הים התיכון הוא בעצם אגם גדול הסגור מכל צדדיו, מלבד פתח צר מדרום לגיברלטר המוביל אל האוקיינוס האטלנטי. את ה"אגם" הזה, שדווקא אינו קל לשיט, חציתי כבר לאורך ולרוחב, עד שגבולות השיוטים שלי התרחבו אל אופקים חדשים כמו האוקיינוס האטלנטי והשקט. השנה אני חוזר למסלול השיט הקלאסי של השייטים הישראלים. הפלגה של שלושה או ארבעה ימים רצופים מהארץ לאי יווני קסום בשם קסטלוריזו (יש לו עוד שמות), ומשם – דילוגים לאיים נוספים תוך כדי חציית הים האגאי ממזרח למערב בואכה האי המעניין והמרהיב לא פחות, סיפנוס.
בסיפנוס יתחיל החלק היבשתי – חציו על האי עצמו וחציו בפיליון, אחת הפינות היפות והפחות מתוירות של יוון. לאורך המסע נחלוק עמכם חוויות מחופים נסתרים, מאתרים לא מתוירים ומכמה מלונות מיוחדים.
* * *
בסוף מאי אנו מתייצבים במרינה של הרצליה לביצוע תהליכי היציאה מהארץ. ההפלגה תתבצע בספינת מפרש באורך 50 רגל מתוצרת החברה הצרפתית דופור, כשעל סיפונה הבעלים רן וצביקה ועמם כותב שורות אלה – כולם ימאים מנוסים וסקיפרים מורשים. רן הוא מומחה בעל שם עולמי לענבי מאכל, המפיץ את תורתו ברחבי הגלובוס. צביקה שימש שנים רבות מנכ"ל של חברות שונות וכיום הוא איש עסקים עצמאי. בילדותו חלה בשיתוק ילדים, אך למרות הנכות שנותרה בו הוא שייט מעולה, המשיט כמעט בעצמו ובכל מזג אוויר את סירתו הגדולה יחסית.
דרך ארוכה עבר ענף השיט בישראל מאז שכל יציאה להפלגה מהארץ לחו"ל נחשבה הרפתקה והיתה מותנית באישור משרד התחבורה. בקרית הגבולות המוצבת במרינה מקבלת אותנו במדים מבהיקים, ולאחריה ביקורת ביטחון, שאת פשרה וסיבתה קשה להבין מעבר למתן פרנסה לעוד כמה צעירים אחרי שירות צבאי. אבל העיקר שתוך זמן קצר אנו בים.
ההפלגה בת שלושה ימים לקסטלוריזו עוברת ללא אירועים מיוחדים. שגרה ברוכה של הפלגת מפרשים, בסירת מפרש מודרנית ומאובזרת כהלכה המאפשרת חיים נוחים בלי דאגות מיוחדות. בתקופה זו של השנה הים נוח, מזג האוויר בים קריר עד קר בלילה, והמכשלה היחידה היא היעדר מוחלט של דגים בים, עובדה המשמשת תירוץ נוח לחוסר ההצלחה שלנו בדיג.
אי יווני עם שם איטלקי מול החוף הטורקי
בבוקרו של היום השלישי צצות לפנינו פסגות ההרים שמעל החוף הטורקי, ולקראת הצהריים אנו מנווטים בזהירות בין האִיונים והסלעים המפוזרים בפתח המפרץ המרהיב של קסטלוריזו. מאז סוף שנות ה-70 של המאה הקודמת אני מקפיד להגיע אל האי המיוחד הזה מדי שנה כמעט. אי יווני, הממוקם בסמוך מאוד לחוף הטורקי. השילוב בין יצירת הטבע המופלאה הזאת והסיפור המיוחד של האי הזעיר יוצר מרקם בעל קסם מיוחד במינו. מרחוק נראה האי כמצוק גבוה מעל המים הכחולים, וככל שאנו מתקרבים נחשפים אט אט המפרצים ולבסוף המבנים המסוגננים של הכפר היחיד שעל האי, על בתיו הצפופים והצבעוניים. משמאל לכניסה בולט צריח מסגד – זכר לימים שבהם המקום היה נתון בשליטה טורקית. הטורקים מימנו את השיפוץ והשימור, ויורגו היווני, אחד מבעלי המסעדות בקסטלוריזו, פתח כאן את הבר הלילי היחיד על האי, המתפקד במשך היום כחוף רחצה מוסדר.
