הקיץ הישראלי נותן כבר סימנים הבילים ראשונים, ואנו, צוות הסיאסטה 2, ספינת מפרש באורך 50 רגל, ניצבים שוב בפני בקרית הגבול במרינה הרצליה. היעד הפעם: האי קורפו שבמערב יוון ובצדו המזרחי של הים היוֹני. מסלול השיט עובר דרך רודוס, נתמקד כאן בעיקר בהפלגה מרודוס ועד קורפו.
לאחר שלושה ימי הפלגה ברוח נוחה, האי הקסום קסטלוריזו, מקבל אותנו בחיבוק חם. ידידינו שבאי מגיעים בזה אחר זה, כולל ניקו הדייג, שמקבל בתודה שקיות קפה עלית ששלחה עבורו כינרת ממרינה תל-אביב. מודים שוב על השמרנות של התושבים, שמגֵנה בקנאות על אופיו של המקום המופלא הזה ומתלהבים, כמו בכל פעם מחדש, מיופיו המשכר של מפרץ מנדראקי.
ההפלגה מקסטלוריזו לרודוס, 80 מייל ימיים, עוברת במהירות רבה, כשרוח מהכיוון המתאים "מעיפה" אותנו למעגנה ברודוס. בעיר העתיקה של רודוס, על שלל מסעדותיה הגרועות וחנויותיה, אין כל שינוי, וכך גם ב"מרינה", שעומדת בשיממונה מאז שהושלמה בנייתו של שובר הגלים לפני שנים אחדות. השינוי היחיד הוא בעובדה שכל מוכר מתעקש ללוות את המכירה בחשבונית, עקב חוקים נוקשים שהונהגו באחרונה ביוון.
לאחר יומיים ברודוס, אי שמעולם לא עורר בי התרגשות מיוחדת, ממשיכים לאי הסמוך, סימי. רני, מבעלי הספינה, מצטרף, וניר, ברוך הכישרונות והכישורים, חוזר ארצה. את הקטע הזה מאפיינת רוח עזה, ולכן כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות אנו עוגנים בעיירה המדהימה שבאי. העיירה סימי הוכרזה על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית, ולא בכדִי. המפרץ של סימי מוקף משלושת צדיו בגבעות, שעליהן בנייה צפופה ביותר בסגנון מקומי. אל מקצת מהבתים מובילות מדרגות רבות, ונראה שדיירי הבתים הללו ממעטים מאוד לצאת מהם. האור הרך של טרם שקיעה יוצר תמונה יפהפייה, ייחודית לאי זה.
בערב מבקרים במסעדה לא שגרתית, שנפתחה כאן בשנה שעברה ומתהדרת בתפריט טעימות שאינו צמוד למטבח היווני המסורתי. זה היה יכול להיות שינוי מרענן בנוף ההומוגני של המטבח היווני, אבל כאן נולד בן כלאיים מוזר. השף, על מדיו המגוהצים וגינוניו הקפדניים, כמו גם הנוף ממרפסת המסעדה, אינם מצליחים לכסות על דלות המנות ועל הטעמים המפוקפקים. נראה שהפעם נכשלנו בבחירה.
עם בוקר מרימים עוגן, שעולה ביחד עם שרשרת העוגן של הסירה השכנה. הצלבת עוגנים היא תופעה שגרתית בצפיפות השוררת במעגנות של יוון. שייטים שאינם בקיאים בתהליך עלולים להסתבך, אבל אנחנו משחררים די בזריזות את השרשרת הצולבת. לקראת ערבו של יום אנו כבר בקוס. אי גדול יחסית, השייך לקבוצת האיים הדודקנסיים. בקוס נבנתה לפני כמה שנים מרינה מודרנית ומצוידת היטב, ולהפתעת קהילת השייטים – המרינה הושלמה, והיא כוללת היום את כל השירותים הנחוצים, וברמה טובה.
האי קוס עבר בשנים האחרונות תהליך של מודרניזציה, כולל שבילי אופניים, תשתית תקשורת סבירה, חנויות מעודכנות ומקומות בילוי לרוב. אך המשבר הכלכלי ניכר גם כאן, וכל בני שיחנו מאשימים את "הפוליטיקאים המושחתים שגנבו את הכסף". כאילו שהאזרחים מתנהלים ביושר ובחריצות… חוסר הרצון של האזרחים להכיר בחלקם ובאחריותם לעבר ולהווה הנכלולי, שבו מתנהלים כולם ב"כאילו כזה" ומתוך חתירה תמידית להערים על השיטה, חוסר הרצון להתחבר לטכנולוגיה, להתחיל לעבוד בחריצות ולשלם מסים, מונעים כרגע (בעיני המתבונן, לפחות) כל תקווה ליציאה מהירה מהמצב העגום. יחד עם זאת, חשוב לציין כי כל זה לא משפיע על ההנאה הרבה מהשהות ביוון ברוכת הטבע. שתי ארוחות מצוינות במסעדה יוונית אותנטית בשם ניק הדייג, ברחוב אליקארנאסו פינת רחוב אברוף (טל': 2242023098) וביקור מעניין במצודה הצלבנית שבאי מוסיפים להנאה הרבה מהשהות במקום.
