שני גושי בשר ענקיים נכנסים לזירה קטנה. לשניהם קוקו מצחיק על הראש, והם נראים בדיוק כמו דוגמנים אידיאליים בעבור חברות המוכרות חלומות הרזיה בשיטת "לפנֵי/ אחרֵי". איזה "לפני" נפלאים הם… ובכל זאת, הם לא מתביישים להופיע בלי חולצה. בעצם, כמעט בלי בגדים. יש להם איזו חגורה מלפנים וחיתול-חוטיני שטובע בין ישבניהם העצומים מאחור, והם דוחפים זה את זה, תופסים זה בתחתוניו של זה ומנענעים בחוזקה. שניות אחדות הם מיטלטלים לכאן ולכאן, כשמשמניהם רוטטים, והנה איבד אחד מהם את שיווי משקלו ונגמר העסק. שני יפנים גדולים נכנסו לזירה בפנים חתומות, ויצאו ממנה בפנים חתומות.
אוי, כמה שהיפנים אוהבים את זה. עובדה, הסומו הוא הספורט היפני המסורתי שחי, קיים ונושם כבר מאות שנים. לעומת ענפי ספורט יפניים אחרים, שנודדים על פני הגלובוס, מאומצים על ידי עמים ואולימפיאדות, הסומו האמיתי נשאר אך ורק על קרקע יפנית. והספורט הזה ממש לא פוליטיקלי קורקט. אין בו מקום לנשים, וגם לא לרזים, לבינוניים ואפילו לא לשמנמנים. התנאים שבהם עוברים ה"טירונים" את הכשרתם לא היו מתקבלים בכל מקום בלי מחאה. רק ביפן. מה שכן, נראה שמרעב הצעירים האלה לא סובלים…
הטלוויזיה הגלובלית, זו הסובאת אירועי ספורט ואינה יודעת שובע, מיקמה את מצלמותיה בתחילת שנות ה-90 בזירות הסומו ביפן והחלה לשדר משם לרחבי העולם – מתכון בדוק להגדלת קהל החובבים. כך אפשר למצוא בכל העולם חובבי סומו הבקיאים בכל רזי התחום – באסיה כמובן, באנגליה, במזרח אירופה, ובייחוד בארצות הברית. לאמריקאים יש אפילו את הנציגים הזרים הראשונים מאז ומעולם בתחרויות הסומו ביפן, ואלה הגיעו לדרגות הגבוהות ביותר. הראשון שבהם, בחור יציב מאוד, בעיקר בשל 280 הקילוגרמים שעליו, היה בצמרת הסומו בתחילת שנות ה-90. זהו קונישיקי מהוואי, שהגיע לדרגת אוזֶקי, שהיא השנייה בדירוג. קונישיקי פרש מהסומו בשנת 1998, ואמריקאי אחר, אף הוא מהוואי, כבש את הזירה וקיבל מהיפנים את השם אַקֶבּוֹנוֹ ("שחר"), הרבה לפני שהגיע לדרגת יוקוזונה, הגבוהה ביותר בעולם הסומו.
סוקונה ראשון הריקישים
הפעם הראשונה שבה מוזכר הסומו בכתובים מתועדת בקוג'יקי – ספר התכנים העתיק, שהוא המסמך היפני העתיק ביותר. בספר מופיע סיפור אודות שני אלים אשר נאבקו זה בזה בתחרות סומו על החזקה באיי יפן.
התיעוד הראשון המתייחס לאנשים בשר ודם הוא מהמאה השמינית לספירה. מסופר על קדר בשם סוקונה אשר התבקש על ידי הקיסר לעמוד בקרב סומו מול גוליית מקומי. הוא ניצח בקרב, ומוכר מאז בתרבות היפנית כאבי הסומו.
במשך מאות שנים התפתח הסומו וקנה לו אוהדים בקרב הלוחמים היפנים לדורותיהם. בחודש פברואר שנת 1578 הוכנס קרב הסומו בפעם הראשונה אל זירה מתוחמת במעגל כפי שהיא עד היום. היה זה בתחרות המונית מאורגנת אשר כללה 1,500 מתחרים. במאות ה-17 וה-18 החלה מעורבות פאודלית בסומו. כך תמכו כלכלית בעלי אחוזות עשירים בלוחמי סומו מצליחים, שאף קיבלו בגין הצטיינותם בזירה תואר נחשק של סמוראי. כוחות השוק המשיכו לעשות את שלהם, והתחום הפך מקצועני לחלוטין.
