הנתיב המתעקל ימינה במעלה הגבעה מוביל אל הבית שבו מתגורר דן שילון. קרני שמש אביביות מלטפות את הרחוב, הכל ירוק מסביב ולחן ציפורים מלווה אותי מהחנייה אל פתח הבית. הוא ממתין לי בחדר העבודה על אחת מכורסאות העור, לבוש בחליפה שחורה ועל פניו חיוך אופייני. אני מחמיאה לסביבת מגוריו הפסטורלית, הוא מהנהן בהסכמה ומוסיף: "אני תל-אביבי במקור, ואני לא חוזר לתל-אביב. עשיתי ניסיון של שנה וחצי בדירה שכורה וחזרתי לכאן בריצה. אני הרבה יותר נהנה פה מהסביבה, מהשקט ומהאנשים. יש כאן תרבות אחרת של בני אדם".
על הקיר תלויות תמונות של האנשים בחייו: הוריו ביום נישואיהם, ילדיו, נכדיו ותמונה אחת מיוחדת שהיא חלום שלא הוגשם. "אני לא מתגעגע לתקופה הטלוויזיונית, מיציתי את החיים ההם, מלבד דבר אחד שהוחמץ. את רואה את התמונה שם למעלה? זה אני, מנצח על הפילהרמונית. זה היה חלום חיי. באחת התוכניות, מאסטרו זובין מהטה נתן לי את השרביט וניצחתי על יצירה שהתזמורת יכולה לנגן גם בלי מנצח. בשנים האחרונות, מאז פרישתי מהשידור הישיר, אני לומד ניצוח דרך קונצרטים שלמים ביוטיוב. מסתכל שעות על כל תנועה וכל ניואנס. זה מרתק".
שילון שלם עם הדרך שעשה, ונראה שלא היה משנה בה כלום כמעט. "אם הייתי נולד מחדש, ייתכן שהייתי הולך באותו מסלול, אבל אולי הייתי מקל על עצמי קצת. היו הרבה ניסיונות להכשיל אותי בגלל קנאה וצרות עין, אבל אני לא מסתכל על החיים ממקום של מרירות, להפך, אני אדם אופטימי מטבעי".
התשוקה לעולם התקשורת קיננה בו מגיל צעיר מאוד, כשהיה בסך הכל בן שש. "עדיין לא הייתה טלוויזיה", הוא נזכר, "ישבנו מול הרדיו, שהיה אז קופסה בגודל מכונת כביסה, והאזנו לשידורים. ישבתי מהופנט. הכרתי את כל השדרים ואת כל התוכניות. יום אחד ההורים שלי לקחו אותי לחתונה ופתאום אבא שלי אומר: 'תסתכל, אתה רואה את האיש שעומד שם? זה משה חובב'. הוא היה גדול הקריינים בקול ישראל. באותו רגע העולם מת מבחינתי. התחלתי להסתובב סביבו. הוא היה בשבילי אליל. בגיל שמונה כבר רציתי להיות שדרן, וזה הלך והתגבש עם השנים".
בצבא התגייס לקורס טיס ובתום השירות היה נעול על עולם התקשורת. "היה לי יותר מזל משכל כשחיפשו מחליף בקול ישראל בתל-אביב. נבחנתי והתקבלתי. בהתחלה שלחו אותי לכתבות הכי טריוויאליות והכי לא חשובות. אחת מהן היתה כתבה פוליטית, לכיסוי אירוע שבו הכריז דוד בן-גוריון על פילוג מפא"י. הייתי העיתונאי היחיד באולם, כי אף אחד לא האמין שמשהו יקרה שם, אז שלחו את הכתב הכי זוטר. כשבן-גוריון זרק את הפצצה הזאת, רצתי לטלפן למנהל קול ישראל בירושלים ואמרתי לו שיש לי סיפור אדיר, אבל הוא אמר שאני אידיוט ושלא הבנתי מה שמעתי. רק יותר מאוחר, כשהתחילו לצאת השמועות מהאולם, זה נהיה סיפור".
