היא היתה סגורה ומסוגרת במשך עשרות שנים. חופיה הצחיחים, שלאורכם היינו משייטים בהפלגותינו מקורפו לקרואטיה, נראו אז מאיימים ורחוקים. הקפדנו תמיד לשוט במרחק בטוח, לנוכח אפשרות של גיחות פיראטיות מחופיה. המאפיה האלבנית הפילה את חיתתה על אירופה המערבית, ובעיקר על יוון. גם היום, 30 שנה לאחר מותו של העריץ המטורף ששלט בה, נתקלתי במבטי תמיהה כשסיפרתי שאני מתכנן לשוט לאלבניה. שֵם רע נדבק, וקשה מאוד להשתחרר ממנו.
ב-1991 נערכו באלבניה הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, ומאז, בתהליך איטי אך יציב, היא התקדמה עד למשטר פרלמנטרי. כיום היא מועמדת להצטרפות לאיחוד האירופי, ומשנת 2009 צבאה הוא חלק אינטגרלי מנאט״ו. חיילים אלבנים, רבים מהם מוסלמים, משרתים בכוח הרב-לאומי באפגניסטן ובעיראק.
אך לא נקדים את המאוחר למוקדם, שכן סיפור טיולנו זה מתחיל בהפלגה מהאי קורפו שביוון. במזג אוויר נוח אנו יוצאים ממרינה גוביה, הנמצאת בצד המזרחי של קורפו, עוברים במעבר הצר שבין אלבניה ויוון, ולאחר כ-20 מייל ימי נוספים אנו מטילים עוגן במימיו הצלולים של מפרץ באי Ereikoussa.
היא היתה סגורה ומסוגרת במשך עשרות שנים. חופיה הצחיחים, שלאורכם היינו משייטים בהפלגותינו מקורפו לקרואטיה, נראו אז מאיימים ורחוקים. הקפדנו תמיד לשוט במרחק בטוח, לנוכח אפשרות של גיחות פיראטיות מחופיה. המאפיה האלבנית הפילה את חיתתה על אירופה המערבית, ובעיקר על יוון. גם היום, 30 שנה לאחר מותו של העריץ המטורף ששלט בה, נתקלתי במבטי תמיהה כשסיפרתי שאני מתכנן לשוט לאלבניה. שֵם רע נדבק, וקשה מאוד להשתחרר ממנו.
ב-1991 נערכו באלבניה הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, ומאז, בתהליך איטי אך יציב, היא התקדמה עד למשטר פרלמנטרי. כיום היא מועמדת להצטרפות לאיחוד האירופי, ומשנת 2009 צבאה הוא חלק אינטגרלי מנאט״ו. חיילים אלבנים, רבים מהם מוסלמים, משרתים בכוח הרב-לאומי באפגניסטן ובעיראק.
אך לא נקדים את המאוחר למוקדם, שכן סיפור טיולנו זה מתחיל בהפלגה מהאי קורפו שביוון. במזג אוויר נוח אנו יוצאים ממרינה גוביה, הנמצאת בצד המזרחי של קורפו, עוברים במעבר הצר שבין אלבניה ויוון, ולאחר כ-20 מייל ימי נוספים אנו מטילים עוגן במימיו הצלולים של מפרץ באי Ereikoussa.
סיור מהיר בכפר היחיד שעל האי הזעיר מגלה בתים ישנים ממיטב האדריכלות היוונית. השיטוט מסתיים במלון ששמו כשם האי, והמסעדה שבו מומלצת ביותר. ג’ורג’, הבעלים של המלון, הוא בחור חביב מאוד ורהוט לשון. בשיחה שמתפתחת אודות – איך לא – המשבר הכלכלי ביוון, הוא קובע בפסקנות כי הפתרון טמון בחינוכו של הדור הצעיר ליזמות, לחריצות וליושרה. ייתכן שהוא צודק, אך השאלה היא מי יהיו המחנכים. האם יביאו מורים מארצות מפותחות, או שהמורים המקומיים ישתנו מקצה לקצה על פי פקודה. כך או כך, פתרון אחר לא עלה בדעתנו, וכנראה שאין כזה. לדעתי האישית, המצב שם יהיה רע עוד יותר עד שיגיע המפנה, והיציאה מהבור שבו שרויה מדינה קסומה זו תהיה ארוכה וכואבת.
