דרמה ומשחק היו תמיד חלק מהחיים שלו, אבל במבחנים לחוג תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב הוא שובץ למגמת בימוי. הם כנראה לא ידעו עם מי הם מתעסקים, כי מהר מאוד הוא פנה למה שהוא אוהב, יודע ומבין–למשחק, והיה אחד השחקנים הזמינים ביותר לסטודנטים של החוג השכן לקולנוע.
יגאל עדיקא נמצא אתנו כבר יותר מארבעה עשורים– בטלוויזיה, בקולנוע וגם בתיאטרון. תמיד בתפקיד אותנטי, עם המבטא הירושלמי שאי אפשר לפספס. "מאז שאני זוכר את עצמי אני משחק. מבחינתי זה היה הדבר הכי טבעי, הבנתי בדיוק מה אני אוהב לעשות. עברתי בכל חוג תיאטרון ודרמה שהייתי יכול לפקוד. במתנ"ס שלנו בשכונה, בבימת הנוער של עיריית ירושלים ואצל אנסקי המורה לדרמה".
אנסקי, שעליו מדבר עדיקא, הוא אליעזר אנסקי, יקיר העיר ירושלים, מורה לתיאטרון שעלה מבולגריה לירושלים, אביו של השחקן-שדרן אלכס אנסקי וסבה של הגסטרונומית ועיתונאית האוכל מיכל אנסקי. עדיקא פגש אותו כשאנסקי הקים בחסות עיריית ירושלים ותנועת הנוער העובד והלומד חוג תיאטרון נוער בעיר, שמשך אליו ילדים רבים. עדיקא הגיע לחוג הזה משכונת הכורדים בירושלים, זו שצמודה לשוק מחנה-יהודה, עם הריחות, הקולות וההווי הייחודי של ירושלים בשנות השישים והשבעים. החוויות האלה נצרבו בו חזק, ומלוות אותו עד היום במשחק.
מעניין אותי לדעת איך שחקן נכנס לדמות, האם הוא צריך להזדהות איתה? האם אתה כשחקן יוצק אליה תוכן משלך, למרות הצורך להיצמד לטקסטים של התסריט או של המחזה?
"כשאני משחק אני תמיד מנסה להיכנס כמה שיותר עמוק לתוך הדמות. להבין אותה, להגיע למצבים שבהם היא נמצאת בדילמה ואז מחליטה. את ההכנה הזאת אני עושה עם עצמי כל הזמן, כדי להגיע לתוצאה המדויקת ביותר. כך למשל עם הדמות של דוד זלאייט בסדרה 'בת-ים –ניו יורק', ראיתי מולי כל הזמן את הדמות של אחי משה. ההתחברות אליה אפשרה לי לשחק את הדמות בדיוק כמוהו, וזה הפך לאותנטי מאוד. הוספתי לה כמה ניואנסים של דוד שלי, שעסק בצילום. זו הדרך שלי להגיע לתוצאה הטובה ביותר, ההתחברות למציאות שלי, לחוויות שלי, למה שאני מכיר וזוכר מהעבר".
עדיקא, 63, מחובר עדיין חזק לירושלים. הוא הוכחה למשפט שאפשר להוציא את הנער מירושלים, אבל לא את ירושלים מהנער, שבגר והפך לדמות מוכרת. המסלול שלו בחיי המשחק היה שונה ברקע האישי, בדרך ובתוצאה.
"ההורים שלי הכירו בסמטאות שוק מחנה-יהודה. סבא שלי, חכם זכריה, שהיה רב גדול, הגיע מהעיר זאכו בעיראק והיה ראש הקהילה הכורדית בירושלים. הסבא האחר היה רוכל עם עגלה בשוק. התרבות העיראקית-כורדית היתה נוכחת שם בכל מקום–בשפה, באוכל, במנהגים. זו הסיבה, שכאשר שיחקתי ב'בת-ים –ניו יורק' זה היה מבחינתי ממש מגרש ביתי. הכרתי את ההווי הזה".