עממיוּת, ישירוּת וניקיון כפיים
תקופה מסוימת בחייו כיהן שילון ככתב רשות השידור בארצות הברית. את התקופה הזאת הוא מחלק לשתיים: בראשונה, כל מה שראה העריץ, ובשנייה, כל מה שראה ביקר. "למדתי טלוויזיה משלוש מדינות: צרפת, אנגליה וארצות הברית, כשצרפת במקום הראשון וארצות הברית במקום האחרון. לצרפתים יש טוב טעם בעיצוב האולפנים ובשפה, וגם לאנגלים לא חסר. אצל האמריקאים הכל המוני וצעקני. אין לי מילים טובות להגיד עליהם. אצלנו יש דברים נפלאים כמו "ארץ נהדרת" ו"גב האומה", אבל באופן כללי, הטלוויזיה של ישראל לא רחוקה מזו של ארצות הברית. הייתי שמח אם היו דברים איכותיים יותר".
היו מחשבות להישאר לחיות בארצות הברית?
"היו, אבל גירשתי אותן… אני לא אוהב את החברה האמריקאית. אלה אנשים שלא נותנים תשובה כנה, ומהר מאוד קלטתי את המנטליות".
את הארץ אתה אוהב?
"אני אוהב את העממיות והישירות ושונא את הגסות. בכל יום שישי אני נפגש עם חבורת אנשים בבר באור-עקיבא ונורא כיף לי במחיצתם. לא צמחתי בסביבה הזאת, צמחתי בצפון תל-אביב, אבל אני אוהב להיות כאן, יש כאן חום אנושי. נכון שהם מסתכלים עלי בעין עקומה, כי השקפת עולמי הפוליטית שונה משלהם, אבל זה לא משנה את אהבתי למקום ולאנשים. בסוף אתה רוצה להגיע לבנאדם נטו, לנשמה שלו, בהתעלם מהשכלתו, מעיסוקו וממצבו הכספי. בנימין נתניהו אמר שלא מחליפים ראש ממשלה בחקירות, אלא בקלפי, ואני אומר: לא נכון! ראש ממשלה צריך להיות נקי כפיים, זו נקודת המוצא. אם הוא לא נקי כפיים, אני לא אוכל לסמוך עליו בענייני שלום ומלחמה".
שדרן רדיו, עיתונאי, מנחה ואיש טלוויזיה – מהי בעיניך העשייה המשמעותית ביותר שלך?
"אנשים מחברים את העשייה העיקרית שלי למעגל (תוכנית הטלוויזיה האיקונית "בשידור חי עם דן שילון", ט.מ), אבל בעיני, שיא העשייה שלי היה לפני המעגל, כשעוד לא היה ערוץ 2 והייתי מנהל החדשות בערוץ הראשון. בראש המדינה לא היו ליכודניקים אלא מפא"יניקים, ואנחנו, בחדשות בערוץ הראשון, חתכנו אותם לחתיכות. זה היה התפקיד שלנו – לחשוף את הפינות האפלות בעשייה השלטונית".
תקשורת, הון, שלטון
במהלך הקריירה הארוכה שלו הספיק שילון גם לכתוב שלושה ספרים. הראשון היה הספר האוטוביוגרפי "בשידור חי". "מישהו נדנד לי הרבה זמן לכתוב את הסיפור שלי, ובסוף נכנעתי. בהתחלה אני דיברתי והוא כתב, אבל כשראיתי מה יצא ישבתי לכתוב הכל מחדש, בכתב ידי, במשך שנתיים. אז עוד לא היה מחשב".
נשמע שאתה פרפקציוניסט.
"המילה פרפקציוניסט גדולה עלי, אבל אני לא מוכן לוותר לעצמי במקום שאני יכול לתקן. זה המוטו של חיי".
אתה מעדיף את המסך או את המילה הכתובה?
"אבי המנוח היה איש שלא למד בשום מקום מסודר, אבל הוא היה איש של ספרים. הוא קידש את המילה הכתובה עד כדי כך, שזה הרתיע אותי מלכתוב. הספר הראשון יצא אחרי שהתגברתי על הפחד. יש אושר אדיר במילה הכתובה אם אתה יודע איך לפתח אותה, אבל יש גם אושר בתמונה המצולמת, שיש בה קול ומוזיקה. אז אני לא יכול להגיד איפה אני מרגיש יותר נוח".