מקפלים מפרשים, ומרחוק רואים כבר את ונגליס, המכוון אותנו בתנועות מוכרות לעגינה מול המסעדה שבבעלותו. עגינה באי יווני פירושה הטלת עוגן במרחק כמה עשרות מטרים מהרציף וקשירת הירכתיים בחבלים לזקיפים מבטון המוצבים על הרציף. ברוחות עזות, התרגולת השגרתית לכאורה הופכת למבצע לא פשוט כלל, ולעתים, כשמגיע שייט בלתי מנוסה, העניין הופך לדרמה של ממש. בימים שבהם הרציף מלא בסירות יש להטיל את העוגן כך, שהשרשרת שלו לא תהיה מונחת על שרשרת העוגן של הסירה השכנה. אירועים כאלה ואחרים מעולם השיט מספקים את הבידור היומי ליושבי המסעדות שעל קו המים. שייט אשר חש שאינו מיומן דיו לביצוע עגינה חלקה, טוב יעשה אם יגיע לאי בשעות הבוקר, כשהרוח מתונה על פי רוב או לא קיימת בכלל.
ההשפעה המרגיעה של קסטלוריזו מתחילה מיד עם הירידה לחוף, וזה בצד הסיפוק שבעצם ההגעה למקום לאחר שלושה ימים רצופים בים. ונגליס עורך שולחן כהלכתו, עם אוזו, צזיקי ושאר מתאבנים, והשלווה מחלחלת לאיטה עם המשקה והמזון היווני הפשוט כל כך אך טעים תמיד. המטבח היווני אינו מגוון, ואפילו שגרתי וצפוי למדי. המבחר ברוב המסעדות אחיד משהו. טיב המזון תלוי בעיקר במרכיבי המנה. ירקות טריים, דגים שזה עתה עלו מהים – הם הבסיס לארוחה יוונית טעימה.
בתחילת המאה הקודמת היה הכפר הקטן והצנוע שעל האי עיירה ובה כ-20 אלף תושבים ונמל גדול וחשוב, כולל שדה תעופה ימי למטוסים שנחתו והמריאו על חלקת המים השקטה במפרץ המוגן. בין שתי מלחמות העולם היה האי תחת שלטון איטלקי, וזה ההסבר לשמו האיטלקי למהדרין. ביוונית הוא נקרא מגיסטי (Megisti). ב-1943 נכבש המקום על ידי כוח קומנדו בריטי. תקופה זו הונצחה בסרט האיטלקי החביב "מדיטרנאו", משנת 1992, שצולם על האי, רובו בכיכר העליונה של הכפר, ליד בית הספר (כיום פועלת במקום מסעדה הנושאת את שם הסרט). הבריטים בנו בפסגת המצוק שדה תעופה ששימש תחנת תדלוק למפציצים ששבו ממשימותיהם בקאפרי וברודוס, שם מוקמו מפקדות הצבא הגרמני שכבש את יוון לאחר כניעתה של איטליה. המפציצים המריאו מקפריסין, אך לאחר ביצוע משימותיהם לא נשאר במכליהם די דלק על מנת לחזור ולנחות בקפריסין. הדלק הרב אוחסן במרתפי הבתים שבכפר, כאמצעי הגנה מפני התקיפות של מטוסי חיל האוויר הגרמני. שני חיילים בריטים, ששרפו קוצים באחד הרחובות, גרמו לשרפת ענק שחיסלה יותר ממחצית מבתי הכפר. בשל השרפה, ומתוך רצון לחלץ את התושבים מהאי ששימש מטרה להפצצות חיל האוויר הגרמני, פינו הבריטים את הרוב המוחלט של תושבי האי. יש הטוענים שהפינוי בוצע כהכנה למסירתו לטורקיה, כתמורה על כך שהטורקים שמרו על נייטרליות מוחלטת, הן באזור זה והן בכלל. כך או כך, התושבים הועברו בשלב ראשון לאל עריש שבסיני, ולאחר מכן הועברו שוב – מקצתם לסידני שבאוסטרליה ומקצתם לקנדה. בשני המקומות הללו קיימות עד היום קהילות מאורגנות של יוצאי האי וצאצאיהם. חלקם שיפצו את בתיהם וחזרו לגור בהם או להשתמש בהם כבתי נופש. הקהילה בסידני אף מימנה את הקמת המלון שבכניסה למפרץ. על אף מאמצי הבריטים לפנות את האי, שש משפחות סירבו לעזוב, ואחיזתן העקשנית במקום הביאה לכך שבהסכם פריז מ-1947 הוכרז האי כטריטוריה יוונית חרף קרבתו לחוף הטורקי.
