עם ההצלחות בא גם התיאבון. זה אולי המשפט שמתאר הכי טוב את החות'ים, שבט תימני שיעי שפרץ לחיינו בשנים האחרונות, יורה לעבר ישראל ומצליח לשתק את הכלכלה העולמית. ולא רק זאת, בחודשים האחרונים הוא קורא תיגר על המעצמה החזקה בעולם, שלא החליטה עדיין כיצד לטפל בו. בינתיים זה קורה בתקיפות ספּוֹרַדיות, ממוקדות, בעיקר כדי להפחיד, להרתיע, לא להכריע.
העובדה שהחות'ים הם שיעים, מחברת אותם באופן טבעי לאויבת שיעית אחרת שלנו, איראן. כדי להבין את החיבור הזה וכיצד הגענו למצב שהם תוקפים את ישראל, צריך ללכת אחורה, עשרות ואלפי שנים, בסדר הזה.
החות'ים קרויים כך על שמו של חוסיין באדר א-דין אל-חות'י, ממנהיגי שבט החות'ים, שהקים בתחילת שנות התשעים ארגון דתי שיעי בשם "הצעירים המאמינים", אשר אמור לייצג את המיעוט שחי בהרים בצפון תימן. בדיוק כמו כל תנועה דתית שמבקשת להכשיר לבבות, גם ארגון זה החל כארגון צדקה, התפתח לתחום החינוך, הקים בתי ספר, ומכאן המריא עד כדי בניית מדינה, וכך תימן מחולקת כיום לשתי ישויות שונות: תימן הסונית, בחלק המזרחי, ותימן השיעית, זו שבשליטת החות'ים, במערב ובצפון. מנהיגם הנוכחי של החות'ים הוא עבד אל-מלכ אל-חות'י, אחד מאֶחָיו של מייסד התנועה חוסיין אל-חות'י.
מבחינה דתית, המיעוט השיעי התימני שייך לזרם הזיידי. זהו זרם קיצוני מאוד, שאנשיו מחשיבים את עצמם צאצאים של אחד הח'ליפים שהחליפו את מוחמד, זייד בן עלי, שחי במאה השמינית לספירה. הוא חוסל על ידי בית אוּמַיָה, שראה את עצמו כממשיכו של מוחמד ואת זייד כנביא שקר. אלא שעל זייד היה קונצנזוס – הוא נחשב קנאי למלחמה בשחיתות. מאז, זה המוטיב של החות'ים והכותרת לכל פעולה שלהם. זה ההיגיון בפעולה נגד הסונים, שפוגעים בזכויות המיעוט השיעי; נגד המערב, הרקוב ומשחית הלבבות, שגוזל את נכסי האסלאם; ונגד ישראל – הכל בחסות הרעיון של צדק מול שחיתות. הארגון אימץ לעצמו את הסיסמה: "אללה הוא הגדול מכל, מוות לארצות הברית, מוות לישראל, קללה על היהודים, ניצחון לאסלאם".
החות'ים נפלו כפרי בשל לזרועות האיראניות במהלך העשור הקודם. טהרן זיהתה את הקרע על רקע דתי ונכנסה אליו במלוא העוצמה. כוח קודס האיראני נשלח לתימן כדי להקים את הצבא החות'י, שלימים הונהג על ידי מי שהיה נשיא תימן לפני הפיצול, עלי עבדאללה סאלח. עבדאללה סאלח, שיעי במוצאו, הודח מהשלטון ב-2011, לא מעט בעזרתה של ערב הסעודית, שרצתה לראות מנהיג סוני בשכנה מדרום ששולטת על מיצרי באב אל-מנדב. עד כמה נאמנות וקִרבה הם דבר הפכפך במזרח התיכון – על כך תעיד ההיסטוריה הפוליטית של עבדאללה סאלח. בהיותו נשיא תימן – המאוחדת דאז – הוא נלחם במשך שנתיים בחות'ים ואפילו חיסל את מייסד התנועה, חוסיין אל-חות'י. בשנים שלאחר מכן, ועד הירצחו ב-2017, הוא שיתף איתם פעולה במטרה לחתור תחת הנשיא הסוני שנבחר תחתיו, עבד רבו מנסור האדי.