המקצוענות הולידה את שיטת האורוות (Heya), הקובעת שכל ריקישי שייך לאורווה המודרכת על ידי אויקטה – מאמן ראשי. המאמן נושא את השם שהוא שמה של האורווה. אשתו של המאמן – אוקאמי סאן, מטפלת בענייני היום יום השוטפים של הארגון. חמישה אנשי צוות – איצ'ימון – מסייעים לה בעבודה. ריקישי אינו מחליף אורווה גם אם הוא הופך לכוכב מבוקש. לא מחליפים סוסים באמצע המירוץ, והמירוץ בסומו מתחיל ביום שבו נכנס הנער אל האורווה לראשונה בחייו, ומסתיים ביום שבו הוא פורש כמתאבק שבע קרבות.
סומו קוקו
קרב הסומו הראשון אשר נחשף לעיניים מערביות התרחש בשנת 1854, ולא הותיר רושם רב על הצופה העשיר, האמריקאי מתיו פֶרי, אשר מסעו המסחרי הביא לו את הכבוד והזכות המיוחדת. אנשיו רק ניסו להעמיס לסירתם את שקי האורז העצומים שהעניקו להם היפנים, אך לשווא. הריקישי היטו כתף אחת ועוד אחת לכל שק והטעינו למענם את הסירה. מאז שאותו פרי צפה לראשונה בחייו בקרב סומו, לא השתנה הרבה במסורת הזאת, מלבד אולי כמה שינויים קלים באופנת הלבוש בזירה.
האופנה אכן משחקת תפקיד גם במסורת. הבגדים והתסרוקות הם חלק בלתי נפרד מעולם הסומו. ישנם הבגדים שבהם לבושים המתאבקים בעת הקרב, אך ישנה גם חליפת הטרום-קרב – בגד הנקרא קאשוּ מַוואשי. זוהי מעין חצאית המגיעה עד מעל הקרסול. ללוחמים הגבוהים בדירוג יש זכות ללבוש בגד עשוי ממֶשי, שמחירו עשוי להגיע לאלפי דולרים. האחרים יסתפקו בבגד פשתן.
הסיבה לכך שהלבוש המסורתי בעת הקרב דומה לחיתול טאנגה נובעת ממסורת הסמוראים ההיסטורית. המטרה: לחשוף את עצמך בפני היריב ולהפגין שאין על גופך נשק כלשהו.
השיער הארוך האסוף לקוקו, במרכז הקודקוד, מקורו אף הוא במסורת. למתאבקים הצעירים שהצטרפו לאורווה לפני שנה או שנתיים אין עדיין שיער ארוך דיו לתסרוקת המסורתית, ועל כן הם מופיעים בזירה בשיער קצר או פזור.
צילום: Shutterstock
עלייה בסולם הדרגות
מספרם של מתאבקי הסומו ביפן משתנה כל הזמן, בשל פרישה של ותיקים והצטרפות חדשים. החבר'ה האלה צריכים לעבוד קשה על מנת להישאר שם, ממש כמו בכל ליגה מקצוענית, ובעיקר כזאת המבוססת באופן מוחלט על היכולת האישית. ריקישי נוטל חלק בקרבות רבים בשנה – עד 90 אם הוא בליגות הגבוהות. בכל שנה מתקיימים שישה טורנירים קבועים, בכל טורניר 15 ימי קרבות, ומתאבק שדירוגו גבוה יעלה מדי יום לקרב. אלא שלא די בעלייה לקרב, עליו לנצח לפחות בשמונה מהם, כלומר, לנצח יותר מאשר להפסיד, שאם לא כן – הוא ירד בדירוג. ריקישי בליגות הנמוכות מחויבים לערוך שבעה קרבות לפחות ולנצח בארבעה מהם על מנת לשמור על דירוגם.