במהלך השנים הצליחו תושבי האי לשמר את צביונו המיוחד. בעליו של כל בית ששופץ או נבנה חויב בשחזור ובשמירה על סגנון הבנייה המקורי. בשנים האחרונות, ובייחוד לאחר הצטרפות יוון לקהילה האירופית, נרכשו ושופצו במקום מבנים רבים על ידי בעלי ממון מבריטניה, מאיטליה וממקומות נוספים. קסמו של האי, והעובדה ששדה התעופה הצבאי הוסב לטיסות אזרחיות (מרודוס), גרמו לכך שמחירי הבתים כאן גבוהים במיוחד ואינם מושפעים מהמשבר הכלכלי העמוק שבו נתונה כיום יוון.
הערב מוצא אותנו במסעדה של יורגו. השולחן ממוקם במרחק יריקה מסיפון היאכטה שלנו. הערב קריר ונעים מאוד בעונה זו של השנה, והרציף מלא עד אפס מקום ביאכטות מכל הסוגים. בליל שפות עולה מהמסעדות הפזורות מסביב למפרץ. המוזיקה המושמעת שקטה, על פי חוקי המקום, והכל משדר נועם ורוגע. באי משובצים מלונות קטנים, שבינם לבין בתי המגורים אין כל הבדל, ורוב הנופשים הם לאו דווקא שייטים. בסמוך למלון מגיסטי (כשמו היווני של האי) פתחה מרי הצרפתייה, אשתו של יורגו, פנסיון קטן ומעוצב, שבילוי חופשה בו הוא תענוג השמור רק ליודעי ח"ן. מעבורת מרודוס פורקת תיירים יוונים ואחרים. במסגרת שיפור היחסים עם השכנים מטורקיה, פוקדת את האי סירה טורקית המביאה תיירים מדי בוקר ומחזירה אותם לקאש השכנה בסופו של יום. את כולם מקבל שלט גדול ומתריס משהו: "ברוכים הבאים לאירופה" – ברכה המכוונת, כמובן, לבאים מטורקיה.
בבוקר מטפסים על המצוק המתנשא מעל הכפר, שאל פסגתו מובילות מאות מדרגות מקצרות נשימה. מהפסגה רואים את המפרץ והכפר כמו מונחים על כף היד. אחר הצהריים נכנסת למפרץ יאכטה ענקית. הבעלים ישראלי, וכמוהו גם הקברניט, בחור צעיר ומאיר פנים. הם מגיעים לחוף בסירת מנוע מאובזרת ואנחנו חוברים אליהם, ואל טניה, שרכשה ושיפצה כאן בית, להקיף את האי תוך שאנו נכנסים למפרצונים חבויים ובהם המים הצלולים ביותר שראיתי מעודי. חולפים על פתחה של המערה הכחולה, שבה רצוי לבקר בשעות הראשונות של היום, כשאור השמש הופך אותה לברֵכה זוהרת בגוני כחול מהממים.