במרוצת השנים האחרונות החות'ים שאבו השראה רבה מהתנועה האחות בעיניהם, חיזבאללה. נסיגת ישראל מלבנון ב-2000 התפרשה אצלם כניצחון שראוי לחקותו בתימן ובכלל. איראן, בהקשר הזה, שיחקה תפקיד משמעותי, כאשר משלוחי נשק וקצינים איראניים נוחתים באזורים שבשליטת החות'ים. מהר מאוד הפכה תימן, המדינה הענייה ביותר במזרח התיכון, לשלוחה איראנית שמחזיקה בנשק מתקדם ומצליחה לערער את היציבות האזורית.
דרושה: קואליציה
כאן אנחנו מגיעים לאירועי השבעה באוקטובר. מנקודת ראותה של איראן, מדובר בהזדמנות מצוינת לערער עוד יותר את היציבות האזורית כשהיא, מאחור, מנסה לשלוט בגובה הלהבות. סגירת מיצרי באב אל-מנדב היתה נקמה לא רק בישראל, אלא גם בארצות הברית, במצרים, באירופה, ואזהרה לערב הסעודית. עשרים אחוז מסך תנועת הסחורות בעולם עוברים במיצרים, וזה קרוב למחצית ההכנסות של מצרים ממטבע חוץ. זאת ועוד, כמעט שלושים אחוז מהסחורות שמגיעות לחוף המזרחי של ארצות הברית מהמזרח הרחוק עוברים דרך תעלת סואץ. אם מישהו תהה מדוע ארצות הברית היתה כה נחרצת בעניין האיום החות'י – זו הסיבה.
מי שעומדת מהצד ומביטה על ההסלמה הזאת בדאגה היא ערב הסעודית. בימים אלה היא אמורה לחתום על הסכם שלום עם החות'ים, אחרי שבע שנים של מלחמה, שבמהלכה ספגו הסעודים מתקפות טילים על ריאד, וגם מתקפה – בהכוונה ובפיקוד איראניים – ששיתקה את תעשיית הנפט הסעודית וגרמה לעלייה חדה במחירי הנפט ב-2018. כרגע עתידו של ההסכם לא ברור, במיוחד אחרי תקרית גבול שבה נהרגו חיילים סעודים מאש של החות'ים.
וכאן נכנסת לתמונה ישראל. הירי החות'י לעבר אילת לא זכה עדיין לתשובה ציונית הולמת. זה עוד יגיע, כך מעריכים גורמים ישראליים, אבל רק אחרי שתמונת המצב בעזה ובצפון תתייצב. ודווקא בעניין הזה ישראל רושמת את אחד ההישגים הגדולים שלה במלחמה הנוכחית: היא הצליחה לשכנע את העולם שהתוקפנות החות'ית וסגירת המיצרים הן לא בעיה ישראלית, אלא כלל-עולמית, ולכן נדרשת כאן פעולה של קואליציה בינלאומית.
בינתיים, האמריקאים והבריטים פועלים לבד, עם "גיבוי" של עשרים מדינות שאמנם לא תוקפות בפועל, אבל שלחו נציגים למטה המבצעי שנמצא בבחריין. כולם מבינים שהלחימה כרגע היא אמנם מול החות'ים, אבל המטרה היא איראן. לפי שעה, כל הצדדים מנסים לשחק את המשחק ללא עימות צבאי ישיר. האירוע המעניין ביותר בהקשר זה היתה פליטת פה של הנשיא ביידן. באחד הראיונות הוא נשאל מה המסר שארצות הברית מעבירה לאיראן בתקיפה בתימן. ביידן לא הבין את השאלה הכללית, וענה באופן פרטני: "העברנו מסר שקט לאיראן לפני התקיפה". כלומר, ארצות הברית נזהרה מאוד מלהגיע לעימות ישיר ונתנה לטהרן אזהרה מוקדמת. לא בכדִי חיל הים האיראני פינה בבוקר התקיפה האמריקאית את הספינות שלו מנמל חודיידה, אשר שעות אחר כך הופצץ על ידי מטוסים אמריקאיים ובריטיים.