שומרי המגדלור מול טורבינות הרוח
ב-4 ביוני, השכם בבוקר, אנו יוצאים מהמרינה של קוס לכיוון האי אמורגוס. הים שקט מאוד, כמו שהוא בדרך כלל ביוני. לקראת הצהריים עוגנים באי קטנטן בשם לוויטה, שהוא בעצם מין בליטה סלעית במרחבי הים הכחול. במפרץ המוגן עוגנת סירת דיג השייכת למשפחה היחידה המאכלסת את האִיון הזה. 15 דקות של הליכה, כשברקע נשמעים צלצולי הפעמונים התלויים על צוואריהן של מאות העזים שהמשפחה מגדלת, ואנו מגיעים לחווה שבמקום. בחצר החווה מפעילים בני המשפחה מסעדת דגים. המסעדה סגורה אמנם, אך בעזרת חיוך רחב אנחנו מוזמנים פנימה. אב המשפחה, שפניו חרושות קמטים עמוקים שמספרם כמספר הסערות שחווה, אינו דובר אנגלית. בנו דווקא כן. לאחר כמה מילות נימוס הלבבות נפתחים, ועד מהרה מתבררת הסיבה לאווירה העגמומית השוררת במקום: חברה יוונית מנסה להשתלט על האי הזעיר, תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיה של המשפחה, היושבת במקום כ-350 שנה. אבות המשפחה הגיעו הנה כשומרי המגדלור, ומאז הם כאן. בעזרת תשלומי שוחד השיגה החברה מכתב מהשלטונות שהאי אינו מיושב ואף אינו ראוי למגורים. הבן, יאניס, שולף מסמכים שמוכיחים, לטענתו, כי הם משלמים מסים וכי הממשל האזורי אף ביצע עבודות של סלילת שבילים למענם. לדבריהם, החברה מתכננת להקים באי טורבינות רוח לייצור חשמל, במסגרת פרויקט שיכלול איונים נוספים. את החשמל יזרימו בכבלים תת-ימיים לכרתים, ומשם לאתונה. פרויקט שאפתני מאין כמוהו. חיפוש מהיר בגוגל מעלה כי הפרויקט אמנם אושר, והכוונה היא לייצר על האיים סחופי הרוחות שבאזור כ-500 מגה-ואט חשמל.
אנו נפרדים מהמשפחה, שמבטיחה להיאבק על מקומה באי, וחוזרים לסירה. שחייה במים הצלולים להפליא, ואחריה ארוחה קלה, ואנו ממשיכים לאמורגוס. האי ידוע במצוקים תלולים המתנשאים עד גובה 600 מטר מעל פני הים, בזווית של 90 מעלות כמעט. צורת נוף זו גורמת רוחות עזות במיוחד בקרבת האי. ואכן, ככל שאנו מתקרבים הרוח גוברת, עד שהמכשיר המודד את מהירות הרוח מראה יותר מ-40 קשר (כ-80 קמ"ש). מצמצמים מפרשים וגומאים את המרחק שנותר במהירות גבוהה מאוד, למעלה מעשרה קשרים. לקראת ערב מגיעים למעגנה המוכרת בקטפולה, בירת האי אמורגוס. ארוחת ערב באחת הטברנות שלאורך הרציף, משקה אחרון על הסיפון, ולמיטות. שינה ברוכה, שממנה אני מתעורר רק עם יציאתן של שתי אוניות מעבורת מהמעגנה.
הבוקר נעים מאוד והמפרשים מלאים. מה עוד נבקש. חולפים ליד קצהו הדרומי של האי נקסוס ומשם, בתעלה שבין נקסוס לאי פארוס, אנו מצפינים עד לעגינה בעיר נקסוס, בירת האי. לנקסוס עבר מפואר. הרודוטוס (היסטוריון יווני מהמאה החמישית לפני הספירה) מתאר אותו כאי העשיר ביותר ביוון של אז. השפעה של 200 שנות שלטונה של נסיכות ונציה ניכרת בתכנון העירוני ובסגנון הבנייה, ולעומת זאת, השפעתן של כ-260 שנות השלטון הטורקי לא מורגשת כמעט. ב-1821 מרדו התושבים נגד השלטון הטורקי, ועשר שנים מאוחר יותר הצטרפו למדינה המתחדשת, יוון.