את ההשראה לשני ספריו האחרים, "תגובה רועמת" ו"כלב שמירה", שאב שילון מתוך ניסיונו המקצועי ופרי דמיונו. "שניהם רומני מתח אקטואליים בהמשכים, על יחסי תקשורת, הון, שלטון. זה אִפשר לי לתת דרור לדמיון אבל להסתמך על דברים אמיתיים שקרו, שחלקם לא יצאו לתקשורת, חלקם יוצאים לתקשורת במקוטע, ומחריד שזה כך. אנשים היו פוגשים אותי ברחוב ואומרים לי, השר הזה והזה… אנחנו יודעים למי התכוונת… וברוב המקרים הם באמת ידעו".
נראה שהפוליטיקה בוערת בך.
זה נכון".
אז איך זה שעד היום לא נכנסת לפוליטיקה?
"זה – לא!".
למה לא?
"כי אני עונה תשובות ואני לא עוסק בתדמיות. אני לא נותן תשובות של פוליטיקלי קורקט. אני הכל חוץ מאשר פוליטיקאי. פגשתי המון פוליטיקאים בחיי, ואפילו לא גירד לי לטבול את ידי בזה".
"בסוף אתה רוצה להגיע לבנאדם נטו, לנשמה שלו"
קלינטון, נפוליאון ואהוד ברק
אלפי מרואיינים עברו במיקרופונים של שילון. והם היו מעניינים, חשובים, מצחיקים, רציניים ובחלקם מוזרים. כשאני מבקשת שישתף בזיכרון אחד מיוחד, הוא לוקח את הבחירה לצד הקליל ומשיב: "באחת התוכניות של המעגל, בסוף הפסקת הפרסומות, היתה זמרת שישבה מולי ובאותו היום הכרנו לראשונה. בשידור החי היא נעמדה מולי, כשגבה מופנה אלי, וחשפה את ישבנה שעליו קעקוע של דמותי. אחרי התוכנית התברר לי שזה לא היה קעקוע אמיתי. הובכתי מאוד, אבל הקהל צחק, והייתי אומר שזה אפילו היה בטעם".
לאחר סיפור מבוכת הקעקוע, אני משתוקקת לדעת מיהו האיש שריגש אותו יותר מכל, מתוך ארסנל המרואיינים המפואר. מסתבר שהיו רבים, אבל רק אחד השאיר חותם אמיתי. "התרגשתי לראיין את לוצ'יאנו פברוטי, דיאנה רוס, ג'ימי קרטר ורבים אחרים, אבל ביל קלינטון היה יוצא דופן. הגעתי אליו הביתה בשבוע הראשון אחרי שהוא חדל להיות נשיא. כבר היו לי ברזומה כמה וכמה ראיונות עם נשיאים ומנהיגים, ובהם גם המלך חוסיין, אבל במקרה שלו התרגשתי יותר מכל. האיש משפריץ כריזמה, אדיב ומדבר כאחד האדם. חייל מרינס הראה לי את הכניסה לבית ואמר לי לדפוק בדלת. קלינטון בעצמו פתח, ומיד נתן תחושה נעימה. ביקשתי להשתמש בשירותים, הוא ליווה אותי והנחה אותי באיזו מגבת להשתמש ומאיזו ערימה, והזהיר שאם אקח מגבת מהערימה השנייה, הילרי תכעס מאוד. אחר כך ביקשתי להשתמש בטלפון הקווי כדי להודיע לארץ שהגעתי, ואני עומד שם, משפשף את עיני ולא מאמין שנשיא ארצות הברית מחייג בשבילי. בזמן האיפור לקראת הראיון אמרתי לו שצפיתי בטקס ההכתרה של היורש שלו, ג'ורג' בוש הבן, והופתעתי לראות שהם באותו גובה. 'זה מזל גדול', הוא השיב. שאלתי למה, והוא ענה שמנהיגים נמוכי קומה הם סכנה לעולם. שאלתי אם הוא מתכוון לנפוליאון, והוא השיב שהוא מתכוון לאהוד ברק".
מהו הרגע הטלוויזיוני שלא תשכח לעולם?
"באחת התוכניות במעגל הצלחנו להביא שלושה ראשי ממשלה יחד. שמעון פרס, יצחק שמיר ובנימין נתניהו, כשנתניהו כיהן. אני לא חושב שקלטנו את גודל המעמד כשזה קרה. היום, במרחק הזמן, זה נראה לי פנומנלי".
נשמע שהיה שידור מרתק.
"לא סתם מרתק. שמיר רתח על פרס וצרח עליו. נתניהו ישב בין שניהם, והיתה לו מספיק תבונה להישען אחורה ולתת להם להתקוטט. אני לא התערבתי, וזה נמשך דקות ארוכות".
