בני קרמר, הבעלים הגאה של יאכטה גדולה יחסית מסוג קטמרן, עורך לי סיור בספינתו המרשימה. משטחים רחבי ידיים, סלון מרווח, מטבח משוכלל ותאי שינה מפנקים ביותר. עד כה שימשה היאכטה להפלגות קצרות במזרח הים התיכון. בחיוך אני אומר לבֶני, שעם ספינה כזאת צריך להקיף את העולם או, לפחות, לצלוח את האוקיינוס האטלנטי מאירופה לאיים הקריביים. הוא מרצין ועונה שזה חלומו משכבר הימים, ואם אסכים להצטרף אליו – הוא מוכן להרפתקה. להצעה כזאת אי אפשר לסרב, ואני, שעִתותָי בידָי, מסכים מיד. כך זה התחיל.
ֿאת האוקיינוס האטלנטי ניתן לחצות בבטחה יחסית החל בסוף נובמבר ועד מרץ, תקופה שאין בה הוריקנים הרסניים ומסוכנים, ומשטר הרוחות מתאים לחצייה בספינת מפרש. אלה הן רוחות הסחר המפורסמות, שאפשרו לקולומבוס להגיע לאיים הקריביים. צליחת האוקיינוס יכולה להיעשות באופן עצמאי או בצורה מאורגנת, במסגרת ה-ARC – ראשי התיבות של Atlantic Rally for Cruisers – אירוע המתקיים מדי שנה. ה-ARC הראשון יצא לדרך ב-1986. השנה (2017) משתתפות במפעל המרהיב הזה כ-300 מפרשיות, שעליהן יותר מאלף שייטים מרחבי העולם, ובעיקר מאירופה. בני בוחר לבצע את חצייתו הראשונה במסגרת ה-ARC; לי זו תהיה החצייה הרביעית של האטלנטי.
אני מכין לנו רשימה ארוכה של פריטי ציוד הנדרשים למשימה, ובני לא מדלג ולו על פריט אחד. מלבד הצורך הארגוני, מדובר בהוצאה כספית לא מבוטלת. לצד הרכישות וההתקנות יש להירשם לחצייה ולשלם את דמי ההשתתפות. ההרשמה מתבצעת באופן מקוון, באמצעות האתר המשוכלל של המארגנים (www.worldcruising.com).
צליחת האוקיינוס מתבצעת בשני מסלולים. אחד – מלאס פלמאס שבאיים הקנריים, ספרד, היישר לסנט לוסיה (Saint Lucia) שבקריביים, והשני – דרך כֵף וֶרדֶה (Cape Verde), מדינת איים מערבית לאפריקה. אנו ניקח חלק במסלול המשלב את כף ורדה. במאי 2017 מקבלים מהמארגנים קלסר מפורט מאוד, המכיל את רוב המידע הנחוץ להגשמת החלום, מפות ודגל המשט. חציית האוקיינוס אכן מהווה, למרבית הימאים, הגשמת חלום, אבל יחד עם זאת היא גם אתגר השיט הרציני ביותר, בייחוד לאלה שעושים זאת בפעם הראשונה.
בתחילת יוני יוצא בני מקפריסין למסע הארוך הכרוך בהבאת הספינה אל נקודת הזינוק באיים הקנריים, שהיא תמיד בלאס פלמאס, בירת האי גרנד קנאריה. אני מצטרף אליו באי פלמה דה מיורקה שבאיים הבלאריים, ומשם מפליגים במשך כשלושה שבועות דרך גיברלטר ללאס פלמאס. אורכו של הנתיב מקפריסין ללאס פלמאס כ-3,000 מייל ימי (כ-5,500 ק"מ) והוא מהווה, כשלעצמו, אתגר שיט מורכב.