עדיקא למד בבית הספר אליאנס, שהוקם בצמוד לשוק, במבנה אבן גדול שפעם היה מנזר והיום ישיבה. הוא מעיד על עצמו שלימודים לא ממש עניינו אותו, רק משחק. כשאני מספר לו שאני בוגר בית הספר "רֶנֶה קַסין", זה שהמשיך את אליאנס בעיר, הוא נזכר בשיעורי הצרפתית שהיו לימודי חובה לצד שאר המגמות. "אני זוכר את המורה לצרפתית, גברת זילברשטיין. הייתי נכנס לכיתה והיא היתה מיד מוציאה כדור ושולחת אותי לחצר. זה היה הנוהל הקבוע. כך למדתי צרפתית או, ליתר דיוק, לא למדתי…".
מיד אחרי התיכון עדיקא לקח פסק זמן מהמשחק והתגייס לחיל השריון–מסלול לא שגרתי למי שראה את עצמו ממשיך בעולם האמנות.
לא חששת שאתה הולך לקטוע את המסלול הטבעי שלך לעולם המשחק בעצירה לשלוש שנים?
"בעניין הצבא, לא יכולתי ללכת בדרך שונה מדרכם של אחרים בשכונה. זו היתה אמנם שכונה של המעמד הבינוני-נמוך, עם בעיות פשיעה ותדמית, אבל יצאו ממנה לוחמים. הרגשתי שאני חייב לתרום, ולכן התגייסתי לשריון. הוצבתי בסיני, והגדוד שלי היה הראשון לעזוב את סיני בעקבות הסכמי השלום עם מצרים. את השנה האחרונה של השירות העברנו בבקעת הירדן. כשהשתחררתי חזרתי מיד לשחק, בתיאטרון 'פרגוד' בירושלים, אצל אריה מארק, ואחר כך נרשמתי למכינה של אוניברסיטת תל-אביב לקראת לימודי התיאטרון".
נקודת הפריצה
עדיקא, בדיוק כמו ברוב הדמויות שהוא מגלם, הוא איש מצחיק, שמח ואופטימי. מביט ומדבר על המציאות בחיוך. גם כשהוא מתאר את ירושלים של שנות השבעים, שבה החלוקה בין שכונת רחביה לשאר חלקי העיר היתה ברורה–האליטה מול הפרולטריון.
ירושלים ההיא שאתה מתאר היא עיר שמחולקת בצורה ברורה מאוד בין מעמדות.
"אני זוכר שכנער עבדתי כשליח במכון יד בן-צבי בלב רחביה. לא פעם, כשהיינו צועדים מהסמטאות של נחלאות לכיוון רחביה היו עוצרים אותנו שוטרי בילוש. תמיד זה היה תשאול קצר ואחר כך, עם סטירה קטנה, שולחים אותנו חזרה לנחלאות. לא האמינו לנו שאנחנו עובדים ביד בן-צבי. לימים הצטיידתי באישורים שאני עובד שם, כדי להימנע מהמצבים האלה. כשמדברים היום על ישראל הראשונה והשנייה, אני לא מסכים עם ההבדלה הזאת, אבל אני מבין מאיפה נובעות התחושות של חלק מהאנשים, ולצערי, יש מי שמנצלים את זה באופן ציני".
החוויה הזאת עיצבה אצלו תודעה של תרבות, לא של קיפוח. במהלך הלימודים באוניברסיטת תל-אביב הוא מכיר סטודנט צעיר לקולנוע, והשניים הופכים לחברים. לסטודנט קראו שבי גביזון, לימים במאי קולנוע מוערך בישראל. בתום הלימודים גביזון ליהק את עדיקא לדמות של מרדכי בסרט "שורו", שזכה באותה שנה בפרס וולגין בפסטיבל הסרטים של ירושלים. זו היתה נקודת הפריצה של עדיקא. מאז הוא שיחק בעשרות סרטים, בסדרות טלוויזיה למבוגרים ולנוער, במחזות זמר ובהצגות תיאטרון. רשימה חלקית מאוד: "האח של דריקס", "אבא גנוב 3", "תמונות יפואיות", "מסביב לעולם בשמונים יום", "קופה ראשית", "שנות ה-80" ו"שנות ה-90", "הבורר", "המחשמלים", "בתולות", "השוטר הטוב", "להיות איתה", "קרתגו", וכן תפקידי אורח בסדרות קאלט כמו "בובה של לילה" (בערוץ הספורט) ובסדרה המהוללת "עספור".
