לאונרדו דה וינצ'י היה בימי הביניים פורץ דרך, אחד ממבשרי הרנסנס. בתקופה שבה המעמד החברתי קבע את מסלול החיים, היכולת להימלט מייעוד היתה בלתי אפשרית כמעט. אבל לאונרדו פרץ כל גבול אפשרי והיה לצייר, פסל, אדריכל, מתמטיקאי – איש אשכולות. איש שהפך את הכישרון המולד שלו לרב-תחומי, כזה שמשאיר חותם בל יימחה.
זו היתה האסוציאציה הראשונה שלי בשיחה עם אורית וולף. אנחנו מכירים אותה כפסנתרנית ברוכת כישרון ותארים, שפרצה לתודעה הבינלאומית כבר בגיל צעיר. היא גם בעלת תואר דוקטור על חקר במוזיקולוגיה. אבל מתברר שלצד התווים והקונצרטים, היא גם מרצה מבוקשת מאוד בעולם העסקי על תובנות של הצלחה וכישלון, חשיבה מחוץ לקופסה, ובעיקר – הטבעת חותם. הרצאתה "חדשנות ושבירת דפוסי חשיבה" פופולארית מאוד בעולם העסקי. כיום היא מרצה באופן קבוע בחוג למינהל עסקים באוניברסיטת רייכמן ובקורסי המנהלים והדירקטורים של "להב" מטעם אוניברסיטת תל-אביב.
"המוזיקה היא בשבילי דרך חיים, ודרכה הגעתי לתובנות שמלוות אותי כיום", מספרת וולף. "ההרצאה 'שבירת דפוסי חשיבה' נולדה מתוך אירוע טראומטי שעברתי במהלך קונצרט בשידור חי בקול המוזיקה, שבו הופעתי באולם ימק"א בירושלים כשהייתי בת 12. אחרי רבע שעה של נגינה קיבלתי בלאק-אאוט והפסקתי לנגן, דבר שלא קרה לי אף פעם. זה גרם לי לעצור ולחשוב. נכנסתי לתהליך התבוננות פנימי, שממנו הגעתי לתובנה הראשונה. מעולם לא הכינו אותי לכישלון. כשאתה מוזיקאי צעיר אתה לומד כל הזמן איך להצליח דרך עבודה סיזיפית וקשה. לומדים לעלות לבמה, לעמוד ולנגן מול קהל, להעביר את העוצמה שלך דרך הנגינה, אבל אף מילה על מה יקרה אם יהיה לפתע שיבוש בסדר הזה. כאן הבנתי שאני חייבת לפתח לעצמי סט יכולות חדש, שיעזור לי להמשיך הלאה, בכל מצב. זו היתה ההארה שלי. מתוך הקריירה שלי כפסנתרנית, עם החוויות והאכזבות, להביא את הידע של עמידה בלחץ ויכולת צמיחה מכישלון.
"אנשים שואלים את עצמם מה מביא פסנתרנית לפתח יכולות כאלה. זה נובע מהעובדה הפשוטה, שמוזיקאי צריך חדשנות ויצירתיות כל הזמן. לא פעם זה דורש פתרון בעיות בזמן אמת מול קהל. אלה שברירי שניות שבהם צריך לחשב המון: קומפוזיציה, רצף, תנועת ידיים ושפת גוף. מי שלא מגיע מעולם המוזיקה לא יבין זאת. מוזיקאי שעולה לבמה מפחד כל הזמן להיכשל, וזו הסיבה שהרבה מאד מוזיקאים שפרצו לתודעה העולמית בגיל צעיר מתקשים להתמיד ופורשים. הפחד מכישלון והלחץ המתמיד להצליח בכל קונצרט מעקרים את היכולות שלהם להתמודד עם המצב המורכב. אני אישית הרגשתי לכל אורך הדרך, בין אם בהצלחות ובין אם בכישלונות, שמשהו חסר לי. את החסר הזה מצאתי ברגעי הכישלון שלי והפכתי אותם מחיסרון ליתרון ולכלי שיכול לשמש אותנו בכל תחום".
הכל בזכות שירי
למרבה ההפתעה, וולף הגיעה לעולם המוזיקה מבית לא מוזיקלי בהווייתו. אביה כימאי ואִמה מרצה ודוקטור לאתיקה; שניהם לא ניגנו מעולם, למרות היותם חובבי מוזיקה קלאסית. הפעם הראשונה שבה וולף נחשפה למוזיקה קלאסית היתה בתקליט שקנתה לה אמה בגיל ארבע, עם הקונצ'רטים של מוצרט בביצוע התזמורת הקאמרית האנגלית עם הפסנתרן ארתור רובינשטיין. 16 שנה אחר כך היא התייצבה על אותה במה עם אותה תזמורת, הפעם כסולנית ה-English Chamber Orchestra.
