סגן הנשיא האמריקאי מייק פֶנס התיישב במטוסו והתכונן להמראה מוושינגטון לביקור בניו המפשייר. דקות לפני ההמראה ניגש אליו אחד מעוזריו עם הודעה דחופה. הטייסים קיבלו הוראה לעצור את ההמראה, ופֶנס, שהחזיק באותה שעה בסמכויות הנשיא – בשל ביקורו של טראמפ במזרח הרחוק – מיהר לבית הלבן. במקביל להודעה זו הגיעו ידיעות ממוסקבה על כך שנשיא רוסיה פוטין ביטל את תוכניותיו באותה שעה וקרא אליו בדחיפות את שר ההגנה שלו.
לא, זה לא תסריט של סצנת פתיחה בסרט מתח, זה תיאור מדויק של השתלשלות אירועים מ-2 ביולי השנה. מה קרה? ובכן, ככל הנראה מדובר היה בדיווח מודיעיני אמריקאי על שריפה בצוללת הגרעינית הרוסית "לוֹשָריק" בים הארקטי. רק יומיים אחר כך הודה הנשיא פוטין שאכן תקרית כזו אירעה, וגבתה את חייהם של 14 מלחים רוסים.
מי מאתנו שצפה באחרונה בסדרה "צ'רנוביל", לא יכול שלא להעלות חיוך. בדיוק כמו בסדרה, שבה גורבצ'וב שולח את סגנו לטפל בפיצוץ הכור, גם כאן, פוטין שלח את שר ההגנה לחקור מה קרה. כמו בסדרה, גם באירוע זה רוסיה הרשמית מיהרה להכריז, "אין פגיעה בכור הגרעיני של הצוללת ולא נשקפת סכנה". צריך אולי לחכות לדייגים שוודים שיספרו על תופעות חריגות, כדי להבין האם הפעם הרוסים לא משקרים…
מקרה הצוללת חושף טפח מקרב המוחות שמנהלות כבר עשרות שנים רוסיה וארצות הברית על מעמקי הים. על פי חלק מהדיווחים, הצוללת שעלתה באש שייכת לכוח משימה רוסי מיוחד, אשר מוצב באזור הארקטי וייעודו פעילות התקפית על קרקעית הים. באחד הדיווחים סופר על זרועות רובוטיות מיוחדות שמחוברות לצוללת ומטרתן לקרוע כבלי תקשורת תת-ימיים. עכשיו תארו לעצמכם מצב שבו הפיקוד הצפוני של ארצות הברית, אי שם בסקנדינביה, מאבד למשך זמן מה את תקשורת הנתונים שלו, או מצב אחר, שבו מדינות סקנדינביה שוקעות לרִיק אינטרנטי באִבכת רובוט.
חמש על פיסת קרח אחת
בכלל, קרבות המעמקים בקוטב הצפוני הולכים ומחריפים, ככל שרוסיה של פוטין מקצינה את שאיפותיה האימפריאליסטיות. פוטין מבין היטב, שמבחינה צבאית יהיה לו קשה להתמודד עם המערב ועם ברית נאט"ו ההולכת וגדלה במזרח אירופה, ולכן הבחירה שלו היא בהתפשטות כלכלית, כזאת שתמצב את רוסיה כמעצמת השולטת על מקורות אנרגיה. זו הסיבה שהפעילות הרוסית בים הארקטי הולכת ומתגברת. על פי נתונים של הממשל האמריקאי, בים הארקטי נמצאים כיום 13 אחוז מעתודות הנפט העולמיות שעדיין לא נוצלו ו-30 אחוז מעתודות הגז. זה שלל שמנהיג כמו פוטין לא יכול לוותר עליו. אלא שעל פיסת הקרח הזאת והמים שמתחתיה רבים חמישה שחקנים: רוסיה, ארצות הברית, קנדה, דנמרק (בשל קרבתה לגרנלנד) ונורווגיה. ארבע מחמש המדינות הללו חברות בנאט"ו, מה שלא הפריע לפוטין להתגרות באופן גלוי במערב. כבר ב-2007 הוא שיגר צוללות קטנות אל קרקעית הים הארקטי ותקע שם דגל רוסי מטיטניום, כזה שלעולם יישאר בצבעי הכחול-לבן-אדום הרוסיים.