תחילת דרכו של מתאבק היא בליגה הקדם-מקצוענית, שנקראת מאזומו. אם הצליח להטיל מספיק יריבים, במספיק טורנירים, אל מחוץ לזירה, יוכר כמקצוען סומו. אז מתחילה דרך קשה מבסיס הפירמידה המקצוענית אל קודקודה.
הבסיס הוא ליגת קונוקוצ'י. כאן רשומים כמאה ריקישי. אם צברו מספיק ניצחונות בטורנירים, יקודמו על ידי הוועדה לליגת ג'ונידאן – כ-300 ריקישי, לליגת סנדם – כ-200, ולליגת מקושיטה – 120. אוויר פסגות יתחיל ריקישי לנשום רק כשיגיע לדירוג בליגת הג'וריו. מי שיצליח בכך ירגיש בהבדל, בדמות קפיצה עצומה בשכר – פי 20 בערך מהשכר הממוצע בארבע הליגות הנמוכות יותר.
המעולים ימשיכו להתקדם בסולם לליגה הבכירה באמת – ליגת מאקוצ'י. בליגה זו נוטלים חלק 40 מתאבקים. אלה נושאים תארים על פי דירוגיהם. שני התארים הגבוהים ביותר הם אוזאקי ויוקוזונה. כדי לזכות בתואר אוזאקי יש להשיג 33 ניצחונות לכל הפחות, במהלך שלושה טורנירים. כלומר, 11 ניצחונות בממוצע מתוך 15 קרבות בטורניר. אז יתכנס איגוד הסומו ויקבע אם אכן זכאי הריקישי לתואר הנכסף. שיא השיאים, תואר יוקוזונה, ניתן באותה שיטה, אך הוא מחייב את המתאבק להשיג 27 ניצחונות בשני טורנירים. לעומת התארים האחרים, שיכולים להישלל מריקישי שמתחיל להפסיד בקרבות ויורד בדרגה, תואר יוקוזונה הוא נצחי. אבל יוקוזונה שמתחיל להידרדר ברמתו – תיכפה עליו פרישה.
כל ענייני הדירוג והמדרג, ההיסטוריה, העליות והמורדות של כל ריקישי אשר הניח אי פעם רגל כבדה על מזרן, רשומים ומתועדים. רשימות הדירוג המקוריות נכתבות ביד על ידי אחד מבכירי השופטים בסומו, המכונה גיוז'י. הן מופצות בדרך כלל כשבוע לפני הטורניר, ואחר כך מהוות פריט אספנים נכסף.
צילום: Shutterstock
מערכת חיים תובענית
הבדל תהומי קיים בין חיי המתאבק בליגות הגבוהות לחייו של זה שבנמוכות. שניהם עובדים קשה, אבל הראשונים גם נהנים. בליגות הנמוכות יש הרבה צעירים, בתחילת דרכם, אשר נושאים את עיניהם כלפי מעלה, ויש גם את הוותיקים, שבמהלך הקריירה שלהם היו פה ושם קצת יותר גבוה, אבל אף פעם "לא עשו את זה", לא גילו את היכולת והכישרון שמזניקים לראש הפירמידה. אלה הם משרתי נצח של האלופים. מעטים הם אלה המגיעים למנעמים הנלווים להצלחה הספורטיבית. בניגוד לספורט מערבי יחידני, כמו טניס, שחייה או גולף למשל, שבו האחריות להצלחה היא על המתחרה עצמו, בסומו הופך הריקישי הצעיר להיות חלק ממערכת באורווה שלו, מערכת חיים תובענית, שבה עליו לשרת בהכנעה ולכבד עד אינסוף את הרמים ממנו, ובסופה של דרך זו הוא אינו מגיע, אף פעם כמעט, לארץ המובטחת.