"כשהייתי בכיתה א' ברמת-גן, החברה הכי טובה שלי היתה ילדה בשם שירי", מספרת וולף על תחילת הדרך. "שירי היתה הולכת פעמיים בשבוע לחוג פסנתר, ובאחד הימים החלטתי לבוא אִתה. הייתי מוקסמת, והמורה אפילו הסכימה שאצטרף לשירי בכל שיעור, רק לשבת בצד ולהקשיב. בסוף אזרתי אומץ וביקשתי להתחיל ללמוד אצלה. היא, כמובן, שלחה אותי להביא את אימא. הסצנה הזאת זכורה לי בפרטי פרטים: אני חוזרת ביום ראשון מבית הספר וצועקת מהרחוב לאימא, שתרד למטה כדי ללכת לפגישה עם המורה לפסנתר ברחוב עמיקם ברמת-גן. אימא עושה לי סימנים מקומה שלישית לעלות הביתה לאכול צהריים ולא לצעוק ברחובות… אני התעקשתי שתרד, וניצחתי…
"כשהגענו למורה לפסנתר היא הבינה שאין לי פסנתר בבית, והפשרה היתה שאוכל לנגן אחרי כל שיעור במשך חצי שעה בבית של שירי. אלא שאחרי שלושה חודשים אימא של שירי צלצלה לאימא שלי ואמרה לה: 'רותי, אורית לא יכולה יותר להמשיך לנגן אצלנו, את חייבת לקנות לה פסנתר', והסבירה שזה מכיוון שהפסנתר שלהם ממוקם בחדר השינה שלהם.
"למחרת היה פסנתר חדש בבית. ומשם ועד למורה שעיצבה למעשה את האישיות המוזיקלית שלי, חנה שלגי, המרחק היה קצר. שלגי, שבחרה את התלמידים שלה בקפידה, הסכימה לקבל אותי. המוטו שלה היה שהיא משקיעה במספר קטן של תלמידים, כדי שהם יפרצו קדימה ויגיעו לדרגת אמן. נאלצתי להתרגל לסטנדרט החדש. כל שיעור אצל שלגי נמשך שלוש שעות, ובכיתה ג' כבר התחלתי להופיע בתחרויות. שם, אצל שלגי, קיבלתי את הכלים הראשונים להופעה מול קהל: הצורך להיות מרוכזת ומדויקת, ובעיקר לעבוד קשה. הייתי מנגנת כל יום במשך ארבע עד שמונה שעות. עבודה סיזיפית, של ילדה שרוצה להצליח".
ההצלחה אצל שלגי לא איחרה לבוא. וולף עזבה את בית הוריה בגיל 17, אחרי שסיימה את התיכון לאומנויות תלמה ילין, כשהיא קופצת כיתה. היא עברה לבוסטון, שם למדה במלגה מלאה בבית הספר הגבוה לאומנויות וסיימה בהצטיינות יתרה. התחנה הבאה אחרי בוסטון היתה אנגליה, שם סיימה תואר שני בהצטיינות באקדמיה המלכותית למוזיקה ואף זכתה בפרס ARAM היוקרתי. את עבודת הדוקטורט שלה, שעסקה בניתוח הקדנצות של בטהובן, היא כתבה באנגלית באוניברסיטת בר-אילן. ההרצאה המרתקת – והמומלצת מאוד – שלה ב-TED, שצולמה בהיכל התרבות בתל-אביב ב-2018, זכתה למאות אלפי צפיות, כאשר וולף כוללת בה את תפיסתה בדבר שילוב בין מוזיקה לניהול וליכולת לחשוב אחרת.
אחד המשפטים הבולטים שלך בהרצאה הזאת הוא "לצאת ממרחב הנוחות למרחב היצירה". למה הכוונה?
"זה באמת אחד הרעיונות שפיתחתי במהלך השנים דרך תהליך ההתבוננות אל תוך עצמי. אותה חוויה טראומטית שעברתי במהלך הקונצרט החי ברדיו הביאה אותי לתובנה שחייבים לקחת את השיבוש כמשהו מובן מאליו, אירוע שתמיד יתרחש בשלב כלשהו, ואז לדעת להתמודד אִתו בכלים שנפַתֵח במהלך הזמן".
תני דוגמה מעשית ליציאה ממה שאת מכנה בהרצאה "מרחב הנוחות".
