אבנר חודורוב עסוק מתמיד. משינה היא הבסיס, וזה נכון כבר 35 שנים כמעט. הלהקה היא העיסוק העיקרי, וסביבה הוא עושה את שאר הדברים. "אתמול היתה לנו הופעה מיוחדת, בלי להיטים, ניגָנו רק את השירים שלא יצאו לרדיו, אלה שרק המעריצים מכירים ואוהבים. היה מטורף. אתגר והגשמה של חלום. פעם ראשונה עם שירים שלא ניגָנו אף פעם בהופעות. פתאום להיכנס לחזרות ולהרים מופע מאֶפס זה משהו שלא עשינו המון שנים. זו התרגשות אחרת".
במקביל להופעות עם משינה יש לחודורוב פרויקט אישי, מרגש לא פחות, שנקרא "מאקורדיאון לרוקנרול". "אלה מפגשים עם הקהל, שבהם אני מספר עלי, על הדרך שעשיתי מהבית שבו גדלתי ועד היום, על אבא שלי, שהיה נגן כינור ואקורדיון והעביר לי את הכישרון, על איך סירבתי לאקורדיון כילד וממש התנגדתי לו אבל אחר כך חזרתי אליו, כי בסוף יש מעגלים שמחזירים אותנו הביתה, למקורות. היום האקורדיון משמעותי מאוד בחיים שלי. אני מדבר גם על משינה, על העבודה עם פוליקר ועל הפרויקט באפריקה, על המשפחה ועל חיי האישיים, הקשיים, ההתמודדויות, והכל בשילוב עם המוזיקה. כל אדם בקהל מוצא את הנקודה להתחבר אליה ולהזדהות איתה".
איך ההרגשה לעבור לקדמת הבמה?
"במשינה יובל (בנאי, ט.מ) הוא הזמר שלנו והוא גם הפה של הלהקה; הוא בפרונט, ואני לא. וכאן, פתאום אני לא רק מנגן. כדי להיות בפרונט הייתי צריך לעבור תהליך עם עצמי, ועבדתי על זה בצורה מסודרת עם סיגל אביטן, אשת תקשורת ותוכן, ובהמשך גם עם איריס יוגב מסוכנות המרצים Speaxit. כתבתי את כל הסיפורים, סיננתי את מה שהיה צריך לסנן ועברתי סוג של טיפול פסיכולוגי. נגעתי בנקודות וירדתי לעומק של דברים, ובסופו של דבר השיח והמוזיקה יצרו משהו חדש. אני מופיע עם הפרויקט כבר שנתיים, בכל פעם יש חשש מסוים שזה לא יעבוד, ותמיד אני מופתע לטובה".
הפרויקט הפרטי שלו, שמחבר בין אנשים ומוזיקה, ממלא את לבו בכל מובן כמעט, וזה לא היחיד. חודורוב פונה גם לעשייה מוזיקלית-אנושית מסוג אחר, הרחק באפריקה, במסגרת פרויקט שנקרא "גשר של תרבות". "זו יוזמה שלי, בשיתוף הקרן לתרבות ולאמנות באנגולה, שפועלת בתמיכה של חברות מסחריות. הם הקימו מרכז מוזיקה למי שאין לו יכולות כלכליות. נוער, מבוגרים, אנשים בכל הגילאים. במקביל, מורים של המרכז יוצאים ומלמדים ילדי רחוב, ויש אולפן הקלטות שבו אפשר לבוא ולהקליט ללא עלות".
למה דווקא אפריקה?
"אפריקה תמיד עניינה אותי, אני מת על המוזיקה האפריקאית, וכששמעתי על המרכז ביקשתי להשתלב. ביקשו שאבוא עם רעיון, וכך עלה הפרויקט שמשלב אמנים ידועים ומצליחים מאנגולה עם אמנים מארצות אחרות, כולל ישראל, ואני עושה את החיבור. בכל פעם אני מגיע לשבוע עד עשרה ימים להקלטות. האמנים הישראלים שכבר השתתפו: יזהר אשדות, מוקי, דודו טסה ורביד כחלני. יוצרים מוזיקה ומעלים הופעה. באנגולה זה טירוף, והשירים מגיעים לרדיו. אל העולם עוד לא הספקנו לצאת עם זה, אבל זה עוד יקרה".
משינה זה משפחה
הרומן של חודורוב (55) עם המוזיקה החל בבית שבו גדל, בפתח-תקווה. אבא שלו היה כנר בילדותו, כשגדל עבר לאקורדיון ובהמשך פנה לכיוונים אחרים, עזב את המוזיקה וחזר אליה בגיל 40. "קיבלתי את הכישרון ממנו, התחלתי לנגן בגיל שש על מלודיקה, ואחר כך באו האקורדיון והפסנתר. הייתי ילד מוכשר שלא צריך להתאמן יותר מדי, השתעממתי מהר, המורה שלי לפסנתר הבחין בזה ולימד אותי גם סקסופון. כשהייתי בן ארבע עשרה אימא שלי לקחה אותי למחלקת הנוער בעיריית פתח-תקווה, שם התחלתי לנגן עם עוד בני נוער ונהיה לי מעניין. מנהל התזמורת הבחין בכישרון שלי ונתן לי לכתוב עיבודים. הקמנו להקה וליווינו זמרים. אחרי כמה שנים, כשהתגייסתי, התקבלתי ללהקה צבאית, ומשם החיים השתנו".