בסוף ספטמבר הספינה עוגנת לבטח בלאס פלמאס ואנו שבים ארצה, מפקידים אותה בידיו האמונות של איליה רומנוב, המתמנה לסקיפר של הספינה המורכבת הזאת, והוא ממשיך בהכנות הלוגיסטיות והארגוניות. איליה הוא ימאי מנוסה, שלמרות גילו הצעיר יחסית הספיק לצבור אלפי מיילים על ספינות מסוגים שונים, הן כאיש צוות והן כסקיפר. הוא גם מכיר לעומק את המערכות המורכבות של הספינה. בחור מיוחד וייחודי, ומהר מאוד נקשרת בינינו ידידות אמיצה.
השיוט עם הפלוס
בתחילת נובמבר אנו מתכנסים שוב בלאס פלמאס. בני, ישראל קופרמן (חברו הקרוב של בני מאז התיכון), איליה ואנוכי. משרד ה-ARC נפתח במרינה, ונציגם אמור להגיע לסירה כדי לוודא שכל ציוד הבטיחות ההכרחי נמצא על הסיפון. הכל נבדק במקצועיות וביסודיות, ולמעט מספר השלמות אנו מקבלים "תעודת הכשר", המאפשרת לנו לחצות את האוקיינוס האטלנטי במסגרת ה-ARC.
השיוט שבו אנו לוקחים חלק נקרא ARC+. בחלקו הראשון יוצאים מלאס פלמאס לאי סנט וינסנט שבכֵף וֶרדֶה, ולאחר שהייה של חמישה ימים במינדלו, בירת האי, נצא מערבה לאי סנט לוסיה שבקריביים. הספינות ממוינות לקבוצות על פי גודלן, ואלה מסוג קטמרן מהוות קטגוריה בפני עצמה. בשיוט משתתפות 70 ספינות מפרש, ובהן 14 קטמרן.
יום לפני הזינוק, איליה ואנוכי נוטלים חלק בתדרוך סקיפרים רציני ומקיף, הניתן על ידי מומחה למזג אוויר והקומודור של המשט. משתתפים כל הסקיפרים. רוב היושבים באולם הם גברים, ולרובם שיער לבן. אחרי שיחצו את האטלנטי, חלקם יבלו באיים הקריביים עד מאי, ואז יגיעו לברמודה על מנת לחזור לאירופה; אחרים יחזרו לאירופה או לארצות הברית לאחר שנה או שנתיים בקריביים; ומיעוטם ימשיכו לתעלת פנמה על מנת להקיף את העולם. יש גם כמה משפחות צעירות עם ילדים בגילים שונים. לרובם זו תהיה צליחת האוקיינוס הראשונה, ולכן הם בחרו לעשות זאת במסגרת ה-ARC, למרות שהדבר כרוך בהוצאה נוספת של כמה אלפי דולרים. הסיבה ברורה: החצייה במסגרת מאורגנת מקנה ביטחון, שתמיד יהיה מי שיגיע לעזור במקרה חירום. יתרונות נוספים הם המפגש עם שייטים מכל העולם, אירועים משותפים שונים, מקומות עגינה מובטחים בכל מרינה שאליה מגיעים, תחזיות מזג אוויר יומיות ועוד. בנוסף על כך, כל ספינה מקבלת מכשיר לווייני, וכך אפשר לעקוב באופן שוטף אחר הספינות המשתתפות, הן על ידי המארגנים והן על ידי עכברי היבשה, היכולים לצפות במשט באמצעות האינטרנט ובעזרת אפליקציה משוכללת.
ב-4 דצמבר מתכנסים כל השייטים במועדון רחב ידיים למסיבה השקה מושקעת, הכוללת הופעות, ריקודים והרבה לחיצות ידיים. לכל משתתף תג עם שמו וארץ מוצאו. אנחנו הישראלים היחידים המשתתפים בשנה זו.
על קו הזינוק
למחרת ב-11:00 מגיע היום הגדול. תזמורת מקומית מתמקמת על שובר הגלים במרינה של לאס פלמאס, קהל רב מתאסף על מנת לנופף לשלום ולהיפרד מהשייטים האמיצים. בזו אחר זו יוצאות הספינות מהמרינה רחבת הידיים, כשעל תורניהן מתנופפים דגלי המשט, דגלי המדינות ועוד. חגיגה גדולה, המלווה בהתרגשות רבה. איליה מטיס במומחיות רבה את הרחפן שלקח עמו, אשר מאפשר לנו להנציח את המשט מזווית מיוחדת, שעד כה היתה אפשרית רק מכלי טיס אמיתי.
