי בפולין במאה ה-19 ונחשב עילוי. הוא הפך לזמר אופרה מפורסם בוורשה, אבל מת חסר כל בבית מחסה בפולין בגיל 34.
המפגש הזה עם התיאטרון היִידי הוא הימור לא קטן מבחינתך. לשחק בשפה שאתה אולי מכיר, אבל לא דובר אותה.
"כשסוף סוף נפגשנו, שמוליק ואני, לקראת המחזה, היתה לי תחושה עמוקה של סגירת מעגל. אמנם שמעתי מדי פעם יידיש בבית, אבל לא דיברתי. לקראת המחזה למדתי את השפה בפעם הראשונה, והיה לי די קל, כי זה היה די מוכר וגם כי יש לי אוזן מוזיקלית, אבל בהופעות הראשונות זה עדיין חרק קצת. מבחינה מנטלית, הסיטואציה הזאת זרקה אותי אחורה, לששון קוסובסקי הקיבוצניק מגליל-ים, הצבר החדש שחי בתרבות שבורחת מכל דימוי גלותי. רק עברית, לא יידיש; מכנסיים קצרים; ישירוּת. זו היתה רוח התקופה, שמחקה ערש תרבותי שלם. במחזה ההוא הרגשתי שאני פורע חוב ישן לדור ההורים שלי ולדומיו בארץ ישראל של אז. השפה שדאגו לטאטא אל מתחת לשטיח –שוב כאן. חיה, בועטת, מצחיקה ומדוברת".
למעשה, היום היידיש כבר לא בסכנת הכחדה. היא מדוברת אצל החרדים, ובאחרונה אפילו פורסם שהיא צוברת פופולריות בקרב סטודנטים ישראליים ואפילו תלמידי תיכון.
"בראייה היסטורית, אני מבין את התהליך של שנות החמישים. בכל מהפכה יש קורבנות, והקמת המדינה היתה מהפכה. לשמחתי, למה שקורה כיום אפשר בהחלט לקרוא 'רנסאנס יידי'. יש לנו ביידישפיל שחקנים שלא יודעים יידיש, ובכל זאת מופיעים שוב ושוב. הם לומדים את הטקסט ביידיש לצד תרגום לעברית כדי להבין את ההקשר. במשרדי התיאטרון תלוי פוסטר ישן ובו פקודת משטרה שאוסרת על העלאת מחזות ביידיש, על פי צו ממשלתי מהשנים 1951-1949. אני חושב שהצלחנו לפרוץ את מחסום השפה גםלמי שלא מבין אותה. הקהל מקבל תרגום צמוד. בהרבה מקרים אני חש שבקהל יש מי שמרגיש שהוא חוזר אחורה, לבית אבא, ל'יידישקייט' שנעלם מחיינו. אתה ממש יכול להבחין מי מבין יידיש ומי לא, לפי תזמון הצחוקים: יודעי היידיש מגיבים מיד לכל פאנץ', ולמי שמשתמש בתרגום זה לוקח שנייה או שתיים".
תמיד להקה
אחת מאבני הדרך החשובות בקריירה של קשת היה, כאמור, הסרט "הלהקה" של אבי נשר מ-1978, שחלק עיקרי בו מבוסס על סיפור אמיתי אודות מרד בלהקה. כל השחקנים בסרט, למעט שניים, היו יוצאי להקות צבאיות.
הסרט "הלהקה" היה למעשה סוג של מעבדת זמן, שהחזירה אחורה בוגרי להקות צבאיות. כך זה גם הרגיש?
"בהחלט כן. הסרט הזה החזיר אותי אחורה, לצבא, גם מבחינת הסביבה הקרובה. מי שניהל מוזיקלית את הסרט היה יאיר רוזנבלום, שבחן אותי ללהקת הנח"ל ואחר כך עבד אִתי גם אחרי השחרור. יאיר היה דמות 'מפחידה', איש קשוח וקפדן. על הסט של הסרט הרגשתי שאני חוֹוֶה את אותם פחד ויראה מיאיר, בדיוק כמו בשירות הסדיר. בכלל, זה אחד הסרטים שמבחינתי ייזכר כמגבש מאוד. בשלבים ארוכים של ההפקה הרגשתי שזו להקה אמיתית לכל דבר, ולא סרט. זה נעשה אמיתי עד כדי כך, שעל הסט בין הצילומים המשיכו לקרוא לי דני, ולא ששי… דרך אגב, בשלב מסוים, בדיוק כמו בתסריט, גם על הסט פרץ מרד אמיתי של השחקנים. המפיק יצחק קול לא ממש האמין שהסרט הזה יכול להצליח, והתקצוב היה בהתאם, ולכן פתחנו יום אחד בשביתה. למחרת, המפיק בפועל, איציק סחייק, הגיע לסט כשכל הראש שלו נפוח וכחול משטפי דם. כששאלנו מה קרה, אמרו לנו שכדי להמשיך את הסרט המפיקים נאלצו לקחת הלוואה מהשוק האפור וסחייק הסביר שקשה להם להחזיר אותה… כולנו חזרנו מיד לסט והשלמנו את הצילומים. כל מה שקרה אחר כך –היסטוריה. הסרט הפך להצלחה גדולה, ועד היום אני שומע שהוא קאלט בקרב צעירים. רק לימים התברר לנו שכל הסיפור עם סחייק היה בלוף. הוא עבר באותו בוקר ניתוח שיניים קשה…".
סיפור נחמד. עכשיו בוא נחזור אליך. כאדם שמשדר כל כך הרבה חיוב, מה תרצה להוסיף לסיום הריאיון הזה?
"שנים רבות אנחנו חיים בעולם מסוכסך: מצד אחד מלחמות ורעב, ומצד שני חדשנות וקִדמה. אני, כשלעצמי, מאמין בסופו של דבר בטוב".