"כיום בעולם העסקי, למשל, הרבה מאוד אנשים עסוקים בלהעביר תוכן, ולא חוויה. כשאני מגיעה לחברות עסקיות אני מנסה להוציא אותן ממרחב הנוחות, שזה התוכן, למרחב החוויה, שזו היצירה. אני חוזרת ואומרת לאנשיהן את המשפט שמכניס אותם בדיוק לתובנה הרצויה מבחינתי: 'אתם יודעים למכור את המכונית שלכם מעל המחירון, אבל אתם לא יודעים למכור את עצמכם מעל המחירון'. זה, בעיני, המפתח. אחד התרגילים שאני עושה בהקשר הזה הוא לומר להם להכין מצגת כלשהי על החברה, על תחום עיסוקם ועל שיטת עבודתם. כשמתחילה הסדנה אני מעלה אותם לבמה, מורידה את המצגת ואומרת להם: 'עכשיו אתם צריכים לומר אותם דברים בלי עזרים, רק אתם והמטען האישי שלכם'. סיטואציה לא פשוטה, שהם נתקלים בה בפתאומיות, בדיוק כמו הבלאק-אאוט שאני חוויתי בקונצרט ההוא.
"זו התאוריה שלי: מוציאה אותם ממרחב הנוחות על ידי שיבוש, וגורמת להם להגיע למרחב היצירה, שם הם צריכים לאלתר. שם הם יביאו הכי טוב את היכולת האישית לידי ביטוי. בפעם הראשונה זה אולי הלם, אבל בהמשך, מעצם הידיעה שהיכולת הזאת נדרשת, הם ירכשו אותה. בכלל, כשבוחנים חברות גדולות מול קטנות, רואים שבקטנות פתרון הבעיות הרבה יותר יצירתי. מדוע? משום שהוא נובע משיבוש – במקרה הזה של חוסר באמצעים – שמצריך חשיבה אחרת".
א-קאפלה כמשל
אחד הסיפורים שוולף מספרת הוא על הופעה בצפון הארץ. הפסנתר שהוכן לה היה Steinway יוקרתי. אלא שלקראת ההופעה, כשעה לפני שהקהל נכנס לאולם, התברר לה שאחד הקלידים חסר. היא מצאה אותו מונח שבור על כנף הפסנתר. "קראתי מיד לאחראי על הקונצרט והודעתי לו שאני לא יכולה להופיע בלי המקש השבור, וחייבים לקרוא מיד לאיש מקצוע, מומחה לפסנתרים, שיתקן את זה. הוא הביט בי ארוכות ואמר: 'גברתי, בשעה כזאת אין בצפון הארץ אף מתקן פסנתרים. יש לך יותר ממאה מקשים אחרים בפסנתר, תסתדרי אִתם'… לא ידעתי מה לעשות, והבנתי שהקונצרט יתקיים למרות השיבוש הזה. בלֵית ברירה בקשתי ממנו דבק מהיר, הדבקנו את המקש, וכנראה שעד היום הוא נמצא באותו מקום עם אותו דבק".
מהסיפור הזה אפשר להבין שוולף, מעבר להיותה מרצה מבוקשת בשוק הפרטי, מרבה לקיים קונצרטים ברחבי הארץ. סדרות הקונצרטים שלה, הגדושות באלפי מנויים, אינן שגרתיות. הן מנגישות מוזיקה קלאסית לקהל הרחב באמצעות קריצה. כך, למשל, לצד מוזיקאים מהשורה הראשונה היא מעלה לבמה צייר מחונן שמצייר בהשראת המוזיקה. משיכת המכחול תואמת למקצב המוזיקלי, ובסוף היצירה יש תמונה מרהיבה על קנבס ענק. היא גם מרבה לשלב בקונצרטים שלה אמנים של מוזיקה פופולארית, כחלק משילוב של ישן-חדש, ולערוך עיבודי מֶש-אפ בין יצירות קלאסיות לשירים עכשוויים. בין הצירופים המעניינים אפשר למנות את שלומי שבן, פסנתרן קלאסי שפיתח קריירת רוק, הזמר דוד ד'אור, השחקן נתן דטנר ועוד.
"אני באמת חושבת שחייבים לדבר אל הקהל במונחים של 2022. הטעם של הקהל השתנה, לא הרבה רוצים לשמוע את הקונצרט כמו שהוא נוגן לפני 300 שנה. במובנים רבים מוזיקה קלאסית נתפסת כתחביב פנאי של בני הגיל השלישי, ואני רוצה לשבור את התפיסה הבלעדית הזאת. הרעיון שלי הוא ליצור חוויה קצת אחרת, שתחשוף כמה שיותר אנשים מכל הגוונים והגילים למוזיקה הקלאסית, אבל בדרך שונה. אני יודעת שהרבה גבות מורמות על הדרך הזאת, אבל אני מאמינה שרק כך, בחשיבה אחרת מחוץ לקופסה, אפשר להשיג את זה. יש מקום לנגן את יצירות החותם של ענקי הפסנתר כפי שהן, ויש מקום לחבר אותן עם אמנויות נוספות ולהביא בכך ערך חדש ומוסף, שמותאם לדור העכשווי ואינו גורע לרגע מעוצמת האמנות".