אנו עומדים לצילום יציאה, מחייכים לרחפן ומסתדרים עם עוד 69 הספינות על קו הזינוק. כל קטגוריה (יש חמש כאלה) תזנק בהפרש של 15 דקות מקודמתה. המראה מרהיב, אך מניסיוני אני יודע שמהר מאוד הסירות מתפזרות על פי המסלול שבחרו ובהתאם למהירות השַיִט. במהלך ההפלגה באוקיינוס פוגשים פה ושם ספינה המשתתפת במסע, אך רוב הזמן לא נתקלים בספינות נוספות. זינוק למינדלו, והכיוון דרום-מערב. רוח נוחה לאחר לילה סוער משהו, גם הגשם חדל. לפנינו דרך של 850 מייל ימי (כ-1,550 ק״מ).
ישראל קופרמן, המכונה קוּפּי, מודאג משהו. שחקן טניס, רוכב על אופני שטח, אדם פעיל ואנרגטי, שמתקשה להפנים את העובדה שצפויים לו חמישה ימי שיט כאילו ללא מעש, ולאחר מכן עוד כשבועיים כאלה. איך יעברו הימים, האם יספור את השעות ואולי את הדקות. יש לו ניסיון בהפלגות יום בים התיכון, והפעם הסיפור שונה לחלוטין. אכן, האתגר המרכזי בשיוטים ארוכים נמצא בראש. אני מסביר כי מהר מאוד ניכנס לשגרה של משמרות, ארוחות וטיפול בסירה וכי הימים יעברו ביעף. משתכנע? עדיין לא. בינתיים, רוח חזקה נושבת והמפרשים פרושים, אך ככל שמתרחקים מהיבשה הרוח נחלשת ואנו נאלצים להתקדם גם בעזרת המנוע. ימי ההפלגה עד מינדלו עוברים במהירות וללא אירועים מיוחדים. קופי מבין שאפשר לשרוד גם בלי להזיע על האופניים או להיות עסוק בפעילות האינטנסיביות שאליה הוא מורגל. לוח השש-בש מסייע לכך, כולל הוויכוח הנצחי: מה חשוב יותר בשש-בש – הידע או המזל.
Fineline – זהו שמה של ספינתנו המפנקת – נכנסת למרינה במינדלו כעבור חמישה ימי הפלגה וכמה שעות אחרי הספינה הראשונה, שהיא מפרשית אמריקאית גדולה בהרבה משלנו. צוות ה-ARC מקבל את פנינו, ולאחר תדלוק מתמקמים במרינה בהמתנה לשאר הסירות, שעתידות להגיע במשך היומיים הקרובים. נשהה במרינה חמישה ימים עד היציאה לחציית האוקיינוס.
לאחר הגעת הספינות, מראה המרינה חגיגי ביותר. דגלים, מוזיקה והרבה חיוכים. הספינה האחרונה מגיעה שעתיים לפני סגירת קו הסיום. בערב הם יקבלו גביע על היותם הסירה האחרונה להגעה. בינתיים יוצאים לטיול מעניין וחווייתי באי הסמוך Santo Antao, הידוע בייצור ביתי של רום מקומי. אל האי מגיעים כל המשתתפים על סיפונה של מעבורת מקומית. עוד הזדמנות מצוינת להיפגש עם השייטים האחרים. חלוקת הגביעים והפרסים השונים מתקיימת במסגרת של מסיבה סוערת, כולל הופעות של רקדנים ורקדניות אקזוטיות. מצב הרוח בשמים. אנו מתיידדים עם צוות הספינה האמריקאית ואף מתארחים בספינתם לקוקטייל עשיר.
