מחצי האי חלקידיקי, שבחבל מקדוניה בצפון יוון, בולטות אל תוך הים שלוש "אצבעות". על האמצעית שוכן אחד מאתרי הנופש הטובים והיוקרתיים במדינה, וככל הנראה המפואר והמיוחד שבהם – פורטו קאראס (Porto Carras). הוא משתרע על פני 17,600 דונם וכולל בתוכו מרינה, בתי מלון מפוארים, מגרשי גולף וחופים לבנים הנמתחים לאורך כעשרה קילומטרים. גן העדן הזה נמצא בצפונו של הים האגאי, לא הרחק מהעיר סלוניקי. ב-1969 הגיע לאזור, על סיפון היאכטה שלו, טייקון יווני בשם גיאניס קאראס, כדי לצאת מכאן לסיור בהר אתוס (Mount Athos) הסמוך, הממוקם על האצבע המזרחית. קאראס, שהתאהב באזור המיוער, המוקף מפרצים רבים, רכש את האדמות מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית, וב-1973 החל לבנות את אתר הנופש הזה, הקרוי על שמו.
כמו הטייקון, אבל במרחק עשרות שנים (ועם הרבה פחות ממון…), גם אנחנו הגענו לפורטו קאראס בדרכנו להר אתוס, ההר הקדוש. שנים אני חולם להגיע למקום המיוחד הזה – מופלא, מסתורי ובלתי מוכר – שעליו וסביבו בנויים עשרים מנזרים, בנייה שהחלה עוד בתקופה הביזנטית, לפני יותר מאלף שנה. על מנת להיכנס לאזור אוטונומי זה יש להצטייד מראש באשרת כניסה, דבר שכרוך בתהליך מסורבל וארוך.
השכם בבוקר אנו יוצאים על גבי ספינתנו לעבר ההר הגבוה, שפסגתו מכוסה כמעט תדיר בעננות כבדה. ככל שמתקרבים אליו, מתגלים ממדיו העצומים, המעוררים יראת כבוד. ההר מרשים מאוד, וכאילו צומח ישירות מהים. ואילו הים, לעומת זאת, שטוח ושקט מאוד. רוח קלה מנפחת את המפרשים. הצוות על הסיפון לא מפסיק לצלם את ההר, אשר הולך ונחשף במלוא הדרו. לאט לאט מתפזרים העננים, השמים מתבהרים, ואנו מחליטים לשוט לאורך החוף המערבי של ההר. אזור המנזרים ממוקם בחציו על החוף המזרחי ובחציו בצד המערבי. השַיט מותר רק עד 500 מטר מקו החוף, ולא קרוב יותר אל ההר, אך אנו מנצלים את הים השקט ומתקרבים עד כדי כמה עשרות מטרים. נראה כי עוד צפויות לנו צרות בגין הפרת החוק, אך בינתיים, לכאורה, איש לא שם לב אלינו.
הגן של הבתולה
שמו הרשמי של האזור הוא "מדינת המנזרים האוטונומית של ההר הקדוש". האזור האוטונומי הוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית. יש לו ממשל עצמי וחוקה משלו, ואחד החוקים המרכזיים הוא איסור מוחלט על כניסת נשים וכן בעלי חיים ממין נקבה. רק גברים רשאים להיכנס לאזור, ומכסת הביקורים החודשית המותרת מוגבלת למאה נוצרים אורתודוקסים ועוד עשרה בני זרמים נוצריים אחרים או דתות אחרות.
ההר הפך לקדוש כבר בימי המיתולוגיה היוונית, אך על פי אמונת הנוצרים האורתודוקסים, משנת 49 לספירה התעצמה קדושתו עוד יותר. באותה שנה הגיעה לאזור מריה, אמו של ישו, יחד עם יוחנן הקדוש. מריה התפעלה מהוֹדוֹ של ההר ומהנוף המרהיב של האזור כולו וביקשה את ישו בנה (שהיה כבר בין המתים) שיעניק לה אותו במתנה. בקולו, שנשמע על ידי המשתתפים במסע, העניק ישו, הבן הנאמן, את האזור לאמו, הבתולה הקדושה, באומרו: "יהא מקום זה לרכושך ולגנך, ולגן עדן ולגאולה לאלה המבקשים להיגאל". מרגע זה הוקדש המקום למריה הקדושה, ונודע כ"גנה של הבתולה".
בסוף המאה העשירית החל התהליך שקיבע את ההר כיֵשות אוטונומית הנשלטת על ידי הנזירים. תהפוכות רבות עברו על האזור, אך בסופו של דבר, עם יצירתה של יוון העצמאית, מעמדו המיוחד עוגָן בחוקים מיוחדים של המדינה. האוטונומיה מנוהלת על ידי מועצת נזירים, המורכבת מנציגי כל עשרים המנזרים שעל ההר ובסביבתו. ב-1917 התגוררו בהם יותר מעשרת אלפים נזירים, וכיום חיים בהם כ-2,500 בלבד. מלבדם מתגוררים בהר כמה מאות תושבים שאינם נמנים עם מסדרי הנזירים.
