ב-1 בינואר השנה התקיימה בעיר איזה (Izeh) שבדרום-מערב איראן הפגנה סוערת נגד עליית המחירים וההידרדרות הדרסטית ברמת החיים. במהלך ההפגנה קראו ההמונים "מוות לחמינאי" (עלי חמינאי הוא המנהיג העליון של איראן, מעל הנשיא). תגובת המשטרה לא איחרה לבוא – המפגינים פוזרו באש חיה…
למתבונן מהצד זוהי, כביכול, תמונה שגרתית של חיי היום יום באיראן של 2018, הכורעת תחת נטל הרהב השיעי – זה שממשכן את הכלכלה המקומית לצורך יצירת נוכחות שיעית איראנית בתימן, בסוריה, בלבנון, בעיראק, באפריקה ובמדינות הקווקז. אלא שהמהומות בעיר אִיזֶה היו שונות. לא בכדִי עלתה בהן הקריאה "מוות לחמינאי"; מי שהעלו את הקריאה הזאת לא מרגישים את עצמם פרסים/ איראנים. תושבי האזור שבחבל חוזסטאן נחשבים מוקצים על ידי השלטון המרכזי, שכן הם מוגדרים ערבים, כלומר, מוסלמים שיעים שמקורם בחצי האי ערב, ולא צאצאי השבט הפרסי שמרכיב כיום את שדרת ההנהגה של מדינת האייתולות.
איראן אינה מקשה אחת, למרות התדמית שלה בעולם. בפועל היא מדינה רב-לאומית, בעלת לבה אתנית רותחת. יש בה לא פחות מ-80 קבוצות אתניות, ומלבד השפה הפרסית הרשמית קיימות בה עוד 60 שפות אחרות המדוברות במחוזות השונים. חיתוך גס של ההרכב האתני של המדינה, שאוכלוסייתה מונה כ-80 מיליון נפש, נראה כך: כ-35 מיליון פרסים, כ-20 מיליון אזֶרים, שמונה מיליון כורדים, שני מיליון ערבים, והשאר בלוצ'ים, טורקמנים, גיליקים, לורים – כל אלה צאצאי שבטים נוודים שהתיישבו באיראן – וכן מתי מעט של יהודים, נוצרים, זרתוסטרים ובהאים. מגדל בבל אמיתי… יש הגורסים כי כיום, בשל ירידת קצב הילודה בקרב הדור הצעיר, הרוב באיראן אינו פרסי, וגם זו סיבה לדאגה אצל המשטר.
די להתבונן במיעוט הערבי שנמצא על הגבול עם עיראק כדי להבין עד כמה איראן, השיעית-פרסית, רואה את עצמה נבדלת אפילו מאזרחיה שלה. מחוז חוזסטאן, העשיר מאוד במשאבי נפט וגז, נקרא בפי התושבים הערבים בשם ערבסטאן. לא מעט מתושביו שיתפו פעולה עם סדאם חוסיין במלחמת איראן-עיראק, ומאז הוא נחשב מוקצה. משאבי הנפט במחוז מוערכים בכ-160 מיליארד חביות, ולמרות העושר שלו, בהשוואה למחוזות האחרים באיראן, הוא אחד המוזנחים ביותר. במאמר שפרסם דורון פסקין, מומחה לכלכלת המזרח התיכון ואיראן, באתר ynet, הוא מביא תמונה עגומה של בירת המחוז, העיר אהוואז (Ahvaz). לדבריו, ארגון הבריאות העולמי הגדיר את העיר כ"מזוהמת ביותר סביבתית בעולם". על פי נתוני האו"ם, שיעור חולי הסרטן בעיר גבוה מזה של הנדבקים בשפעת. אם תרצו, החצר האחורית של משטר האייתולות, שמייצרת את הכנסות הפטרודולרים ונשארת מאחור.
