שלמה כהן מצייר מאז ומעולם. "בגיל שש כבר הייתי הצייר של הכיתה, הציור מלווה אותי כל החיים ומביא אותי לתחומים שהם לאו דווקא ציור, חלקם מוזרים לחלוטין". אחד התחומים האלה הוא עולם הצלילה, שממלא אותו במשך שלושה וחצי עשורים. "לקחתי את הציור והעיצוב הגרפי ויצאתי לכתוב ולעצב סדרת ספרים על אתרי צלילה ברחבי העולם. התחלתי במיפוי אתרי צלילה לאורך מפרץ אילת בשנות ה-70, כשהם לא היו ידועים עדיין. במהלך השנים מיפיתי אתרי צלילה באיי בהאמה, בפלורידה, באיי קיימן, בפלאו ובגואם. עד היום, מדי שנה, אני שופט בתחרויות לצילום תת-ימי באילת".
כשכהן (71) אומר שהוא מיפה אתרי צלילה וכתב עליהם ספרים, הוא מתכוון שהוא למד את התחום, התמקצע ולקח חלק בצלילות אקסטרים נדירות, יחידות בסוגן, ובהן השתתפות בסרטים תת-ימיים, חיפוש אחר אוניות טבועות (סוג הצלילה האהוב עליו במיוחד), צלילה מתחת לקרחון בשוודיה ומיפוי מערה תת-ימית במקסיקו, צלילה שנחשבת אתגרית במיוחד. "הוזמנתי למפות את המערה. מדובר בצלילה בנהר תת-קרקעי שאורכו 14 ק"מ, בחושך מוחלט. זו צלילה מסוכנת מאוד, לא רואים אפילו את הבועות ומאבדים אוריינטציה. למרות הסכנה, נהניתי מאוד מהאתגר ומהחוויה. כעבור כמה שנים נאסרה שם הצלילה עקב תאונות שקרו במקום".
מכיוון אחר, הציור הוביל את כהן לאפיק נוסף של אמנות – קריקטורות, אנימציות והדמיות תלת-ממדיות. הוא הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות בינלאומיות, הוציא לאור שישה ספרי קריקטורות וגם שני ספרי ילדים. בעוד בעולם הוא ידוע בהקשר של צלילה, בישראל הוא מזוהה בעיקר עם הקריקטורות הפוליטיות שאותן הוא מצייר כבר 35 שנים ברציפות ("העולם הזה", "מוניטין", "כספים", "חדשות", "מעריב", "גלובס", "ידיעות אחרונות", "ידיעות תקשורת", ובשבע השנים האחרונות קריקטורה פוליטית יומית ב"ישראל היום").
אתה זוכר מה היה הציור הראשון שלך?
"לא, אבל אני יכול להגיד לך מה הציור הטוב שציירתי בחיי".
מהו?
"זה שאצייר מחר".
מהיכן אתה שואב השראה?
"כשהייתי ילד הסתובבתי בים ובדיונות של בת-ים. כל מה שעשיתי היה לאסוף רעיונות ולסדר אותם ב'ארון הדמיון'. היום אני רק שולף אותם".
המשיכה לאמנות באה מהבית?
"לא. לא היתה לנו אמנות בבית. ההורים שלי אפילו לא הבינו על מה אני מדבר".
שפה של מטאפורות
מה זה אומר להיות קריקטוריסט פוליטי?
"זה מחייב, לפני הכל, להיות עם היד על הדופק של האקטואליה ולהתמצא היטב בכל מה שקורה. שנית, תנסי להבין מה זה לעשות כל יום קריקטורה פוליטית. כל יום. צריך למצוא רעיון, לצייר אותו ולעמוד בלוח זמנים. זו עבודה סיזיפית עם המון עומס והתחייבויות, וברגע שמסיימים מתחילים מההתחלה. אני עושה את זה ב"ישראל היום" כבר שבע שנים וחצי, ועד היום לא פספסתי אף קריקטורה".
מה דעתך על רצח הקריקטוריסטים בעיתון "שארלי הבדו"?
"אנשים הפכו את חופש הביטוי לערך עליון, ואני חושב שהערך העליון הוא חופש המחשבה. חופש הביטוי הוא הפועל היוצא של חופש המחשבה, כלומר הכלי, ולפעמים הכלי עולה על יוצרו. קריקטוריסטים מתבטאים לעתים על ידי רעיון בוטה וגס, ולא תמיד זה משרת את מה שהם חושבים. במקרה הזה, הכלי עולה על היוצר. למרות זאת, לדעתי אסור להגביל את חופש הביטוי, מכיוון שאין לזה סוף. המחיר שנשלם על פסילת יצירה יהיה תמיד יותר גבוה מהמחיר שנשלם כאשר נפרסם אותה".
ספר על סגנון הקריקטורות שלך.