עדויות לימים אחרים
בבוקר מרימים עוגן, ולאחר היציאה מהמפרץ מכוונים את חרטום הספינה צפונה לעבר מפרץ Vlore, שבו נמצאת המרינה היחידה באלבניה כולה. לאחר כשמונה שעות הפלגה מגיעים לכניסה למפרץ, שאורכו כ-20 ק״מ. הכניסה מוגנת על ידי מתחם חפור בצלע ההר, ובו בונקרים, עמדות תותחים, תעלות ורשת של דרכי גישה. אֶנוֶור הוֹגַ’ה, הדיקטטור של אלבניה ששלט בה בעריצות קומוניסטית מסיום מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, חשש מפלישה לארצו, ולכן השקיע בביצור הגבולות את מעט הכסף שיצרה כלכלת המדינה, אשר היתה, ועדיין, הענייה ביותר באירופה. במשך שנות שלטונו נבנו ברחבי אלבניה, ובעיקר סביב גבולותיה, יותר מ-700 אלף בונקרים מבוצרים, העומדים כיום בשיממונם כעדות אילמת לטירופו של השליט.
כשנכנסים למפרץ מופיעה על צג המפה האלקטרונית הודעה מאיימת ביותר, ובה נכתב כי במפרץ שבו אנו שטים יש מוקשים ימיים שמיקומם המדויק אינו ידוע וכי אמצעי הניווט המוצבים באזור אינם עונים על הסטנדרטים הקבועים בחוק הימי. ההודעה אנכרוניסטית לחלוטין. מֵימי המפרץ נבדקו מספר רב של פעמים, ואפשר לומר שכיום אין באזור מוקשים ימיים.
המרינה המקומית, שנמצאת בפינה הדרום מזרחית של המפרץ, בסמוך לעיירה בשם אוריקום (Orikum), נבנתה ב-2004 על ידי יזמים מאיטליה, והיא מנוהלת עד היום על ידי חברה איטלקית. מנהל המרינה, איטלקי חביב בשם לואיג'י, ממתין לנו במקום העגינה ואנו נקשרים בעזרתו לרציף. כל הבירוקרטיה הכרוכה בכניסה לאלבניה מבוצעת במשרדו של לואיג'י על ידי סוכן מיומן, אשר גובה מאה אירו עבור כלל שירותיו (כניסה ויציאה). בהשוואה לטרטור הבירוקרטי ביוון, כשנכנסים אליה או יוצאים ממנה עם ספינה, כאן התהליך יעיל ומהיר.
כמאה מקומות עגינה יש במרינה, הנטועה כאילו מחוץ לסביבתה. הבניינים שהיו מיועדים לעסקים עומדים בשיממונם, אך יש בה כל מה שנחוץ. המים אינם ראויים לשתייה, אבל השירותים נקיים ומטופלים. מנהל המרינה עומד לרשות העוגנים כשחיוך תמידי על פניו. הרכב השכור שהוא מארגן לנו מגיע בסופו של דבר, ומתברר שהמכונית הקטנה כבר גמאה יותר מ-120 אלף קילומטר. זה מה יש. בסמוך למרינה חוף רחצה חולי ובו שתי מסעדות בסגנון דבוש שבחוף הרצליה.