סיפור מלב האוקיינוס
ב-5 בנובמבר, ברוח טובה שנחלשת מאוד בהמשך, יוצאים לשלב הסופי והעיקרי – חציית האוקיינוס עצמה. אורך המסלול כ-4,000 ק"מ. הבלתי צפוי לפנינו, והוא מפתיע לטובה. רוב הזמן אנו שטים ברוח קלה ובים רגוע מאוד. "זה כל האוקיינוס האימתני?", שואלים אנשי הצוות שזו להם הפעם הראשונה. ככה זה בינתיים, אני אומר, ונא להקיש בעץ.
אנחנו מתחילים להתגבש כצוות, כולל אפילו תדרוך לגבי תפקידו של כל אחד כאשר יעלה בחכתנו הדג הראשון. הטונה הראשונה נתפסת כבר ביום השני, וסשימי וכן פסטה עם טונה מוציאים מכולנו קולות של הנאה. בני "מזדעזע" ממעשה ההרג ומהדם ששוטף את הסיפון האחורי, אך בהמשך היום, הדיג מעורר אצל כולם את אינסטינקט הצייד הקדמון. שבעה דגים עולים בחכתנו, שניים הצליחו להשתחרר למרות שכבר היו על הסיפון.
הימים עוברים בנחת וללא אירועים מיוחדים. ההכנות המרובות והקפדניות נושאות פרי, ואין כמעט תקלות. בהפלגה ארוכה יש הכרח בשגרה מסודרת של ארוחות קבועות, אלכוהול על רקע השקיעה ומשטר משמרות קבוע. בלילה הרביעי הסירה מאֵטה ומשמיעה קולות מוזרים. המדחף תפס רשת דיג שצפה על המים. מבחינה סטטיסטית, הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס. כשרק מאיר היום, איליה צולל ומסיר את הרשת מהמדחף.
מדי יום מקבלים ממארגני המשט תחזית מזג אוויר מעודכנת. כמעט כל התחזיות מוטות כלפי מעלה, ולא משקפות את המציאות של רוח מעטה וים רגוע בדרך כלל. מדי כמה ימים הגלים מתגברים והספינה כאילו מרחפת מעליהם. קטמרן זו ספינה יציבה. הנחת כוס יין על השולחן – היא נשארת שם.
ביום העשירי להפלגה אני עולה למשמרת בשלוש לפנות בוקר, וכרגיל, בודק אם התקבלו מיילים במערכת הלוויינית. הודעת מייל שמטלטלת אותי ממתינה על צג המחשב: ספינה אשר חוצה לא במסגרת ה-ARC איבדה את הסקיפר. זוג שייטים, בעל ואישה, ניסו להוריד את אחד המפרשים במהלך הלילה. המפרש, מסוג ספינקר, נפל לים ודחף את הבעל מהסירה למים. המפרש גם עטף את המדחף, כך שהאישה לא יכלה לשלב את המנוע ולחזור אל בעלה, בעוד הרוח והגלים ממשיכים לדחוף את הסירה מערבה, הרחק מהנקודה שבה נפל אל המים. האירוע מתרחש כ-200 ק"מ ממקום הימצאנו. כוחות חיפוש והצלה יוצאים לשטח, כולל מטוס, אך הם מוצאים רק פיסת מפרש. תזכורת קשה לסכנות האורבות לשייטים בחציית האוקיינוס.
בבוקר היום ה-15 אנחנו מתקרבים לסנט לוסיה. בבת אחת מזג האוויר הרגוע משתנה לסוער, גשם סוחף ורוחות חזקות. אנו מדווחים על חציית קו הסיום. במרינה, צוות ה-ARC מקבל את פנינו עם סלסילת פירות ובקבוק רום, כשברקע צפירות מהסירות שהגיעו לפנינו. בימים הקרובים נמשכת החגיגה, כולל מסיבות, חלוקת פרסים למתחרים שהגיעו למקומות הראשונים, הרבה אלכוהול ותחושה של "עשינו את זה".