מפיקוח צמוד ועד דיכוי
מיעוט אחר שמדיר שינה מעיניהם של מקבלי ההחלטות בטהרן הם הבלוצ'ים – אנשי שבטים המאכלסים את חבל בלוצ׳יסטאן שבדרום-מזרח המדינה, הגובל עם אפגניסטאן ופקיסטאן. הבלוצ'ים, המהווים כשני אחוזים מאוכלוסיית איראן – כמיליון וחצי איש – הם מוסלמים סונים. החברה הבלוצ'ית שבטית מאוד, ומקיימת קשרים ענפים עם המיעוט הבלוצ'י באפגניסטאן. לא רק השוני התיאולוגי מעורר דאגה בקרב השלטונות, אלא גם הדרישה של השבטים לאוטונומיה כלכלית, לשונית וממשלית. כל שליטי איראן, מהשאה ועד חמינאי, ראו ורואים בדרישות הללו קריאת תיגר, ולכן מדכאים את האזור באגרוף ברזל. המחתרת הבלוצ'ית גבתה לאורך השנים מחיר דמים מהצבא האיראני, שמתקשה מאוד לשלוט במרחב ההררי הזה, המשמש צינור הברחת סמים מאפגניסטאן ופקיסטאן. לא פעם פועלים הכוחות האיראניים בחבל בלוצ'יסטאן נגד לאומנים מקומיים, במסווה של מלחמה בהברחות סמים. קאסם סולימאני, ראש כוח קודס של משמרות המהפכה, החל את הקריירה הצבאית שלו באזור זה.
מיעוטים סונים נוספים הם הכורדים והטורקמנים. הכורדים מהווים כתשעה אחוזים מהאוכלוסייה באיראן, מספר גדול למדי, ולכן גם פוטנציאל סכנה גדול מאוד לשלטון. רוב הכורדים מתרכזים בגבול עם עיראק וחלקם בגבול עם ארמניה. שני המחוזות הללו נתונים תחת פיקוח צמוד של משמרות המהפכה, הרואים בהם סכנה להגמוניה השיעית, ובאופן גרוטסקי, בעניין זה יש לאיראן השיעית ולטורקיה הסונית אחדות אינטרסים. כשמנהיג הכורדים עבדוללה אוצ'לאן הוסגר ב-1999 מסוריה לטורקיה, פרצו במחוזות הכורדים מהומות שדוכאו באש חיה. זו היתה גם מנת חלקם של הלאומנים הטורקמניים ב-1979, כשביקשו עצמאות לחבל הסוני שעל גבול טורקמניסטאן.
הידברות והכלה
המיעוט הגדול ביותר באיראן, אחרי הפרסים, הם האזרים. לעומת הבלוצ'ים והטורקמנים, האזרים הם שיעים ודוברי השפה הפרסית כשפת מקור. הם מתרכזים במחוזות הצפוניים-מערביים של המדינה, בגבול בן 1,800 הקילומטרים עם אזרבייג'אן. בניגוד ללאומים האחרים, המיעוט האזרי היה היחיד, לאחר נפילת השאה, שלא העלה דרישה לאוטונומיה. עם התפרקותה של ברית המועצות והקמת הרפובליקה העצמאית של אזרבייג'אן גבר המתח בשלטון המרכזי האיראני. החשש היה, שבני המיעוט האזרי האיראני יבקשו להתאחד עם אחיהם שמעבר לנהר אראס, המפריד בין שתי המדינות.
כיום התנועה האזרית הבדלנית פועלת בווליום נמוך, שכן היחסים בין שתי המדינות נתונים כל העת בעליות ומורדות. המחלוקת העיקרית נוגעת לגישה למחצבי טבע בים הכספי. טהרן נוקטת בעניין הזה במדיניות של הידברות והכלה, מחשש שעימות יצית ויכוח אתני אשר יסכן את השלטון המרכזי. נשיא אזרבייג'אן, אילהאם אלייב, סירב בשנת 2007 לבקשת נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש לאפשר פעולה משטחו, אם וכאשר תחליט ארצות הברית לתקוף באיראן. מאז עשה הנשיא האזרי כברת דרך גדולה כלפי המערב, ולא חשש מעימות עם טהרן. כך, למשל, ב-2012 חשפו שירותי הביטחון האזריים בבירה באקו תא של משמרות המהפכה, שאנשיו עמדו לפגוע בשגרירות ישראל ובנציגות חב"ד בעיר. לפני שלוש שנים חנכה אזרבייג'אן מפעל מל"טים ענק שהקימה חברת אירונאוטיקס הישראלית.
הנתון המעניין בהקשר האזרי הוא כי מרבית האוכלוסייה השיעית-אזרית מתגוררת באיראן, ולא באזרבייג'אן, מה שלבטח לא מוסיף ממד של יציבות לחבל הזה שבצפון איראן. ועוד נקודה מעניינת: המדקדקים באילן היוחסין של המנהיג העליון חמינאי מצאו אצלו שורשים אזריים…