מה זה אומר להיות משינה כל כך הרבה שנים?
"משינה זה אומר בית, משפחה, דרך מטורפת, חוויות".
עדיין מרגש להופיע יחד?
"מאוד. אנחנו משתדלים לחדש ולעניין את עצמנו וגם את הקהל. בישראל הכל קטן וחייבים לחדש כדי להישאר רלוונטיים, זה לא קל בתור להקה. היתה לנו הפסקה של שמונה שנים, קראנו לזה פרידה ולא פירוק, זה היה ב-95' וחזרנו ב-2003".
למה נפרדתם?
"עושים מה שטוב ללהקה, ויש מצבים שבהם כל אחד רוצה לגדול לבד, ליצור ולפגוש עוד אנשים. עד אז היינו רק בלהקה, לא עשינו דברים אחרים, והיינו צריכים את ההפסקה הזאת. במחשבה לאחור, זה הגיע בזמן והיה נכון. חזרנו בגיל מספיק טוב כדי להמשיך, ומאז שחזרנו אנחנו יחד חמש עשרה שנים, ממשיכים ליצור ולעניין. אנחנו יותר מגובשים עם עצמנו, וחשוב שכל אחד מאתנו יעשה עוד דברים מחוץ ללהקה. כמו בכל מערכת יחסים, זה מורכב ומסובך".
מה הסוד שזה עובד לכם כל כך הרבה שנים?
"יש חיבור גדול וחזק, שקשה מאוד להסביר אותו".
איזו מוזיקה אתה אוהב לשמוע?
"יש לי יכולת להתחבר להרבה סגנונות וגם לנגן אותם. זה משתנה לפי מה שאני עושה ולפי התקופה. אני לא יודע להצביע על משהו מסוים. כשניהלתי את הלהקה בתוכנית הערב של אלי יצפאן נחשפתי למוזיקה קובנית והתחברתי מאוד. הפרויקט באפריקה חשף אותי למוזיקה האפריקאית, ואני רואה דברים טובים ופחות טובים בכל מוזיקה – גם מזרחית, גם רוק. מכל מוזיקה, כמו מכל אדם, יש מה ללמוד, צריך רק להקשיב".
מהכלים שבהם אתה מנגן, מהו הכלי האהוב עליך?
"אני מנגן בפסנתר, בסקסופון ובאקורדיון, ולא מעדיף אחד על פני האחר. זה אף פעם לא אחד מול השני, זה אחד עם השני. יש שירים שבהם אני עובר מכלי לכלי".
מתי הבנת שמוזיקה היא קריירה ולא רק תחביב?
"אני לא יודע לשים את האצבע במדויק. יש לי מזל גדול, שמה שאני עושה בחיים הוא מה שאני אוהב. זו התשוקה שלי. לא קמתי יום אחד ואמרתי, 'איזה באסה, אני צריך ללכת לעבודה'. גם כשנתתי שירות בהפקות שונות, כולל הפקות טלוויזיה, זה לא קרה. תמיד עבדתי במוזיקה, ורק במוזיקה".
מכל האפיקים בעשייה שלך, ממה אתה הכי נהנה?
"יש רגעים באולפן שפתאום קורה איזה קסם, וזה מדהים, אבל לעמוד על הבמה ולנגן מול קהל ולראות את זה קורה, זה הקסם. גם אם היתה טעות או תקלה, ממשיכים קדימה. דרך המוזיקה למדתי ליישם את זה גם בחיים".
כשאני מבקשת ממנו לספר על ציון דרך משמעותי בקריירה, חודורוב משיב בפשטות: "היו כמה הופעות ענקיות בפארק הירקון, היו הופעות בארצות הברית, לא יודע… לחשוב על נקודה אחת? אני לא יכול… אני לא בנאדם של נקודות ספציפיות, אני אדם של דרך. זה לא משהו אחד שעיצב את הקריירה. הרגע שבו מייקל (בנסון, ט.מ) התקשר והזמין אותי להצטרף למשינה שינה את חיי. זה קרה לי, ולא היה בשליטתי, לא ידעתי למה אני נכנס. בהתחלה הייתי נגן שכיר ולא חבר להקה, ורק אחרי הסיבוב הראשון הצטרפתי ללהקה כחבר. אז כן, לרגע הזה אפשר לקרוא ציון דרך משמעותי. החיים שלי השתנו אז. גם החתונה שלי והולֶדֶת הילדים היו רגעים מכוננים בחיי. אין יותר חזק ממשפחה".