תמונת גלויה
לאחר שני לילות על האי מתכוננים להמשיך ליעד הבא. למרות שביקרתי במקום עשרות פעמים, בכל פרידה מהאי הקסום הזה אני חש טעם של החמצה. חלום ישן שלי הוא לבלות בקסטלוריזו חורף שלם, שבמהלכו מספר תושבי האי אינו עולה על מאתיים. בשל קוצר היריעה לא נספר על העיוור, שיודע בדיוק מי קונה מה בחנותו הקטנה; על הדייג לשעבר, שמוכר בקבוקי משקה בחנותו החשוכה; על הדייג שאיבד שתיים מאצבעותיו; על הערב המעניין שבילינו בפנסיון של מרי; על פאבלו האיטלקי; על הפסל שחי בבדידות מזהרת בכנסייה זעירה; או על הכומר החרמן ועוד טיפוסים מעניינים היוצרים על האי המיוחד מרקם אנושי נדיר.
ברוח קלה ובמפרשים מלאים אנו שטים לעבר רודוס, השוכנת במרחק כ-80 מייל ימיים מקסטלוריזו. הרוח נוחה והשיט מהיר יחסית, כך שלקראת הערב אנו כבר קשורים היטב וללא תקלות במעגנה העירונית שבסמוך לעיר רודוס. מצטיידים בדלק ובכמה פריטי מזון, ולמחרת שולפים את העוגן מהקרקע הבוצית של המפרץ ומפנים את חרטום הסירה לאי ניסירוס, הידוע במעיינות הגופרית הנמצאים בפתחו של הר געש בלתי פעיל. המעגנה בניסירוס עברה מתיחת פנים, והשילוב של המסעדות שלאורך הרציף והיאכטות הצבעוניות על דגליהן השונים יוצר תמונת גלויה של אי יווני קלאסי. ארוחת ערב טעימה – ולישון.
עם בוקר יוצאים מהמעגנה, וכעבור שעות אחדות של הפלגה אנו באי אסטיפלאה, הנמנה עם קבוצת האיים הדוֹדֶקָנֶסיים. העונה עדיין בחיתוליה, כך שהעיירה עוד מנומנמת ולא מעט מהמסעדות והחנויות סגורות. ארוחת ערב מוגשת על הסיפון, ולאחר טיול קצר בעיירה אנו שבים אל היאכטה ואיש איש לתאו.
מוקדם בבוקר יוצאים מהמעגנה הנתונה עדיין בתהליכי שיפוץ ומכוונים את החרטום לעבר האי אמורגוס. בכל רחבי הים האגאי והיוֹני אפשר לראות מרינות או מעגנות עשויות למחצה. במקומות הללו מתנוסס תדיר שלט גדול המכריז על הפרויקט, המתבצע בסיוע כספי של הקהילה האירופית. אם כך, התשובה לשאלה מדוע הפרויקט לא מגיע לפרקו ולאן נעלם חלק מהתקציב שנתרם לכך, מובנת מאליה. יוון במשבר כלכלי עמוק, ולא בכדִי.
קדימה אל החוֹרה
הצוקים הנישאים של האי אמורגוס מתנשאים בזווית של 90 מעלות ומגיעים לגובה 600 מטר מעל פני הים. הטופוגרפיה גורמת לרוחות עזות במיוחד בצדו הדרומי של האי, ולכן מומלץ להקיפו מדרום, ממרחק בטוח. בכניסה למפרץ הארוך והמוגן מקפלים מפרשים, ומיד לאחר מכן עוגנים כהלכה כאשר ההגה בידי צביקה המנוסה.
האי אמורגוס שייך לקבוצת האיים הציקלדיים (או קיקלדיים), במרכזו של דרום הים האגאי. האזור מומלץ לשייטים מנוסים בלבד, וזאת בשל רוחות המלטמי העזות (בעיקר מאמצע יוני עד אמצע ספטמבר), הגורמות לסערות מקומיות שמבריחות לעתים גם את אוניות המעבורת הגדולות. אמורגוס הוא האי המזרחי ביותר בקבוצת איים זו, שרובם צחיחים מאוד עם חקלאות מועטה בסביבות שפכי הנחלים. העיירות הישנות בנויות במרחק בטוח מהחוף ועל פסגות ההרים, כהגנה מפני הפיראטים שפעלו בעבר ברחבי הים התיכון. היישובים הציוריים הללו קרויים בשם חורה (Chora). הכפרים והעיירות בנויים בצפיפות רבה, והבתים כולם צבועים בלבן בוהק המתחדש מדי שנה.