שלא תחשבו לרגע שארצות הברית עומדת מנגד שאננה. היא מציבה מטוסי חמקן על אדמת נורווגיה, וזאת מלבד טייסת החמקנים של חיל האוויר הנורווגי. בנוסף על כך, בשנה שעברה ערכו חברות נאט"ו את התרגיל הגדול ביותר אי פעם בחוג הארקטי. זה היה אמנם קרוב לנורווגיה, ובים הבלטי, אבל גם בטמפרטורות נמוכות, רמזים עבים נקלטים.
זה לא הכל מבחינת ארצות הברית, שנראית נחושה מאוד בכל הקשור לחוג הארקטי. לפני שנה הוצגה, לראשונה, צוללת תקיפה גרעינית אמריקאית בעלת יכולת לשבור קרח. והיכן נעשה הניסוי המתוקשר הזה? בים הארקטי, צפונית לחופי אלסקה, כשהצוללת האמריקאית מלוּוה בצוללת בריטית. המסר האמריקאי במקרה הזה היה חד מאוד. "אנחנו מנסים שיטות פעולה בים קפוא, ובין השאר בוחנים מערכות מבצעיות בים קפוא", אמר מיד אחרי התרגיל מפקד המבצעים המיוחדים התת-ימיים של ארצות הברית. אפשר רק להניח איך הדברים הללו התקבלו במוסקבה (עיינו ערך התמרון הסודי שנכשל בתחילת יולי האחרון).
פוטין "מתקן טעויות"
נראה כי הנשיא פוטין, שאינו מסתיר את שאיפותיו הטריטוריאליות, מנסה לשנות בכוח "טעויות" היסטוריות של קודמיו. בשני המקרים שיתוארו כאן מדובר בזירות ימיות חשובות. המקרה הראשון, העדכני יותר, הוא כמובן זה של חצי האי קרים. ב-1954 נמסר חצי האי לריבונותה של אוקראינה, כחלק מחגיגות האיחוד של אוקראינה ורוסיה תחת כנפי ברית המועצות. ב-2014 פוטין חשב אחרת, ופלש לאזור הזה במטרה להשתלט על המְצרים המובילים לים אָזוב (שלוחה צפונית של הים השחור). אוקראינה ניסתה השנה לפרוץ את המצור, וזה הסתיים בהשתלטות רוסית על הספינות ומעצר המלחים האוקראינים בתואנה של הפרת ריבונות רוסית.
אלא שגם אם לא יודה בכך, פוטין מנסה "לתקן" טעות היסטורית נוספת, של הצאר ניקולאי השני. ב-1867 רכשה ארצות הברית את אלסקה תמורת סכום השווה כיום ל-100 מיליון דולר, ובכך השיגה לא רק בעלות על מרבצי מחצבים עצומים אלא גם מוצא לאזור הארקטי. פוטין מנסה כל העת לנגוס בשליטה הזאת. כך, למשל, הוא טוען כי המדף היבשתי (המדרון התת-ימי שמתחיל במים רדודים) של האזור נמצא ברובו בטריטוריה רוסית, ולכן הים הארקטי הוא שטח רוסי, למרות שהוא מסתיים באזור שבין גרנלנד לקנדה.
מבחינה גיאולוגית נראה שהדברים נעים, תרתי משמע, לכיוון רוסיה. על פי מחקר של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" מ-2010, הקוטב הצפוני המגנטי נע במהירות של 60 ק"מ בשנה מקנדה לרוסיה. זה אולי מנחם את מוסקבה בטווח הארוך, אבל לא מייתר אגרסיביות בטווח הקצר.
בינתיים אין הכרעה במריבה על הים הארקטי, ולכן כל צד מנסה לקבוע עובדות מעל פני המים, מתחתם וגם על הקרח…