אחת הדוגמאות שוולף מביאה בהקשר הזה הוא קונצרט של בובי מקפֶרין, אמן א-קאפלה ייחודי, עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מקפרין עומד על דוכן הניצוח, נותן את האות להתחיל בפרק הפתיחה של "וילהלם טל", קרנות היער מתחילות לנגן ומיד אחר כך מצטרפת התזמורת כולה, בקולות הנגנים בלבד. קולות, ולא כלי נגינה. ביצוע א-קאפלה של הפילהרמונית לפרק הפתיחה של האופרה "וילהלם טל" מאת רוסיני…
"הביצוע הזה הוא בעיני העיקרון של חשיבה מחוץ לקופסה. במקום לנגן פיזית ולהיות עסוקים עם העיניים על הכלי – הוא גורם להרים ראש, תרתי משמע. לשיר ולא לנגן. להיות מאוחדים בכלי האנושי הטבעי ביותר ולייצר קשר עין ועבודת צוות מזן אחר", מציינת וולף. "אפשר ליישם את זה בכל תהליך. ישבתי, למשל, בחברת הייטק עם מנהלים שדנו בדרכים להפסיק את האיחורים של העובדים. בדפוס החשיבה הקבוע, מנהל משתמש באופן טבעי ומיידי בסמכות: מוריד הוראה, ולצִדה בא לא פעם צעד ענישה. אלא שזה בדיוק הצומת שבו אני מחייבת את המנהלים לחשוב אחרת; להביא את העובד להחלטה הנכונה מבחינת ההנהלה, אבל מבחירה שלו, ולא כתוצאה מכפייה. אני אוהבת לגרום להם לחשוב באופן יצירתי איך לעודד את מה שאני מכנה 'המוסר האוטונומי' של העובד – זה שיביא אותו להחלטה בעצמו, במקום לכפות עליו את המוסר ההטרונומי של הבוס בעל הסמכות.
"במקרה הזה הפתרונות היו יצירתיים מאוד: חנייה חינם וארוחת בוקר למי שמגיע בזמן, ואפילו תשלום שעות נוספות החל מהשעה חמש בבוקר. כך יצא שחלק מהעובדים הגיעו לעבודה כבר בשעות מוקדמות, כדי ליהנות מהתמריץ. כל הפתרונות הללו לא היו בכלל בסל האפשרויות לפני שהגעתי. זה בדיוק המשך ישיר למה שאני עושה בקונצרטים שלי עם המוזיקה הקלאסית. אני גורמת לאנשים לבחור, כדי שהחיבור יבוא מהם, ואז הוא חזק יותר ואמיתי. מה שנכון לאולם הקונצרטים, נכון במקרה זה גם לעולם העסקי".
לסיכום, אם הייתי שואל אותך מה את יותר היום, מוזיקאית או מנטורית אישית-עסקית, מה היית אומרת?
"אני מביאה פתרונות יצירתיים דרך המוזיקה. ההתנסות שלי מגיעה מחוויה של התמדה וכישלון. אין לי בושה, אין לי מבוכה, אני לא מפחדת לעשות גם וגם. אני אוהבת לחשוב איך לעשות משהו שמקדים את השוק. אם הוא לא קיים עדיין בשוק, זה רק מדרבן אותי יותר לעשייה ומביא אותי לראות את הערך שזה יכול לייצר לעתיד. אחד הדברים שאני שוקדת עליהם הוא היכולת ללמד אנשים למצוא את ה-spark שלהם, את מה שמעורר אותם וגורם להם לעשות דברים בתשוקה ובחזון גדול. אנשים רבים תולים הצלחה בתנאים שיש או אין להם – זמן, הזדמנות, כסף, ידע, רקע תרבותי – ובעיני זו שגיאה.
"החסם הכי גדול שלנו הוא תפיסת הערך שאנחנו מביאים כלפי עצמנו. לדעתי כולנו חייבים לזהות יותר בקלות את ה-givers and takers שלנו בחיים, ולמקד אנרגיות בעשייה שמביאה משמעות, ולא רק תוצאה. למנהלים שמתגאים בכך שקבעו הרבה פגישות בזו אחר זו, אני אומרת שהם אולי יעילים, אבל לא בהכרח יצירתיים. הזמן לעצמנו בין הפגישות הוא מרכיב הכרחי להתבוננות פנימית, חשיבה ביקורתית ויצירתיות. מנקודת המבט שלי, 'לא היה לי זמן לנשום' זה שהיית חרוץ מול כל העולם מלבד מול מי שהכי חשוב – מול עצמך".