החיים כהופעה חיה
הוא נשוי 29 שנים, יש לו שני ילדים – הבן הבכור בן 27, בוגר משפטים וכלכלה, והבת חיילת משוחררת, בת 22, תתחיל ללמוד בשנה הבאה. שניהם מנגנים, כי בבית כזה אי אפשר בלי, אבל העדיפו לעסוק בדברים אחרים. "הבית שלנו מוזיקלי מאוד והם חשופים למוזיקה, אבל בחרו ללכת לכיוונים אחרים. כמוזיקאי שחי בארץ ומודע לקשיים, אני יכול להבין את זה. זה בסדר שמוזיקה תהיה תחביב, והם תמיד יכולים לחזור לזה כקריירה אם זה יבער בהם, כמו שעשה אבא שלי. העיקר שיהיו מאושרים".
היית חלק מההפקה של "אקס פקטור". כמוזיקאי שסלל לעצמו דרך ארוכה, מה דעתך על הכוכבוּת ברגע?
"יש משהו לא טבעי בתהליך הזה, אבל אני חושב שלמי שיש כישרון ויכולות זה יכול להיות בשבילו קיצור דרך, ומי שאין לו – זה יכול להפיל אותו חזק. זו מקפצה שאפשר להמריא ממנה או להתרסק. לרוב מתרסקים. האנשים האלה עטופים באנשי צוות עשרים וארבע שעות ביממה, וביום אחד זה נגמר. צריך לקחת את זה בחשבון, ליהנות וללמוד מזה, וכך אפשר להרוויח מזה".
הכוכבים הצעירים שונים, מבחינת החומר האנושי, מאלה הוותיקים?
"המוזיקה שונה, הכתיבה שונה, כל התהליכים אחרים. ההקלטות השתנו, כבר לא צריך לשבת שעות באולפן, אפשר לעשות את זה על המחשב בבית ולהקים אולפן עם תוצאות מעולות, וגם לעשות את הדברים האלה צריך לדעת. העולם שייך לצעירים, וכן, הם אחרים, לטוב ולרע. יש חבר'ה על הכיפאק, ויש כאלה שאני פחות מתחבר אליהם".
איך המעבר למדיה חברתית השפיע על המוזיקה?
"הדבר העיקרי שזה עשה הוא שיש הרבה יותר הופעות, כי אין דיסקים ותקליטים, והאמנים צריכים להתפרנס, גם הוותיקים. דיסקים עברו מהעולם, ובתקליט יש משהו מרגש, וזה קצת חוזר, לתקליטים יש כבוד, זו יצירת אמנות".
נחזור לקריירה שלך. במבט לאחור, יש משהו שהיית עושה אחרת?
"אני לא איש שמצטער על דברים. החיים כהופעה חיה. אני הולך קדימה, ואין טעם להתעכב על דברים".
מהיכן ההשראה?
"הרבה פעמים היא מגיעה במהלך נסיעה או הליכות על שפת הים. האוויר בים פותח הכל, ואחרי עשרים דקות של הליכה מפסיקים לחשוב והרעיונות המוזיקליים עולים".
יש יום שבו אתה לא מנגן?
"כן, אבל אין יום שבו לא אעשה משהו שקשור למוזיקה".
מהי מוזיקה עבורך?
"חיים".
ואם לא היית מוזיקאי?
"אשתי אומרת שהייתי יכול להיות עורך דין, אבל הבן שלי עורך דין, וזה מספיק. אני לא יכול לחשוב על להיות משהו אחר חוץ ממוזיקאי, ואני מאושר".
מה אתה עושה בזמנך הפנוי?
"אני אוהב לטייל עם המשפחה בארץ ובעולם. מת על ארוחות משפחתיות – אצלנו כל ארוחה זו חגיגה. יין טוב, סיגרים פה ושם, סקי, ואני גם די טוב בזה, צניחה חופשית, ומוזיקה. תמיד מוזיקה".
עם אילו מוזיקאים היית רוצה להופיע?
"עם הרולינג סטונס או עם יוּ-טוּ"
כשאני שואלת אותו את מי היה שמח לראות בקהל שלו, הוא שותק, חושב, מתלבט ועונה בכנות: "אין לי מישהו מסוים. קהל טוב זה קהל שיש איתו כימיה, לא משנה מיהו. חיבור זה הדבר החשוב. לא אכפת לי אם זה מישהו מוכר או אנונימי. כשאני קולט פרצוף לא מוכר של מישהו שנהנה, אין יותר מרגש מזה".
לפני שאנחנו נפרדים, אני שואלת את חודורוב על מפגשים מרגשים עם אנשים מפורסמים, והוא מסביר שיש הרבה מפגשים מעניינים, אבל בזכות האנושיות, ולא בגלל הכוכבות: "סיפורים עם אנשים מעניינים יש תמיד, כל אדם מעניין בדרך שלו, בלי קשר לזה שהוא מפורסם. אני יודע, לפעמים לאנשים קשה להבין שאני לא חי חיי כוכבות ולא מתערבב, אבל זה אני. עושה את מה שאני אוהב, וזה מספיק לי. טוב לי ככה. מה שמעניין אותי זה קודם כל המשפחה והלהקה, שנהיה בריאים, שנמשיך לעשות מוזיקה ונחייך".
רציתי לשאול מה לאחל לך, אבל הקדמת אותי.
"אז את יכולה להצטרף לאיחול".