הם מגיעים לאורווה בגיל 17-16. בחורים צעירים, לעתים די פרימיטיבים, מכפרים נידחים. הם רוצים להיות מתאבקי סומו, ממש כמו הכוכבים שאותם ראו בטלוויזיה וגם בהופעות ראווה נודדות שמגיעות לפעמים לסביבתם. רגע הכניסה וההצטרפות לאורווה הוא רגע של מהפך בחיים. נכון אמנם שהנער גדל בתרבות המטפחת הפגנת כבוד כלפי העליונים ממנו, אבל גם כך קשה לו להפוך למשרת נרצע. אין זו תקופת מעבר מוגדרת, טירונות חולפת שלאחריה התקדמות שגרתית, כמו שמקובל בדרך כלל במערב. לא יצליח, יישאר משרתם של נכבדי הזירה. יוכיח כישרון גדול – יתקדם בדירוג ויזכה להיות משוֹרָת בידי אחרים, בהם גם כאלה שהגיעו לאורווה לפניו.
הצעירים מתעוררים בסביבות השעה 4:30 בבוקר ומתחילים להתאמן. האימון קשה ומתיש. הוא בנוי מחזרה אינסופית כמעט על סדרות של תרגילים, שרובם נועדו לחיזוק שרירי הרגליים והמותניים. דגש מושם גם על אימוני גמישות וסיבולת. חלקו השני של האימון כולל קרבות בזירה, וכך יש לריקישי מתחיל אפשרות להיאבק בוותיקים ממנו. בסיום האימון אוכלים ארוחת בוקר גדולה ומאוחרת, ואחריה מתחילות משימות התחזוקה והניקיון – שטיפה וקרצוף, פינוי אשפה וסידור החדרים. אחר כך כביסה, זמן חופשי למנוחה ולדברים אישיים, ולאחר מכן למטבח, להכין את ארוחת הערב.
הצעיר חייב ללון באורווה, ולא יוכל לעזוב אותה אלא אם קיבל אישור והתחתן. את זה הוא יוכל לעשות רק כשיגיע לפחות לליגת הג'יורו, הליגה החמישית. ועד שיגיע אליה – גם כסף הוא לא יראה כמעט.
הריקישי המצליח זוכה לתהילה ולכסף. הוא מבוקש בקרב יפהפיות יפן ומתנהל כסֶלב של ממש. אבל בשביל כבוד צריך לעבוד. האימונים קשים מאוד, וחלקם נראים כמו שדה ניסוי של מכוניות בהתרסקות מול קיר. אימון נמשך שלוש שעות ודורש יכולת גופנית גבוהה ביותר: כושר גופני, סיבולת רבה, כוח גופני רב, בעיקר ברגליים, ושליטה בטכניקות לחימה. מתאבקי הסומו נחשבים החזקים שבכל ענפי הספורט הקיימים.
הקרב, הזירה וסביב הזירה
היכל היאבקות הסומו הוא אולם ענק שבו כ-20 אלף מקומות. הטורניר הדו-חודשי מורכב, כאמור, מ-15 ימי קרבות רצופים. בבוקר נערכים הקרבות של המתאבקים הזוטרים, והרמה עולה לקראת הערב. מאחר שכל קרב נמשך זמן קצר מאוד, ביום תחרויות אחד יש כ-200 קרבות.
קרבות הזוטרים מתחילים כמעט באופן מיידי, זוג יורד וזוג עולה. בליגות הבכירות נערך טקס מסורתי לפני כל קרב. הטקס נמשך שתיים וחצי דקות או ארבע דקות, לפי הבכירוּת. בתחילה נכנס השופט, ואחריו המתאבקים בסדר עולה, מהזוטר אל הבכיר. הטקס כולל תנועות מסורתיות כהנחתת רגל לגירוש הרוחות הרעות, הנפת זרועות להוכחה שאין למתאבק נשק ופיזור מלח לברכה. הטקס הוא גם בעל משמעויות דרמטיות. במהלכו מתבוננים המתחרים זה בזה, במעין מאבק פסיכולוגי מקדים המחמם גם את הקהל.
מרגע שנפתח הקרב הוא עתיד להסתיים תוך חמש וחצי שניות בממוצע. קרב הנמשך עשר שניות ייחשב ארוך. בשביל השניות המעטות האלה, המנקזות לתוכן את כל הכישרון, האנרגיה והאימונים של שנים ארוכות, בא הקהל.