כ-2,000 תושבים חיים באמורגוס, בכמה כפרים. הבולט שבהם הוא החורה של אמורגוס, השוכן בגובה 400 מטר מעל פני הים. בימי הביניים שימש בירתו של האי. זהו מצבור צפוף של מבנים לבנים הצמודים להר, שביניהם כמה כנסיות מהתקופה הביזנטית. הרחובות צרים ומרוצפים באריחי אבן, כיכרות קטנות פזורות פה ושם, והכל טובל בפרחי גרניום בוהקים ובוגונביליות לרוב. גזעים עבים של גפנים עתיקות נסמכים על קירות הבתים ומסתיימים בסוכות גפנים על הגגות. בתי הקפה המצועצעים מזמינים, ומעט החנויות שבמקום מסוגננות. כל פינה ועיקול חושפים את יופיו וקסמו של המקום המיוחד הזה. לטעמי, מכל כפרי החורה שבאיים הציקלדיים, החורה של האי אמורגוס הוא היפה מכולם.
בסמוך לחורה נמצא מנזר מפורסם בשם פאנאגיה, שממש לא ברור כיצד הצליחו לבנותו. המנזר הגדול כאילו צומח מהמצוק, כשהוא תלוי ממש מעל הים. מדרגות תלולות מובילות אליו, והביקור במקום מרתק.
את הערב מבלים בעיירת הנמל קאטאפולה. בצדו הצפוני של המפרץ יש כמה מסעדות מומלצות, ובאחת מהן סעדנו ארוחת ערב טובה במיוחד.
מבלים יום נוסף באמורגוס ומכסים בטיול ארוך את קצהו הצפוני של האי. עיירות קטנות מנקדות את האי המבודד, שהדרך היחידה להגיע אליו היא דרך הים. אם עדיין לא הייתם באמורגוס – קומו וסעו לשם. זה לא מיקונוס, על שלל המועדונים והאווירה התיירותית הקוסמופוליטית, ואולי דווקא משום כך, מי שרוצה לנפוש באי יווני אמיתי בים האגאי, מחוץ למסלולי התיירים, אמורגוס הוא המקום בשבילו.
מסלול השיט לסיפנוס עובר מדרום לנקסוס (Naxos) ופארוס (Paros) – צמד איים ידוע ומתויר, המופרד על ידי נתיב מים צר יחסית. בין נקסוס לאמורגוס בולטים מעל המים הכחולים מצוקיהם של איים קטנים יותר כמו קארוס, מירסיני, אירקליה ואחרים. בעונה זו של השנה (תחילת יוני) מזג האוויר נעים בדרך כלל. מאוחר יותר האזור משול לתנור, ובו איים רבים ה"נאפים" בקרני השמש העזה, כשמעל המראה הבוהק הזה מנשבות רוחות המלטמי המצננות במעט את האוויר הלוהט.
בקצה הדרומי-מזרחי של האי סיפנוס אנו נכנסים למפרץ עמוק ובעל כניסה צרה, וָאטי שמו. לפנינו שועטות אל המפרץ סירות גומי מהירות המתהדרות במנועים עוצמתיים. הן בעלות תחתית קשיחה ומסוגלות לפתח מהירות רבה. סגנון השיט הזה נעשה נפוץ מאוד בין האיים, אך הוא מותנה בימים שבהם הים שקט וללא רוח.
ברציף הקטן שמול הכנסייה הלבנה יש עדיין מקום לסירה אחת, ואנו ממהרים להטיל עוגן ולהתקשר לרציף. כאן מסתיים החלק הימי של חופשת הקיץ. בעוד יומיים תצטרף אלי זוגתי ונעבור לגור באחד המלונות הקסומים ביותר מבין כל מלונות איי יוון. על החוויות משם ומהטיול היבשתי בפיליון – בכתבה הבאה.