מעגנה מסודרת יחסית, וטיילת ובה מסעדות למכביר, מקבלות את פני המגיעים לעיר נקסוס. הפנינה האמיתית מסתתרת מאחורי הטיילת: עיר עתיקה ובה סמטאות נפתלות וכיכרות חבויות. ארוחת הערב מוגשת הפעם במסעדה יוונית חדשנית משהו, אך עדיין כזאת שמתבססת על אוכל יווני. לא רע, אבל אני מעדיף את המסעדות היווניות ה"אמיתיות", הטברנות המסורתיות, המתבססות על מוצרים פשוטים וטריים, שמן זית משובח ובישול פשוט, חף מהתחכמויות.
בתעלה מיָם אל ים
במהלך הבוקר אנו מרימים עוגן, מנתקים חבלים, ולקראת ערב נכנסים למפרץ המוגן של האי סריפוס. מעלינו מתנשאת גבעה גבוהה ובראשה בתיה הלבנים של החורה (כפר קטן, מרוחק יחסית מהחוף ובנוי במקום גבוה) המקומית. מחר נבקר גם שם. סריפוס, כמו לוויטה ואמורגוס, שייך לקבוצת האיים הציקלדיים, הנמצאת במרכזו ובדרומו של הים האגאי. האי מעוגל, סלעי ברובו, עם כתמי ירוק בעמקים הפנימיים. מעגנה נוחה מקדמת את פנינו ומאחוריה טברנות לרוב, המציעות אוכל יווני מסורתי. לאטרקציה העיקרית, החורה שבפסגת האי, ניתן להגיע ברכב שכור או באוטובוס היוצא מסמוך למעגנה. החורה, על שלל סמטאותיה הציוריות, מרהיבה ביופיה. אנו מטפסים בעקשנות ברחובות התלולים ובמדרגות הרבות עד לפסגה, שם ניצבת – איך לא – כנסייה הצופה על נוף משכר. חשכה יורדת על האי הקטן, ולאחר ארוחת ערב טעימה אנו פורשים לשינה.
לאחר יום נוסף בסריפוס (התאהבנו באווירה ובנוף של האי החביב הזה ונשארנו עוד יום) מכוונים את חרטום הספינה לעבר פורוס, האי שבפתחו של מפרץ סרוניקוס שלחופיו שוכנת גם אתונה. פורוס הוא אי תיירותי מובהק, הן בזכות מראהו והן בשל קרבתו היחסית לאתונה. הוא מהווה גם יעד לשייטים מתחילים, החוששים עדיין מהים הפתוח ומרוחות המלטמי העזות המנשבות בקיץ.
יציאה מוקדמת מביאה אותנו אל פתחה של תעלת קורינתוס, המחברת בין הים האגאי לים היוֹני. תוכניות לכריית התעלה מוכרות כבר מהמאה השישית לפני הספירה. העבודות החלו בשנות ה-60 של המאה הראשונה לספירה והופסקו בשל התנגדותו של נירון קיסר. 18 מאות מאוחר יותר, ב-1861, הושלמה העבודה על ידי היוונים. על קירות התעלה הצרה ניכרים סימנים לעבודות החציבה הידנית מהתקופה הרומית. המעבר בתעלה כרוך בתשלום, והיא משמשת בעיקר למעבר יאכטות וספינות דיג. עקב ממדיה הצרים התנועה בה אפשרית רק בכיוון אחד בכל פעם, ומינהלת התעלה מסדירה את התנועה ביעילות שאינה אופיינית ליוון.
לגלקסידי, שבצדה השני של התעלה, אנו מגיעים לעת ערב. השמים שחורים משחור, וכמה דקות אחרי שאנחנו נקשרים למזח מתחילה סופת גשם עזה, מלוּוה ברוחות חזקות. כעבור כשעה בלבד השמים שוב כחולים, ומלבד השלוליות שנותרו נראה כאילו לא אירע דבר.
העיירה גלקסידי ממוקמת על היבשת ונמצאת במרחק כשעתיים נסיעה מאתונה. מהעיירה מסבירת הפנים אפשר להגיע תוך חצי שעה לאתר העתיקות בדלפי, מהמפורסמים והחשובים ביותר של יוון העתיקה. הדרך רבת ההוד המובילה אל האתר, הנמצא גבוה מעל פני הים, היא חוויה בפני עצמה.
בערב, הבחירה נופלת על מסעדה הממוקמת בסמוך למקום עגינת הספינה. בטברנה פשוטה זו אפשר ליהנות מאוד מהמטבח היווני, במחיר שווה לכל נפש. ארוחה רבת מנות, כולל יין הבית, עלתה שבעה אירו לאדם, וכך גם הארוחות הנוספות שסעדנו במקום. מסעדת סקלטוברחוס, ואישיותו המיוחדת של בעליה, דינוס קסטליטיס, מרכיבות תענוג צרוף.
