בכפר הגלובלי הקטן שלנו מתערבבים ישן וחדש. עני ועשיר. חלום ומציאות. הנשמה הנחנקת בעולם אלקטרו-וירטואלי מבקשת פשטות. מבקשת לחזור אל הגוף. אל הזיעה, זו הניגרת לא במירוץ האינסופי לשום מקום, אלא זיעה מטהרת של הריקוד הממכר. המערב יודע את השיטה, יודע ללקט פשטות ממדינות השוליים, להסב אותה לצרכיו, למתג אותה, להפוך אותה לאופנה, וגם לעשות ממנה כמה דולרים.
ולכן יש את הסלסה.
שנות התשעים של סוף האלף הקודם הביאו את בשורת הסלסה למערב כאופנה סוחפת. אופנה זו טרם סיימה את דרכה. נהפוך הוא, היא ממשיכה וקונה לה אחיזה בקרב אוהבי הריקוד ומחפשי ההרפתקאות. כי רחבות הריקודים המאולתרות של ריקודי העם, שמרניות ככל שיהיו, שימשו מאז ומתמיד גם כזירות של היכרויות וציד. על הסלסה זה מתלבש הרבה יותר טוב. גברברים בחולצות צמודות במועדון, או בלעדיהן על חוף הים; ונשים דקיקות שחולצתן קטנה ממטלית ניגוב הכוסות של הברמן – שילוב מוחצן, הטובל בזיעת קיץ והורמונים מתוזזים.
השילוב הזה מצא לו מקום מתאים מאוד גם בישראל. יש לנו מסיבות סלסה, מועדוני סלסה, מורים פרטיים ואפילו ספר תנועות הסלסה. ישראלים מאלתרים רחבות תוססות ומכניסים בהן קצב, כמעט כמו בהוואנה דה קובה.
מקובה בחושניות
גל ההצלחה של הסלסה הביא עמו טענות לאימהוּת עליו מצד מדינות לא מעטות. קובה, קולומביה, פוארטו ריקו ואפילו ארצות הברית. ובכן, לגבי השם סלסה, אפשר לקבל את ההנחה שמקורו בארצות הברית: השם, שנלקח משמו של אותו רוטב חריף, הוצמד לריקוד בשנות השבעים. אבל השם הוא אולי המיתוג של המוצר – באמריקה כמו באמריקה – אבל הוא בהחלט לא הדבר האמיתי, המוצר עצמו.
ריקוד הסלסה נשען על סגנונות לטיניים אחדים, על מקצבים שונים, שבהם מעורבות השפעות אפריקאיות. הוואנה, בירת קובה, היתה בשנות החמישים מטרופולין שוקקת חיים, שקרבתה הגיאוגרפית לאמריקאים הפכה אותה לגן עדן לנופשים. אלה נהרו אל האי התוסס, אל מועדוניו, אל נשותיו ואל בתי הקזינו שבו, ואימצו אל לבם ואל רגליהם את ריקודי הממבו, הצ'ה צ'ה צ'ה, הרומבה, הבולרו והמרנגה. והיתה גם הסוֹן, מוזיקה שנולדה עם ביטול העבדות בקובה.
היה זה שילוב מסחרר וחם מזג. העבדים המשוחררים היו בני אפריקה, אשר הביאו את התופים ששידרו לעולם את הקצב שליווה את הטקסים שלהם, ואילו הספרדים הביאו את הקצב הספרדי המשכר, הנפרט על מיתריהן הרוטטים של הגיטרות. האיחוד המוזיקלי סימל את השוויון החדש בין האדונים לשעבר והעבדים לשעבר. קובה, כארץ קטנה למדי עם אוכלוסייה קטנה אך רבת מיעוטים, השתמשה במוזיקה ובריקוד כבכלים עיקריים לנתב את האנרגיות הגועשות לכיוון לא מזיק.
מילות השירים סיפרו סיפורי חיים הטבולים בקמצוץ הומור מריר ומתובלים בשמחת חיים מהווי חיי הכפר. זמרי הסון הנודדים הביאו את המוזיקה מן הכפרים אל הערים, בשנות העשרים של המאה הקודמת. שם היא אומצה בחום על ידי מוזיקאים, אשר עיבדו אותה לתזמורות ושילבו בה פסנתר, בס ותופי קונגה, וניגנו אותה באולמות.
בסוף שנות החמישים התפתח בקובה ריקוד שזכה לפופולריות סוחפת. שמו היה רוּאֶדה. פירוש המילה הוא גלגל. ברואדה רוקדים כמה זוגות ויוצרים מעגל. הם מבצעים אותן תנועות ומחליפים בני ובנות זוג במעגל במהלך הריקוד. ברואדה רבת משתתפים נוצרים גם מעגלים גדלים והולכים, אחד מסביב לשני. למעגל יש מוביל, המסמן את שם הווריאציה הבאה. הווריאציות מסובכות ומפותלות, וכוללות מאות אפשרויות. מרקדן רואדה נדרשת מיומנות לא מבוטלת, כי אחרת הוא עלול למצוא את עצמו על הרצפה. הווריאציות מאורגנות במילון מסודר בספרדית, שם אפשר למצוא, בין רבות, את הגואפאה (Guapea), האל-קאמינו (El Camino), הרֶמולינו (Remolino) והמונטניה רוסה (Montana rosa). הרואדה נרקדת לצלילי סלסה, כמובן – ברחוב, במועדון או על שפת הים.