כאשר משייטים לאורך החוף המערבי של ה"אצבע" אפשר לראות תשעה מנזרים בגדלים שונים ובמִגוון סגנונות בנייה, ולרובם גודל בלתי נתפס. מנזר פאולוס הקדוש (Agiou Pavlou) הוא הראשון הנגלה לפנינו. בנוי במעלה ההר, וממדיו מעוררים את התפעלותנו. הוא נוסד בתחילת המאה ה-11 וקרוי על שם הנזיר שיסד אותו. המנזר מוקדש לשהייתו של ישו בבית המקדש בירושלים, ושמורה בו פיסה מהצלב המקורי. גורלו בתקופה העותמאנית היה זהה לגורלם של המנזרים האחרים, והוא שקע בקשיים כלכליים ובחובות עקב המיסוי הכבד. כיום חיים בו שלושים נזירים בלבד, והעובדה הזאת מהווה אבסורד מסוים לנוכח גודלו העצום. אבל מתברר שהמנזרים שנראה בהמשך יהיו גדולים ועצומים אף יותר.
תהפוכות רוסיות
אנו ממשיכים לשוט צפונה וקרוב מאוד לחוף, חולפים בסמוך למנזר דיוִניסיוּ ולאחריו אוֹסיוּ גרגוריוּ, ואז ניבט לעינינו מנזר סימוֹנוֹפֶּטרה, הבולט במיקומו יוצא הדופן. המנזר, שנוסד בסביבות שנת 1257, ניצב על צוק, בתוך ערוץ צר ותלול בגובה 330 מטר מעל הים, דבר שהגן עליו מהתקפות שודדים. בעוד אנו מצלמים אותו וצופים לעברו במשקפות, מגיחה אלינו מצפון, במהירות רבה, ספינה של משמר החופים היווני ועליה שני קציני משטרה. בצעקות רמות ובתקיפות רבה הם מצווים עלינו להפסיק לצלם ולהתרחק מהחוף. לאחר שהם נרגעים קמעה הם שואלים לאזרחותנו, וכשהם שומעים שאנחנו ישראלים, יחסם אלינו משתנה מהקצה אל הקצה. הטון נעשה ידידותי מאוד, ונראה כי אם נמשיך בשיחה הם יזמינו אותנו ללגום איתם כוס אוזו… מכל מקום, אנו מתרחקים מהחוף וממשיכים בסיורנו, כשמולנו נמל דפני, נמל המשרת את האוטונומיה וממנו יוצאת המעבורת המשייטת בין המנזרים.
בסמוך לנמל ממוקם מנזר אַגיוּ פַּנטֶלֵיימוֹנוֹס אדיר הממדים, המכונה גם רוֹסיקוֹן. הוא נוסד במאה ה-11 על ידי נזירים רוסים, ומבנהו מזכיר את ארמונות הקרמלין. בעקבות מלחמת רוסיה–טורקיה במאה ה-18 הידלדל מספר הנזירים הרוסים במקום, ונזירים יוונים, בולגרים וסרבים היו רוב דייריו. במאה ה-19 התחדש זרם ההתיישבות הרוסית במנזר, עד לכדי כאלף איש בתחילת המאה ה-20. על רקע מחלוקת דתית פרצה במקום מלחמה בזעיר אנפין, חיילים רוסים תקפו את המנזר, הרגו כמה נזירים והיגלו לרוסיה 840 אחרים. לאחר מהפכת אוקטובר, הנוכחות הרוסית במקום התמעטה והלכה. כיום מתגוררים בו כחמישים נזירים. המנזר ידוע בפעמוניו, שהגדול שבהם שוקל 13 טונות והיקפו 2.7 מטרים. המעבורת חולפת על פנינו, ואנו מצלמים אותה על רקע המנזר הרוסי כל כך. מכאן, כעבור דקות אחדות, אנו מגיעים אל קרבת קסֶנוֹפוֹנטוֹס, המנזר האחרון שבו נצפה בשיוטנו זה לאורך החוף המערבי של הר אתוס.
בפה פעור אנו עוזבים את ההר המכושף הזה, האוצֵר בין חומות מנזריו נכסי תרבות וסודות רבים. את הלילה נעשה במעגנה סמוכה, אורמוס פאנגיה .Ormos pangias
סלוניקי. אלכסנדר ואחותו
אחרי כמה ימי הפלגה אנו מגיעים לסלוניקי, המכונה בפי היוונים תֶסַלוניקי. העיר, שנוסדה על ידי אלכסנדר מוקדון, היא השנייה בגודלה ביוון ובירת חבל מקדוניה. את הסיור אנחנו מתחילים במבצר העותמאני, המתנשא מעל העיר וממנו מראה מרהיב של העיר עצמה, הים והנמל.
כאשר יורדים אל תוככי סלוניקי, הדבר הבולט לעין הוא עירוב של סגנונות בנייה. וילות ישנות, בניינים מהמאה ה-19 עם מיטב האדריכלות היוונית, ובצד כל אלה שיכונים מכוערים. אנו יוצאים לשיטוט בעיר העתיקה, על מסעדותיה הרבות, וגם לא פוסחים על "אתרי החובה" – המוזיאון הארכיאולוגי, ובו מוצגים מתקופת יוון העתיקה; והמוזיאון היהודי הקטן, המתאר את תולדותיה של הקהילה היהודית ששגשגה כאן עד שמרביתה הושמדה על ידי הנאצים במהלך השואה.
סיורנו הקצר בסלוניקי מסתיים בטיילת, עם המגדל העתיק שנעשה סמלה של העיר, ובסמוך לו פסלו של אלכסנדר מוקדון, שהעיר המעניינת הזאת נושאת את שמה של אחותו, תֶסַלוניקה.