בפרספקטיבה שלך, שהיא בת כמה עשורים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל, אתה רואה שינוי מהותי בתכנים? אפשר לדבר על אבולוציה של בידור?
"אני חושב שמה שאנחנו רואים כיום על המסך זו התבגרות של החברה הישראלית ופלורליזם תרבותי שלא ראינו בעבר. 'בת-ים – ניו יורק" היתה מבחינתי פריצת דרך בתודעה התרבותית של ישראל. בפעם הראשונה, בלב הפריים-טיים של הטלוויזיה המסחרית, משודרת סדרה שכולה תרבות מזרחית. הדמויות, הסיפור, העלילה –כולם שייכים לפלח אוכלוסייה שבמשך שנים לא היה ממש חלק מהמיינסטרים התרבותי של ישראל. בעיני, ההצלחה של הסדרה סללה את הדרך למה שאנחנו רואים כיום. אני בטוח שסדרות על תרבות מזרחית ישראלית כמו 'עספור', 'זגורי אימפריה' ו'שנות ה-80' לא היו מצליחות בלי פריצת הדרך הזאת. מה שמדהים אותי הוא אופן הקבלה של זה בחברה הישראלית. שוקי פורר, לשעבר ראש עיריית רחובות, פגש אותי וסיפר שהוא, כאשכנזי, מכור לסדרות האלה. זו הוכחה שליצירה אמנותית אין גבולות, אין כללים קבועים של 'עשה ואל תעשה'".
יצירה שנולדה ממשבר
ב-2002 איבד עדיקא את אשתו אורית. היא היתה אז בת 32, רקדנית. השניים הכירו כמה שנים קודם לכן, כשהיא הקישה על דלת ביתו בתל-אביב וביקשה ממנו ללמד אותה משחק. הם התחתנו, עברו לרחובות, ואז התגלה אצלה סרטן עור קטלני, מלנומה. בתוך שישה חודשים היא נפטרה, ועדיקא נותר לגדל לבדו את שני ילדיהם–אביתר, בן שמונה וחצי, וגיליה, בת שלוש.
כבר במהלך המאבק במחלתה של רעייתו החליט עדיקא שהוא רותם את האמנות והמשחק כדי להתמודד עם הקושי הנפשי שלו. חבריו דוד אופק ויוסי מדמוני, יוצרי הסדרה "בת-ים –ניו יורק", ביקרו אותו בבית החולים ליד מיטתה של אורית, ושם נזרעו הזרעים למה שלימים הפך למיני-סדרת הדרמה המצליחה "מלנומה אהובתי", בכיכובו של עדיקא.
אתה מתאר כאן מצב של טלטלה אישית גדולה, וזה מדהים שהיא לא מסיטה אותך מהמשחק ומהאמנות. זו תגובה מאוד לא צפויה לאובדן.
"'מלנומה אהובתי' היתה מבחינתי סוג של תרפיה. התאבלתי יותר מדי על אורית, לא הצלחתי לצאת מזה. הסדרה החזירה אותי, דרך הסיפור של אורית, חזרה לעשייה האמנותית. אני זוכר שצילמנו בבית החולים תל-השומר, בחדר שבו היא היתה מאושפזת. היום אני יכול לומר לך שלא הייתי ממש בהכרה; חוויתי הכל מחדש בצורה אותנטית. אני סובל מבעיות ריכוז בדרך כלל, אבל במהלך צילומי הסדרה הייתי חד כמו שלא הייתי מעולם. אני זוכר שדוד אופק היה עוצר ושואל אותי האם זה כך או כך, ואני עונה לו באוטומט. מבחינתי, הייתי אז במיטבי".