על הדרך לטירנה
לעת ערב אנו יוצאים למסעדה שונה לחלוטין, בשם סופו, המומלצת על ידי כל מי ששאלנו. הדרך אליה עוברת בתוך העיירה אוריקום ומשם היא פונה להרים. חיש מהר מתגלה לעינינו נוף עוצר נשימה. מצד אחד הרים מיוערים ומצד שני הים הכחול. מלונות אחדים פזורים לאורך הדרך המתפתלת, פרות מלחכות עשב בצִדי הדרך ועדר עזים חוצה את הכביש. כעבור כחצי שעה אנו מגיעים למסעדה. החום והלחות המעיקים שהיו במרינה נעלמו, והאוויר צונן עד כדי כך שאנו מעדיפים לשבת בתוך המסעדה, ולא בגן המקיף אותה. האוכל מעולה, השירות נעים ויעיל ובלי חיוכים מיותרים. יין מקומי פשוט וטעים מלווה את הארוחה הנהדרת. ואז באה ההפתעה: החשבון לארבעה סועדים שאכלו לשובע שווה ל-140 שקל, כולל טיפ. במטבע המקומי זה 4,650 לֶק (Lek). אפשר לשלם באירו (אירו אחד שווה בערכו ל-140 לק). המטבח האלבני מתבסס על בשר, ובייחוד בשר כבש. הוא מזכיר את המטבח הטורקי, אך פשוט ממנו.
למחרת יוצאים לדרך המייגעת אל הבירה טירנה. המרחק אינו עולה על 150 קילומטר, אבל רק חלקים מעטים של הכביש הם מודרניים, וזמן הנסיעה מתארך. הכביש סלול לאורך מישור החוף ועובר בשטחים חקלאיים, וגם בכמה ערים ועיירות. וְלוֹר (Vlore) היא עיר חוף קטנה ונעימה, הנחשבת בירת הריביירה של אלבניה. יש דבר כזה. העיר מציעה הרבה מלונות קטנים, חופי הרחצה שלה רחבים וחוליים ובהם מסעדות לרוב. יש בה כבר כמה בנייני מגורים גבוהים ומודרניים, אך מסביבם אין עדיין תשתית ראויה.
עוזבים את העיירה וממשיכים בכביש המתרחק מהחוף. לאורך הכביש, בכל כמה עשרות קילומטרים, ניצב לצד הדרך מלון, על פי רוב מעל תחנת דלק. התופעה מוזרה ודורשת הסבר, וזה מגיע בדמותו של מלון צבוע בוורוד ובפתחו פסלים לבנים, מעין חיקוי לפסלי עירום יווניים או רומיים קלאסיים. נראה שהמלונות הללו מיועדים לשימוש על פי שעות… בצדי הדרך דוכנים לממכר ירקות ופירות. קנינו דובדבנים ועוד, הכל בטעם של פעם. הנוף מזכיר את טורקיה של שנות ה-60, ואיכות הכבישים את ישראל של שנות ה-50. יוצאות מהכלל הן תחנות הדלק המושקעות. הכביש הופך למעין אוטוסטראדה ככל שמתקרבים אל טירנה. בסמוך לעיר אזור תעשייה מודרני ובנוי היטב.
טירנה היא עיר גדולה בת כמיליון תושבים. פרבריה בנויים בסגנון קומוניסטי מובהק. מרכז העיר שופע כיכרות ופסלים, רבים מהם זכר למשטר הקומוניסטי הקיצוני ששרר במדינה. כנסייה מפוארת, אנדרטאות, גנים ורחובות מוצלים על ידי עצים. כמה בניינים מודרניים מאוד, אך בעיר לא ניכרת תנופת בנייה.
בתחילת השנה נפתח בטירנה מוזיאון המציג את סודותיו של המשטר הקומוניסטי. מפאת קוצר היריעה לא נפרט את תוכנו המרתק של המוזיאון או את ההיסטוריה המיוחדת של אלבניה תחת משטר העריצות של הוג'ה. גם לא את הבונקר עצום הממדים, שנבנה בשנות ה-70 על מנת להכיל את צמרת השלטון במקרה של התקפה על המדינה, ונפתח לא מכבר לביקורים. עקב לוח זמנים דחוק אנו מפליגים בחזרה לקורפו לאחר יומיים בלבד באלבניה, אך כולנו תמימי דעים שמדינה מיוחדת זו ראויה לביקור ממושך הרבה יותר.