"ריאליסטי. ציור ריאליסטי מאפשר לי להביע הרבה יותר רעיונות. בציור מינימליסטי עושים כמה קווים פשוטים וזהו. היתרון בכך הוא שהצייר משקיע רק כמה דקות, והציור מוכן. החיסרון הוא מנעד הרעיונות המצומצם. יש דברים שאי אפשר להביע בכמה קווים. בעיני, זה מתאים לקהל הישראלי, שרובו לא מבין את שפת הקריקטורה".
למה אתה אומר את זה?
"קריקטורה היא שפה של מטאפורות, סמלים ואמירות, והקריקטוריסט מצייר מתוך הנחה שהקהל מכיר את הדברים האלה. אתן לך דוגמה: לפני כמה חודשים נערה מפקיסטאן זכתה בפרס נובל לשלום, מכיוון שהלכה ללמוד בניגוד לאיסור שהטילו אנשי הטליבאן. ירו בה, היא נפגעה קשה בראשה, אבל התאוששה וחזרה ללמוד. הרעש בעולם היה גדול. אני ציירתי אותה עומדת מול סכר, ומעליו גל מים שעליו נכתב 'טרור איסלאמי', והיא סוגרת בעזרת ספר את הסדק בסכר. זו היתה מטאפורה לילד ההולנדי עם האצבע בסכר. הקריקטורה לא זכתה להצלחה, כי לא כולם הבינו את הקשר בין הילד ההוא לבין הנערה. אותה קריקטורה הוצגה בעולם וזכתה להצלחה עצומה".
כהן עוצר לרגע, לוגם מכוס הקפה שלפניו, נוגס בקרואסון החמאה וממשיך: "לאחר הפריימריז במפלגת העבודה ציירתי את שלי יחימוביץ', ציפי לבני, מרב מיכאלי וסתיו שפיר יושבות במטבח, ובוז'י שוטף כלים. כמות הביקורות שקיבלה הקריקטורה היתה אדירה. הבינו אותה כקריקטורה אנטי נשית, שהכניסה את הנשים למטבח. על אף שהכותרת היתה 'המטבח החדש של מפלגת העבודה', אף אחד לא הבין שהכוונה היתה להשוואה עם המטבח של גולדה".
תערוכה על קרקעית הים
מה הפרויקט הבא שלך?
"אני עובד על תערוכת פורטרטים קריקטורליים גדולה מאוד, שתוצג בעוד שנה וחצי במוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון. רק מעט קריקטוריסטים ישראלים יוצרים בתחום זה, מפני שזה דורש מיומנות גבוהה של ציור, מה גם שאני יוצר גם בתחום החדש של קריקטורה ופורטרט תלת-ממדיים. במקביל אני עובד על ספר קומיקס פוליטי, שכאשר יצא לאור ייצור, לדעתי, שיח ציבורי רציני מאוד".
אחרי 35 שנים של יצירה, כהן עדיין מתרגש מכל ציור. "כל קריקטורה היא יצירה חדשה, שדורשת התמודדות שכלית מאמצת מאוד. צריך להגיע לריכוז, למצוא רעיונות, להיות ממזרי. מי שעוסק בזה כל כך הרבה שנים צריך להתמודד עם האתגר של לא לחזור על דברים שכבר עשה".
ספר על תערוכה יוצאת דופן שלך.
"לפני שנתיים תערוכת קריקטורות שלי בנושא ים וצלילה הוצגה על קרקעית הים באילת. הציורים הודפסו בצבעים מיוחדים ונתלו בעזרת משקולות מתחת לפני המים. אני צוידתי בציוד צלילה מיוחד, שכולל מערכת תקשורת המאפשרת דיבור חופשי מתחת למים, והרציתי על הקריקטורות לקהל שישב באולם תערוכת פוטוקינה בקלן, גרמניה. זה היה אירוע יוצא דופן גם בקנה מידה בינלאומי, ומבחינתי, חיבור והצגת שני העולמות המקבילים שלי, הים והציור".
מי הקריקטוריסט הישראלי המצליח בעולם?
"רענן לוריא. הוא עזב את הארץ בשנות ה-50 והצליח יותר מכולם מבחינת תפוצה, שיווק ורווחים. בשיאו הוא הופיע באלף עיתונים בו בזמן".
כשלוריא עולה בשיחה, אי אפשר לא לשאול על פרס האו"ם לקריקטורה על שם רענן לוריא, שבו זכה כהן. "זה היה לפני כמה שנים. מרגש ומחמיא בהחלט. השנה קיבלתי באותה תחרות ציון לשבח",
אילו תכונות נדרשות מקריקטוריסט כדי להיות טוב בתחומו?
"רצוי לדעת לצייר טוב, אבל לא חובה. יש קריקטוריסטים שהציור אינו הצד החזק שלהם, אבל יש להם יצירתיות במציאת רעיונות. יש בעולם קריקטוריסטים שעובדים בזוגות – אחד מצייר, והשני אחראי על הרעיונות. אצלנו היו אלה צילה ודידי מנוסי; היא ציירה, והוא היה הרעיונאי. צריך חוש הומור, אינטליגנציה גבוהה, אופקים רחבים וידע רב על המתרחש בעולם, כדי להוציא את המטאפורות, הדוגמאות ומשחקי המילים".