"מלנומה אהובתי" זכתה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה בקטגוריית הדרמה הטובה ביותר לשנת 2006, ואחר כך עובּדה גם לסרט קולנוע, שהשתתף בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במונטריאול ובפסטיבל חיפה. "הסיפור המצחיק של הסדרה הוא שרשת לא רצו אותה בכלל", עדיקא מספר, "היא צולמה במקור לזכיינית טלעד, כסדרת סוגה עילית, אבל טלעד הפסידה במכרז כשערוץ 2 עבר לשתי זכייניות. רשת ביקשה לרכוש את סדרת המערכונים "קצרים" מטלעד, ואז טלעד הִתנו את המכירה בקנייה של "מלנומה אהובתי". כך הסדרה הגיעה לשידור. בלי ההתעקשות של טלעד בעסקה, יכול להיות שהיא היתה נגנזת".
כבר הזכרנו שעדיקא הוא אדם אופטימי, וזה לא השתנה גם כשב-2021 התגלה אצלו גידול סרטני במעי הדק. אחרי שנים שבהם סבל מכאבי בטן כרוניים, חבר שעובד בבית החולים קפלן הכריח אותו לעשות בדיקתCT והבטיח שידאג לקצר את התור להמתנה לבדיקה. "כשהתבררה התוצאה, זה היה הלם ופחד בימים הראשונים, אני מודה. הילדים שלי לא זזו ממני. ברור שמחשבות מציפות אותך ואתה מצייר תרחישים, אבל החלטתי להיות חזק. את הטיפולים עשיתי בבית החולים הדסה בירושלים, כי כירושלמי מלידה צרובה אצלי ההכרה ש'הדסה זה הכי טוב'. פשוט כך. החלטתי לחזור לעיר ילדותי ולהתמודד שם עם המחלה".
אחרי סדרת טיפולים, המחלה נסוגה ועדיקא חזר לשחק. הוא נמצא במעקב מתמיד. "הלקח שלי הוא שאסור לחכות, אסור להדחיק. אם יש חשש, חייבים לבדוק. אל תחכו. אם לא היה לי את החבר הזהב קפלן, שלחץ עלי להיבדק ובזכותו לא הייתי צריך להמתין חודשים לבדיקה, לא הייתי כאן היום".
בוא ניכנס לרגע לאכסניה של הריאיון הזה, המגזין "סיגאר". "המקורות שלנו" סיפרו לנו שאתה מעשן סיגרים. נכון?
"כן, נחשפתי לעולם הסיגרים לפני כמה שנים. הייתי במיאמי ונכנסנו למעין 'חמרה' – מאורת עישון של קובנים. הפסקתי לעשן (סיגריות, א.ב.ש) כמה שנים קודם, ופתאום התגעגעתי לשחק עם עשן. טעמתי ונדלקתי. מאז אני מעשן מדי פעם סיגר, זו חוויה אחרת לחלוטין. אני אוהב מאוד את הסיגר פרטאגס".
בימים אלה הוא משחק לצד גילה אלמגור בהצגה "ברלין", שכתב וביים אילן חצור, המועלית ב"התיאטרון העברי". זו קומדיה סאטירית, שבה מנסה תקומה (אלמגור)לשכנע את ילדיה לא לקבל אזרחות גרמנית, ולשם כך היא טסה לגרמניה לפגוש אותן שם. עדיקא מגלם בהצגה את החבר הכי טוב שלה, ניסים העיראקי.
"שים לב לשילוב הישראלי הזה של הסיפור", הוא מדגיש, "שואה, ירידה מהארץ, אזרחות זרה, זוגות מעורבים. לא רוצה להיכנס לשיח הזה על ישראל השנייה. אני נהנה להביט על זה במשקפת של אמנות. זה היה גם המתח המובנה שעבדנו עליו בהצגה אחרת שבה שיחקתי,'סבוטאז", שמספרת על בית דיור מוגן שבו הדיירים המרוקאים רוצים להנציח גם את השואה שלהם. זו תמצית הישראליות".