נוף של ירוק וכחול
לאחר שהות של שלושה ימים בגלקסידי, שבה נהנינו מכל רגע, אנו נפרדים מצביקה, מבעלי הספינה, שחוזר ארצה, ושמחים לפגוש את יורם, שמצטרף אלינו. מכאן ואילך יעביר יורם, חיית אינטרנט, דיווחים שוטפים ותמונות ממהלך ההפלגה לכל חבריו בפייסבוק.
הים שקט לחלוטין, והמנוע גומא את המרחק לאי טריזוניה בכשמונה שעות של הפלגה שלווה למדי. "האירוע המרכזי" היה דג טונה במשקל עשרה ק"ג בערך, שעלה בחכתנו. מרק הדגים ונתחי הטונה היוו מעדן מושלם בארוחת הערב על הספינה בטריזוניה. האי הקטן והשקט שוכן במרחק שני מיילים מהיבשה, אך האווירה השוררת בו היא של אי מבודד. האתר הבולט ביותר הוא מרינה שבנייתה לא הסתיימה והעגינה בה ללא תשלום. עוד אחת מאותן מרינות שעבודות שיפוצן נעצרו בגלל בעיות אופייניות ליוון – חוסר מעש, סרבול בירוקרטי וקשיים כלכליים. לצד המרינה שלוש מסעדות, בית קפה ומכולת. בסך הכל, פינת חמד מומלצת ביותר.
את 70 המייל הימיים עד קיוני שבאי איטאקה גומאת הספינה בכוח המנוע בלבד. הים שקט ושטוח לחלוטין, ואין כמעט רוח. בדרך עוברים מתחת לגשר מרשים ביותר, מעל מפרץ פטראס. הגשר הזה, שהמילה "מודרני" קטנה עליו, נבנה על ידי חברה גרמנית לקראת האולימפיאדה שהתקיימה באתונה ב-2004.
קיוני היא עיירה טיפוסית לאיים היוֹניים. בתים עם גגות רעפים אדומים וסגנון בנייה המזכיר את איטליה. בניגוד למראה הצחיח של האיים הציקלדיים, הנוף השולט כאן הוא חורש ים-תיכוני, שהטבע חנן אותו בצבע ירוק עז, וכל זאת על רקע הכחול האינסופי. האי איטאקה משופע במפרצים והים מוגן על ידי האיים השונים, ולפיכך האזור משמש יעד מועדף לשייטים מתחילים. חברות רבות משכירות סירות בכל גודל וסוג. הים מנוקד בעשרות מפרשים לבנים, אם כי לא צפוף עדיין.
למחרת סוגרים בהפלגה את המרחק הקצר לאי קפלוניה, שזכה לפרסום עולמי כמקום התרחשותה של עלילת רב המכר "המנדולינה של קפטן קורלי", מאת לואי דה ברנייר, והסרט המבוסס עליו, משנת 2001, עם ניקולס קייג' ופנלופה קרוז. מאותו פרסום נהנתה גם העיירה פיסקארדו, שהיא היישוב היחיד שלא נהרס ברעידת האדמה הקשה שפקדה את האזור ב-1953. עיירת נמל יפהפייה, שהכסף הרב הזורם אליה מכיסיהם של התיירים הרבים ניכר במסעדות המושקעות. יש עדיין מקום עגינה במזח שבעיירה, ואנו נקשרים אליו בזריזות הנדרשת לנוכח מספרן של הסירות הנכנסות מדי רגע למפרץ.
הפלגת מנוע נוספת בים חלק מביאה אותנו למחרת לאי פקסוס ולתעלה הפנימית שבה אנו עוגנים. הכפר מרובה הסמטאות והמסעדות הוא פנינת חן אמיתית. כעבור יום ממשיכים לקורפו ולמרינה גוביה המשוכללת. בעיני המתבונן, קורפו סובלת באופן משמעותי מהמשבר ביוון. הרחובות והכבישים מוזנחים מאוד, והעיר העתיקה איבדה מזוהרה. תחת זאת בולטות בה עכשיו חנויות הסדקית הזולות. עדיף לשכור רכב ולטייל בהרים ובמפרצים שבמערב האי. הנופים – מהמרהיבים שיש.
לאחר 22 ימי הפלגה, ב-18 ביוני מסתיים המסע. כיסינו כ-1,200 מייל ימיים, שהם כ-2,000 ק"מ, בנחת, בבטחה וללא כל תקלות. ושוב אנו אסירי תודה לנפטון על האירוח המופתי.