כהן הוא מהמאיירים הראשונים בעולם שעשו מעבר מוחלט לציור דיגיטלי על מחשב באמצעות עט דיגיטלי. היום הוא מלווה ומדריך אמנים במעבר מציור ידני לציור במחשב. "המחשב הקפיץ את העבודה לרמות שלא דמיינו שאפשר להגיע אליהן, מפני שבמחשב המושג טעות לא קיים. זה אומר שאני יכול להעז, להביא רעיונות, לנסות דברים שלא חשבתי עליהם בכלל, ולתקן בלי בעיה. היום אני כבר לא פוחד מכישלון של הרגע האחרון לפני הדד-ליין".
פוליטיקלי קורקט
אתה נקלע למפגשים מעניינים עם פוליטיקאים שציירת?
"בדרך כלל, כשאני מצייר פוליטיקאי אני מקבל טלפון מלשכתו, משבחים את הציור בשמו ומבקשים עותק כדי לתלות במשרד, אבל לאמיתו של דבר, הקריקטורה תוחבא בארון. בעולם, כשנפתחת תערוכת קריקטורות של פוליטיקאים הם מגיעים לתערוכה רק כדי לראות איך הם נראים בעיני הקריקטוריסט. אני מקווה שאצליח להביא פוליטיקאים ישראלים לתערוכה שלי".
איזו קריקטורה לא תתקבל אף פעם בארץ?
"יש אצלנו רגישות רבה לקריקטורות בתחומי השואה והדת. אני חייב לציין, ולשמחתי, שאין צנזורה פוליטית בארץ על קריקטורות; יחד עם זאת, קיימת צנזורה פנימית של העיתונים והעורכים על פגיעה בערכי הדת או בזיכרון השואה. אם אצייר ציור סטירי חריף של פוליטיקאי דתי, הציור לא ייפסל. אבל אם האף יהיה ארוך מדי, זה עלול להיפסל בשל קונוטציה אנטישמית. אם אצייר דמות פוליטית שידיה קשורות בתפילין, סביר להניח שהדמות תישאר, אבל התפילין לא, כי זה סמל דתי. דרך אגב, הרגישות היא גם לגבי דתות אחרות. באופן אישי איני רואה כל פסול בהעברת ביקורת על האמונה הדתית, כי בעיני היא כמו אמונה אידיאולוגית".
כהן מעשן כל החיים סיגרים, ככה בשביל הכיף. "בעיני הנאה מסיגר קשורה גם במקום ובזמן. אחרי יום של צלילות באיזה אי נידח בקריביים, אני יושב מול ים הטורקיז, השמש שוקעת מעבר לעצי הקוקוס, הקליפסו מתנגן מהבר הסמוך ובידי כוס רום מתוצרת בית; או אז הסיגר מענג שבעתיים לעומת אותו סיגר שהוצת בידי המלצר, שעמד מוכן מאחורי, עם מצית זהב במסעדת יוקרה במונטה קרלו"
נשמע שאתה אוהב את החיים הטובים.
"הייתי בחיי במקומות מטורפים וחוויתי חוויות שאנשים משלמים בשבילן מיליונים. הפלגתי ביאכטות הכי מפוארות, הטסתי מטוסים פרטיים, ביקרתי בהמון מקומות בעולם במסגרת פרויקטים של ציור וצלילה, נהגתי במכוניות ספורט יוקרתיות, והכל לפני גיל 30. פעם הוזמנתי לעשות פוסטר על הכיכר האדומה במוסקבה, הייתי אורח ההוצאה לאור של סניף המפלגה הסוציאליסטית במוסקבה בתקופת הקומוניזם, כשגורבצ'וב היה בשלטון. הסתובבתי במכונית וולגה שחורה עם נהג, וכשאמרתי לו ששכחתי את הסיגריות במלון הוא נתן ברקס, השוטרים עצרו את התנועה וחזרנו למלון להביא את הסיגריות. אני, הילד הג'ינג'י מהחולות של בת-ים".
כחובב סיגרים, מה דעתך על הפשרת היחסים בין ארצות הברית וקובה?
"האמריקאים מתים על סיגרים קובניים; כשהייתי מגיע לארצות הברית מאיי קיימן או בהאמה ומחלק לחברים סיגרים קובניים הם אהבו את זה מאוד. ניתוק היחסים פגע להם בחוש הדמוקרטי. הם היו אמביוולנטיים לגבי זה. מצד אחד, קובה קומוניסטית, ומצד שני האמריקאי כעס על כך שכאדם דמוקרטי הוא לא יכול לקבל את הסיגר הקובני".
מה לא יודעים עליך?
"שאני כנראה מיזנתרופ. כי אני מצייר פורטרטים ואני טוב בזה, אבל אני לא זוכר פרצופים, לא מזהה אנשים ברחוב, ואני מתנצל על כך מראש".
