ג'ניפר לופז חגגה באחרונה 53, ולדעת הכל מצליחה לשמור על מראה וחיוניות עלומים – בכוחות עצמה, ומן הסתם בסיוע כוחות חיצוניים. ומדוע נושא זה מודגש כבר בפתח הדברים? מפני שאצל לופז המראֶה, הגוף וחיוניותו הם העיקר. הם הבסיס למותג, הם הנושאים את ההצלחה ולצִדה את המסרים החברתיים שהיא מבקשת לקדם.
ולא, אין בכך כדי לבטל את כישרונות המשחק, השירה או הריקוד שלה, מכיוון שאלה נמצאים בה בהחלט. אלא שאין היא מצטיינת במיוחד באחד מהם; ייחודה הוא בשילוב הסינרגטי בין שלושת התחומים, ובכך היא מהווה איקון מהסוג שיכול היה לפרוץ ולהגיע להישגי ההצלחה והרייטינג שלה רק בעידן הוויזואלי-וירטואלי של ה-MTV ואילך.
זה גם העידן של הפמיניזם הפרוגרסיבי, במקביל לקריסת התא המשפחתי האמריקאי האולטימטיבי. אנחנו נשים חזקות ועצמאיות, ונעמוד על כך שלא תראו בנו, אתם הגברים, אובייקטים מיניים. את זה מתיימרת לייצג ג'ניפר לופז, ואת זה היא עושה עם השמלות הכי פרובוקטיביות שאפשר, עם שדיים חשופים כמעט. באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מתברר שאפשר לחיות גם עם האוקסימורון הזה. והעובדה שגברת לופז נראית לא פעם באירועים שונים ובמפגשים חברתיים כשהיא מעשנת סיגר, רק מחזקת את תדמיתה כאישה עצמאית ומשוחררת.
לפיכך, לא ייפלא שלמרות הצלחתה המסחרית והחיבוק הגדול שזכתה לקבל מ"העם", התקשורת לא ממש התלהבה, והפגינה לא אחת בוז וסרקזם כלפיה וכלפי חייה האישיים, שזכו לכיסוי רחב וקבוע על ידי מגזיני הרכילות הכתובים והמשודרים. את המותג "ג'ניפר לופז", שמוכֵר גם מוצרי טיפוח ובושם ומתקרב לשני מיליארד צפיות ביוטיוב לשיר פופ מסונתז בשם "On the Floor", זה לא באמת מטריד.
לתפיסתה, היא מייצגת את "אמריקה השנייה", זו הנתפסת בעיניה כמקופחת, זו שממנה באו הוריה, והיא פורטת רבות על המיתר הזה. האמריקה הזאת שהיא מייצגת היא של הלטינו, ולדבריה, היא מייצגת את בני הלטינו בכל העולם. תפיסה חברתית זו מצִדה של מיליונרית שמשחקת אותה עממית, שמשדרת את ה"כל אחד ואחת יכולים להגשים את החלום אם ירצו מספיק", היא ממתק אמריקאי גדוש סוכר ורוד, שיותר משהוא מגשים חלום הוא גורם להשמנת יתר.
חייה האישיים כללו שלושה נישואים שהסתיימו בגירושים, ועוד גברים לא מעטים שבאו והלכו, מילאו שערים ודפים רבים. היא נישאה למרק אנתוני, אבי ילדיה. חברים הוזמנו למסיבת אחר צהריים שהתגלתה במפתיע כטקס חתונה. היא התגרשה ממנו לאחר עשר שנות נישואים, כשילדיה היו בני שלוש. בשלב מסוים היא גם נשאה את שמו של בן אפלק כבן זוגה. בנעוריה התמחתה בריקוד. אמנם בתחום זה חיפשה את דרכה, אבל כבר מגיל צעיר ידעה שהיא רוצה להיות גם שחקנית, ואם כבר, אז גם זמרת.
ג'ניפר לופז, המכונה בפי כל "גֵ'יי לוֹ", נולדה בברונקס להורים שהיגרו לניו יורק מפוארטו ריקו כילדים. בין אחיותיה, המוכשרות בשירה, היא היתה הרקדנית והאתלטית. היא מתארת את ילדותה ברחובות ברונקס האפרוריים, שהעצימו את משיכתה אל מחזות הזמר הססגוניים. שם ראתה את עתידה. לאחר שעזבה את הבית בגיל שמונה עשרה בשל מחלוקות עם אמה על רצונה הנחרץ להיות בשואו ביזנס והתנגדותה של האם, היא המשיכה לפתח את יכולות הריקוד ויחד עם זאת חיפשה סוכן שייצג אותה כשחקנית, אך נתקלה שוב ושוב בסירוב מוחלט.