ואז באה המהפכה הקומוניסטית של פידל קסטרו, ששיתקה את המוזות, או לפחות את הקשר שלהן עם המערב. תחת השלטון המושחת של בטיסטה שרר עוני, אבל היתה שמחת עניים וקשר אינטנסיבי עם צפון אמריקה. רעיון המהפכה זרע תקווה בלבבות, אבל הקציר לא היה מי יודע מה. רחוק מזה. פליטים החלו לזרום מקובה אל מזרח ארצות הברית, בעיקר לניו יורק, ושם, ב-Spanish Harlem, הוציאו את בשורת הסלסה לעולם המערבי. במהלך שנות השישים נוגנה הסלסה רק על ידי, ולמען, המהגרים ההיספאניים. בתחילת שנות השבעים החלה החשיפה מחוץ לגטו. חשיפה קולנועית של הסלסה ושל דמויות ידועות המפזזות בהנאה לצליליה החתימה אותה סופית בחותמת ההצלחה האמריקאית, והנה הסיבה מדוע האמריקאים רואים את עצמם כמולידיה. נו, טוב.
בינתיים לא שקטה הסלסה על שמריה, והמשיכה להתפתח לכיוונים נוספים. כך, למשל, היא התחברה עם הג'ז לניסיון שזכה להצלחה חלקית. ברחבי העולם היא הופצה לקהל הרחב כמוזיקה לטינית לריקודים, שמשלבת שמחת חיים עם רומנטיקה ועם ארוטיקה מעודנת.
המוזיקה הנפוצה היא, בעצם, הפופ הלטיני. מרכיביה המוזיקליים אינם מסובכים, הם חוזרים על עצמם, והמילים פשוטות, לאו דווקא לטובה – כמו בכל פופ באשר הוא.
ואתם רוקדים
ואחרי כל ההסברים וסיפורי הרקע על הסלסה – אתם רוצים לרקוד את הריקוד הזה. אפשר, למשל, לנסוע למקסיקו, לחגיגה מהפנטת הנמשכת שלושה ימים ונקראת "ימי המתים" (Los Dias de los Muertos). למרות השם הזה, מדובר בפסטיבל עולץ ותוסס. כל מקסיקו חוגגת במוזיקה ובריקודים בתערובת של תרבויות – ישנה וחדשה; של דתות – האצטקית והנוצרית; ושל יחס למוות – קבלה מול פחד.
אבל אין צורך להרחיק עד מקסיקו. תוכלו להצטרף לאחת מאותן מסיבות סלסה, שאליהן מגיע רקדן חטוב, שתמורת כמה מאות שקלים לשעה מלמד צעדי ריקוד בסיסיים, ואת הנשים הוא מלמד איך לערסל בריקוד את אגן הירכיים, איך לעשות גלים עם הגוף, איך לעורר את הגבר.
ומה עם הצעירים יותר? להם אפשר להציע לעשות בגרות חלקית בסלסה. כן, יש בארץ כמה בתי ספר תיכוניים שמגישים זאת לבגרות, כחלק מהמבחן בחינוך גופני. רוב הבנים משחקים אותה מאצ'ואים, ולא הולכים על העניין הזה, וכך יוצא שבנות צריכות לרקוד גם את תפקיד הגבר, וחבל, כי הסלסה היא ריקוד בעל מאפייני גבר-אישה מובהקים, והתוצאה המתקבלת נותרת צמודה לתנועות, לא למהות.
אבל אנחנו הרי מדינה קטנה ומאלתרת. כאן אולי גם טמון ההבדל בתנועה שבין הגבר הלטיני לזה הישראלי. והגבר הישראלי הממוצע פוקד את רחבות הסלסה לאו דווקא בשביל לרקוד. הוא בא על מנת לשמור על הראייה, ולבצע בחינות עומק ורוחב של ישבניהן וטבוריהן של הצעירות בחולצות הבטן הצבעוניות. את ההתרחשות הזאת אפשר למצוא במועדונים בעלי שמות קלי זיהוי, ובהם הוואנה מיוזיק קלאב, לטינגייט, הבנֶרה וביילה סלסה.
סלסה הוא ריקוד שמחייב שליטה במגוון התנועות. זה מקנה משנה חשיבות להתאמה בין בני הזוג. כאשר הגבר – שהוא המוליך המובהק בריקוד – אינו עומד ברמתה של האישה, הם כנראה כבר לא ירקדו יחד… ריקוד הסלסה מציג מיד תנועות חושניות שלא היו נחוות באינטימיות כה חפוזה, אלמלא הלגיטימיות המוענקת בחסותו האדיבה מאוד. מעניין מה סבתא היתה חושבת על זה.
במועדוני הארץ מקובלים שני סגנונות סלסה: הקובני והקולומביאני. אין ספק שחלק מהטרנד ההיספאני מקורו בטלנובלות המציפות את מסכינו. לגיטימיות הוענקה לתרבות זרה אחרת להשתרש כאן, תוך שהיא נוגסת בהשפעתה של זו האמריקאית ואף של המזרחית.
זוגות צעירים העומדים לפני חופתם גילו שהם יכולים להוסיף להופעתם הכוכבית גם ריקוד סלסה שלמדו מראש אצל מדריך. תודו שזה מרשים. גם חברות מסחריות, המחפשות ללא הרף ריגושים חדשים בעבור עובדיהן הנוטים להשתעמם, מארגנות סדנאות סלסה שוברות שגרה. תודו שזה מצחיק לראות את בתיה מהנהלת החשבונות מנענעת סלסה עם מוטי מהשיווק. וכמו בכל אופנה בריאה, גם כאן נערכות סדנאות שמתאימות אפילו למוגבלים ולמזדקנים, מפני שאחרי הכל, או לפני הכל, טלטלות הגוף משחררות את הנפש. אז שֵייק איט, צ'יקיטה…