הקרב מוכרע באחת משלוש אפשרויות: נגיעה בקרקע הזירה בחלק גוף שאינו רגל; יציאה אל מחוץ לטבעת הזירה; פסילה בגין שימוש בטכניקה לא תקנית כמו משיכה בשיער, חבטה באגרוף, בעיטה מעל לברך.
סומו למבוגרים
הספורט הוא בעל תשתית אנושית עממית, אבל מתברר שגם כאן ההשכלה משתלבת היטב וגם משתלמת. כך אלופי סומו חובבני מן הקולג' מתחילים את דרכם המקצוענית היישר בליגה הרביעית. מזכיר את שחקני הכדורסל המצטיינים במכללות, שנחטפים משם בדראפט למקצוענות.
והכוכבים הם כוכבים, כמו בכל מקום. לכל אחד המעריצים שלו. עיתונות הספורט והחברה עוסקת בהם מכל כיוון אפשרי, מהספורטיבי ועד לצהוב חזק. הם אורחים מבוקשים בתוכניות טלוויזיה, ושם הם מרשים לעצמם לאמץ בשמחה את כללי המשחק של הרייטינג ולהשתולל, לעשות שטויות, לשיר, לספר בדיחות. ההיפוך המוחלט להווי הזירה.
אלא שמצב הסומו ביפן מעורר דאגה. פעם הוא היה הראשון בפופולריות שלו, ואחר כך שני, אחרי הבייסבול. כיום ענף הספורט הפופולרי ביותר ביפן הוא לא אחר מאשר הכדורגל, שכבש את הגברים בעוצמה. הסומו עבר למקום השלישי. הצעירים מדירים את רגליהם מזירות הסומו. הגיל של קהל הצופים באולמות הוא על פי רוב מעל 40. הטקסיות והמסורת, ההכנות המרובות שבין קרב לקרב בעידן הריצה המטורפת, נראות לצעירים מגוחכות. זהו דור שנראה מאוד יפני, ממש כמו הוריו, אבל מתחת לחליפה ועם כוס קוקה קולה ביד, הבפנים מאוד אמריקאי. סיונארה.
צילום: Shutterstock
דיאטה? לא בבית ספרנו
הנה לנו אחד התחומים הנדירים, אולי הנדיר ביותר, שבהם התהילה ועין המצלמה לא כופות על המשתתפים מחויבות לרזון, לחיטוב ולהינזרות מאוכל טוב ועשיר. בסומו צָו התהילה הוא גם כמה שיותר אוכל וכמה שיותר שָמן. כי שמן זה כבד, וכבד זה מישהו שקשה להזיזו.
הצעירים שנכנסים לאורווה נראים פחות או יותר כמו בני אדם רגילים, מבנה גוף הגיוני, לעתים רזה. הדיאטה המוכתבת, שמטרתה להעלות את המסה הכוללת של הגוף ולספק קלוריות להוצאת האנרגיה הרבה באימונים, עושה את שלה: תוך שנים ספורות משקל הגוף מוכפל.
עיקר המזון מורכב ממנה הקרויה צ'אנקו. זוהי קדֵרה שבה מתבשל הכל ביחד – סויה, עוף, בשר, תפוחי אדמה, גזר, תרד ושאר ירקות. ליד זה הם אוכלים כמויות אדירות של אורז. הבכירים מקבלים את זכות הראשונים על הקדרה, והנחותים הם האחרונים. זו הסיבה לכך שהעלייה במשקל נעשית משמעותית יותר עם ההתקדמות בדירוג.
מתאבק סומו בכיר כבר אינו משכים קום. את האימון שלו הוא יכול להתחיל גם ב-8:30, ולאחריו, בערך ב-11:00, הוא אוכל את הקדרות שלו. האימון מצמיא, כידוע, וגם האוכל. על השולחן יש בירה. ריקישי צמא גומר בארוחת צהריים כ-30 בקבוקי בירה. בשל ההרגל והמסה הוא לא ממש מושפע מהאלכוהול. תרומתו של זה אפילו חשובה: האלכוהול מסייע לו לשקוע בשינה הבריאה (?!) שבאה באופן מכוון מיד לאחר הארוחה. כך עולים במשקל.
