סיפור ראשון: אמינות הדיווח
ספק אם סיפור כזה היה יכול להתרחש בישראל. וילהלם דיטל הוא עיתונאי חוקר גרמני, אשר נע ונד במזרח התיכון בין לשכות של מנהיגים וגם בדירות מסתור של ספק טרוריסטים ספק לוחמי חופש. הוא הִרבה לפרסם מאמרים בעיתונות הגרמנית על פגישותיו עם קדאפי, ערפאת, מחמוד א-זהאר (ממנהיגי החמאס), מוסטפא טלאס (שהיה שר ההגנה הסורי); וגם רשמים משיטוטיו בשווקים הססגוניים של פקיסטן או לבנון. אבל אף אחד לא ידע שווילהלם דיטל הוא גם משהו אחר: לא רק עיתונאי בעל קשרים, אלא גם סוכן של שירות הביון הפדרלי של גרמניה, ה-BND. סיפורו של דיטל נחשף לראשונה בישראל על ידי עיתונאי "הארץ" דאז ו"מעריב סופהשבוע" כיום, יוסי מלמן. ההלם בגרמניה היה עצום, עד כדי חצי התנצלות, באופן פומבי, מצד מי שהיה אז ראש השירות.
מאז ומעולם סיפורי ריגול הציתו את הדמיון. אמנם המרחק בין ג'יימס בונד האגדי למרגל המצוי רב מאוד עד לא קיים, אך עדיין, עולם הצללים הוא עניין מושך. ההקשר הראשוני של המילה שירותי ביון הוא, באופן טבעי, המוסד הישראלי, שלו נקשרו כתרים אֵינספור (בדרך כלל בצדק…); ה-CIA האמריקאי, העצום בגודלו וביכולותיו; ה-MI6 הבריטי; ובמידת מה גם ה-FSB הרוסי, מחליפו של הק.ג.ב האימתני. אבל לצד אלה קיימים לא מעט ארגונים שקנו להם, לחיוב או לשלילה, מקום של כבוד.
העובדה שווילהלם דיטל היה יותר מאשר עיתונאי מקושר היטב עוררה זעזוע במדינה ששׂמה לעצמה מטרה להיות אות ומופת לדמוקרטיה, אחרי עשורים של התבהמות מוסרית אשר שינתה את פני העולם. יחד עם דיטל נחשפו עוד ארבעה "עיתונאים" ששירתו כסוכנים של ה-BND ועקבו אחר חבריהם. דרך אגב, בריאיון למלמן ב-2007 סיפר דיטל כי המוסד הישראלי וה-BND נחשבים ארגונים קרובים מאוד זה לזה ומשתפים פעולה באופן תדיר. באותו ריאיון הזכיר דיטל פגישה שארגן באיסטנבול (כ"עיתונאי") בין מקור לבנוני שלו ל"נציגי חברה ישראלית", שהתעניינו בגורלו של רון ארד.
סיפור שני: חוד החנית
רבות דובר על חיסולו של הארכי-טרוריסט אוסאמה בן לאדן על ידי יחידת אריות הים האמריקאית במאי 2011. מבצע "חנית נפטון" התרחש מתחת לאפו של שירות המודיעין הצבאי הפקיסטני, ISI, שכבר שנים נחשד כמשתף פעולה עם אל קאעידה. מתחם הבית שבו חוסל בן לאדן ממוקם מאות מטרים מהאקדמיה הצבאית של צבא פקיסטן, עובדה שהציבה בפני האמריקאים סימן שאלה גדול באשר למהימנות המידע שהעביר ה-ISI ל-CIA האמריקאי.
אתר וויקיליקס חשף כי לאמריקאים היה ידוע זה זמן, כי שירותי הביטחון הפקיסטניים מעבירים פעילים של אל קאעידה במעברי הגבול, ללא תיעוד, ומחדירים אותם לאפגניסטן. עדות לכך התקבלה באופן מהימן משירותי הביון של טג'יקיסטן הסמוכה, שהודיעו לאמריקאים כי מחקירת מסתננים לשטחם עולה, כי שיתוף הפעולה בין ה-ISI לאל קאעידה הדוק. הגדיל לעשות ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, שאמר מיד אחרי החיסול: "פקיסטן לא יכולה להביט לשני הכיוונים". לדברי יודעי דבר, מאז לא השתנה הרבה במדיניות הפקיסטנית, ויש האומרים כי בשנים האחרונות ה-ISI הוא שירות מודיעין שיש לו מדינה.
סיפור שלישי: צעד אחד רחוק מדי
על שירותי הביטחון הצרפתיים נשפכו באחרונה, בצדק, קיתונות של רותחין, בעיקר בהקשר להדחקה הצרפתית באשר לצמיחתם של תאי האיסלאם הקיצוני במדינה. אחד הסיפורים הפחות מחמיאים לשירות ביון החוץ הצרפתי, ה-DSGE, אירע ב-1985 בניו זילנד. פיצוץ חזק הרעיד את המרינה השקטה של אוקלנד. אנשי הספינה Rainbow Warrior, השייכת לארגון גרינפיס, הבחינו כי היא מתחילה לשקוע. הפעילים שהיו על הספינה, ובהם צלם פורטוגזי בשם פרננדו פריירה, רצו אל בטן הספינה כדי לנסות להציל כמה שיותר ציוד. כעבור עשר דקות, בעודם שוהים בבטן האונייה, אירע פיצוץ נוסף. פריירה נפגע אנושות ומת מפצעיו. משטרת ניו זילנד פתחה מיד בחקירה, וכעבור זמן קצר עצרה זוג תיירים שוויצרי. עד מהרה התברר כי הם למעשה אזרחים צרפתים, שנכנסו לניו זילנד בדרכונים מזויפים. אחרי כמה ימים הודו השניים כי הם סוכנים של ה-DSGE, אשר הגיעו לניו זילנד במטרה לחבל בספינת גרינפיס, שעמדה להפריע לסדרת ניסויים גרעיניים שצרפת עמדה לבצע באוקיינוס השקט.
בחקירתם חשפו שני הסוכנים כי היחידה המבצעית של DSGE קיבלה את המשימה לנטרל את הספינה באמצעות מוקשים ימיים. אלה הובאו לאזור על ידי צוללת צרפתית והועברו באישון ליל ליאכטה מחוץ למים הטריטוריאליים של ניו זילנד. מהיאכטה אספו את המוקשים שני סוכנים, אשר העבירו אותם לצוללנים מבצעיים שהגיעו במסווה של תיירים. המבצע אמור היה להסתיים ללא נפגעים: פיצוץ המוקש הראשון יניס את האנשים, והפיצוץ השני יטביע את הספינה שכבר תהיה ריקה. אף אחד לא חשב שפריירה יהיה עקשן וינסה לחלץ את הציוד שלו…