המפנה חל ב-1995, בסרט "My Family", תמורתו קיבלה 50 אלף דולר וחשיפת מסך ראשונה. היא נכנסה לעניינים כעבור שנתיים, עם תפקידי משנה בשלושה סרטים, כולם לצד שחקנים נפלאים: "רכבת הכסף", לצד ווסלי סנייפס ו-וודי הרלסון; "ג'ק", עם רובין וויליאמס הנפלא כילד בן עשר בגופו של בן ארבעים; ו"דם ויין", עם ג'ק ניקולסון ומייקל קיין. למרות ליהוק השחקנים המובילים והבמאים המצוינים, סרטים אלה נותרו בגדר סרטים הוליוודיים בינוניים ונשכחים.
המשכורות של לופז דווקא גדלו. עבור כיכובה ב"סֶלינה" ב-1997 קיבלה לראשונה שכר עם ניחוח הצלחה הוליוודי – מיליון דולר, מה שהיא מתארת כנקודה שבה הבינה את מהות ההצלחה. ועוד הוסיפה את "אנקונדה" עם ג'ון ווֹיט ואת "רומן לא חוקי" עם ג'ורג' קלוני, גם אלה מידיהם של במאים מצוינים, אשר מטעמי פרנסה מביימים גם סרטים שהם מפס הייצור הכי הוליוודי, צפוי ודביק.
הפילמוגרפיה ההוליוודית שלה כוללת עוד סרטים לא מעטים – שברובם ככולם התפקיד לא דרש ממנה להציג יכולות משחק מופלאות, אלא נשען על יכולותיה ומעלותיה הפיזיות – אבל השתלמו לה מאוד מבחינה כלכלית. "מארגנת החתונות" מ-2001, עם מיודענו מתיו מקונוהיי, הכניס לחשבון הבנק שלה תשעה מיליון דולר, ו"יפה במנהטן" מ-2002, עם רלף פיינס, 12 מיליון דולר. שניהם קומדיות רומנטיות על חלומות מתגשמים. ב"הנרקוד?" מ-2004, סרט התפור למידותיה, היא מלמדת את ריצ'רד גיר, הגמלוני לצורך העניין, לרקוד סקסי. תמורת שיעורי ריקוד אלה משכורתה האמירה ל-14 מיליון דולר.
ב-2005 השתתפה ב"חיים בלתי גמורים" ("An Unfinished Life"), עם המוהיקנים המקשישים והנפלאים רוברט רדפורד ומורגן פרימן, מה שהעלה את רמת הסרט אל מעבר לקיטש הוליוודי. סרטה הנחשב ביותר הוא "נוכלות בלי חשבון", סרט מחאה מוצלח על רקדניות עמוד במועדון הפורצות את הגבולות, ועליו ציפתה בכל מאודה לקבל מועמדות לאוסקר לשחקנית המשנה, דבר שהיה מעניק לה הכרה אמנותית כשחקנית, אך זה לא קרה.
בגמר הסופרבול של 2020 לופז היתה על הבמה החלומית במופע של הפופ בשיאו. הערב הכל כך אמריקאי הזה, השובר בכל פעם מחדש את שיא הצפייה ושיא עלות זמן השידור, הוא אתוס אמריקאי הנשען על המשחק שהוא של האמריקאים, ורק שלהם, ולקבל את הבמה בזמן ההפסקה זו פסגת הפסגות של אמן. 150 מיליון צופים בשידור חי ועוד אינספור צפיות מאוחרות.
זה היה שואו של שירה וריקוד בהיקף שרק באמריקה מסוגלים להרים כמותו. פופ מרהיב ועתיר משתתפים וכישרון, בדיוק מה שהמקום והזמן מבקשים. ואם לתמצת, זו היתה ג'ניפר לופז. שואו ויזואלי מושלם, עם הבעת סגידה לגוף, מופע ריקוד כביר עם הטמעת מסרים חברתיים. והכל הוא למעשה מעטפת לשיר עצמו, אשר יוצרת שלמות הגדולה מסכום חלקיה.