היום מפגש כזה אפשרי?
"לא!".
שילון על רקע הקרנת צילום מ"המעגל" עם שלושה ראשי ממשלה. "לא קלטנו את גודל המעמד. היום זה נראה לי פנומנלי". מימין: יצחק שמיר, בנימין נתניהו ושמעון פרס. צילום: דן שילון אוסף פרטי
בשם האמת
על אף מעמדו המקצועי הגבוה ופרסומו הרב, שילון מעדיף להיות אדם אנונימי. אין לו חברים מהתעשייה, והחיים בבראנז'ה הם ממנו והלאה. "אף פעם לא התבשמתי מזה שאני מפורסם. אני מעדיף להיות דן, האדם הפרטי". והאדם הפרטי הזה הוא רהוט, נעים שיחה, מהיר מחשבה ומלא דמיון. כשאני מבקשת ממנו להרכיב מעגל וירטואלי הוא חושב לרגע, מחייך לעצמו ואלי ומשיב בקלילות: "אז ככה: בשאר אסד, דונלד טראמפ, להב שני מנהל הפילהרמונית החדש ועומרי כספי".
כמי שניהל את חברת החדשות של הערוץ הראשון ואחר כך את רשת, יש לו הרבה מה לומר על רשות השידור והוא לא מתאמץ להסתיר זאת. "רשות השידור הלכה והתנוונה עם השנים. גם בשלהי התקופה היו כמה אנשים טובים, אבל בסך הכול היא נעשתה גוף מסואב, וטוב שהקימו משהו אחר במקומה. אני רואה בחדשות של התאגיד סימנים טובים של עיתונאות טובה, אבל יש הרבה מקום לשיפור".
מנצח על הפילהרמונית. התנסות חד פעמית בחלום שלא הוגשם. מימין: מאסטרו זובין מהטה. צילום:דן שילון אוסף פרטי
אתה תמיד אומר את אשר על לבך?
"כל חיי אני כזה. אנשים היו אומרים לי, למה אמרת מה שאמרת, בשביל מה זה טוב, אבל אני לא יודע אחרת. שילמתי על זה לא פעם מחיר כבד, אבל בין לשלם מחיר לבין לא להיות שלם עם עצמי אני מוכן לשלם את המחיר. ירשתי את זה מאבא שלי".
שעה ראשונה של הריאיון חלפה. שעה של סיפורים מרתקים, יחידים במינם, על דברים שלא קורים לרוב האנשים. במהלך השעה השנייה תהיתי, האם מישהו שחווה כל כך הרבה מחזיק עדיין בחלומות מגירה או שהכל כבר נשלם. כשאני מפנה את השאלה לשילון, יש שתיקה בחדר. שתיקה ראשונה מאז הרגע שבו נפגשנו. הוא בוהה בחלון, נשען לאחור, נראה שהוא מזמין אליו את המילים הנכונות, ולבסוף משיב בכנות: "אני לא מצליח לענות לעצמי. אני באמת לא יודע… אולי העובדה שהיום אני לא בתקשורת אומרת הכל. זה אומר שאני שלם עם עצמי. אולי".
מה הכי חשוב בחייך היום?
"המשפחה".
עד כמה אתה ואחיך יגאל שונים באישיותכם?
"הכי שונים. יגאל הוא האדם הכי רציני בעולם ואני ההפך. אני אומר את זה בהערכה. גם בתחומי ההתעניינות אנחנו שונים לחלוטין. אין שום דמיון בינינו, אבל הוא אחי הצעיר, האהוב והיחיד. הוא מקצוען שאיני מכיר שני לו, פרפקציוניסט במקצועו, ולמרות פער הגילים בינינו והשוני הגדול במבנה האישיות, אני אוהב ומעריך אותו מאוד. מקווה שהוא גם אוהב אותי…".
אז אם הזכרנו את יגאל, בוא נדבר על סיגרים. איך זה התחיל אצלך?
"ישבתי אצל יגאל יום אחד עם מירי, האקסית שלי, וזו היתה תקופה שהוא עישן סיגר אחרי סיגר. מירי אמרה לו, 'תן לי לנסות'. היא אמרה שזה נחמד והציעה גם לי לנסות, ובאמת היה נחמד. מירי לא המשיכה, אני כן".
לסיום, מה לאחל לך?
"רק בריאות".
