רחוב אחד רחב, משותף לשתי ערים, ולאורכו תחנות דלק רבות בשני עבריו, מהווה גבול בין שתי מדינות. גבול בלי קירות מגן, גדרות תיל, מנהרות, מגדלי שמירה ומכשירים מלשיני-אדם. שתי ערים דומות וצמודות זו לזו כעיר אחת. באחת מהן מדברים פורטוגזית ובשנייה ספרדית. בעברו האחד של הרחוב תורים ארוכים בתחנות הדלק, וממול – התחנות ריקות ממכוניות. הדלק הזול מושך את הנהגים, בכל פעם בצד אחר, כי המחיר משתנה – בלי התראה מוקדמת – בין שני צִדי הרחוב. בצד אחד, זה של השפה הספרדית, העיר Ribera השייכת לאורוגוואי, עיר ללא מכס עד 300 דולר, מעין אילת של אמריקה הדרומית, ובצד השני, הדובר פורטוגזית, העיר הברזילאית Santana do Livramento, שמוכרת דלק גם בספרדית…
את הסיטואציה הזאת, הזכורה לי כאנקדוטה משעשעת, חוויתי באחד מטיולי היין שלי בדרום אמריקה, לפני שנים. לאחר שביקרתי אז בכמה מהכרמים והיקבים של אורוגוואי, המשכתי ממנה לברזיל כדי להתרשם מתעשיית היין שלה.
ברזיל, ארץ ענקית, הגדולה בארצות אמריקה הלטינית, פדרציה המחולקת ל-26 מדינות, היא החמישית בין ארצות חצי הכדור הדרומי בהיקף ייצור יינות. בכל בציר היא מייצרת יותר מ-400 מיליון בקבוקי יין, שרק בחלקם הקטן הם יינות ממשפחת הזנים Vitis Vinifera המתורבתת האירופית, יינות המכונים “Fine Wine” (כ-60 אלף דונם מתוך 680 אלף דונם כרם). שאר הכרמים מלאים זנים אמריקאיים – Hybrid Vines – המשמשים בסיס לרוב היינות העממיים המקומיים, אלה המכונים “Brazilian Wines”.
שורשים איטלקיים וגרמניים
בשל האקלים החם והלח בחלקה הצפוני של ברזיל, שאינו מתאים לגידול גפנים ליין, רוב הכרמים והיקבים שלה נמצאים באזורים הדרומיים, סביב קו רוחב 30 דרום, ובייחוד בחבל Serra Gaucha, הגבוה (760 מטר מעל פני הים) והקר יחסית. בחבל זה, שבמדינת Rio Grande do Sul (ובקיצור, ריו גראנדֶה), פועלים מאות יקבים, והוא נחשב לב תעשיית היין הברזילאית. עשרות מהיקבים הללו ממוקמים ב"עמק הכרמים" (Vale dos Vinhedos) שבמרכזו.
בברזיל פועלים כ-1,100 יקבים, רובם ככולם פרטיים, משפחתיים עם שורשים איטלקיים או גרמניים, מרוכזים בקואופרטיבים. זה מביא אותנו להיסטוריה של היין הברזילאי. היא החלה בניסיונות כושלים של המתיישבים הפורטוגזים במאה ה-16, עם זנים אירופיים, שכמובן, לא הצליחו על אדמת אמריקה הדרומית. רק בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עם ההגירה האיטלקית, ומאוחר יותר, בשנות ה-70 של המאה העשרים, הצליחו לייצר יינות בעלי דירוג, עם דגש על יינות מבעבעים. בסיור מקצועי שערכתי ביקבים הופתעתי ממספרם הרב של "החלוקים הלבנים" המסתובבים בין המכלים והחביות; ייננים זרים – גרמנים וצרפתים – עובדים שתי עונות בציר, אחת באירופה והשנייה בדרום אמריקה.
זני הענבים ליינות פרימיום הם זנים אירופיים, כמו קברנה סוביניון, פינו נואר, מרלו, קברנה פרנק, טמפרניו, טוריגה נסיונל, ובאחרונה, הטנאט (Tanat) מדרום צרפת – זן אדום כהה, בעל עפיצות גבוהה ונוכחות מרשימה. זן זה מהווה חלק מהממסך של יינות הפרימיום, כשהתנאי הוא שמירה לזמן ארוך בבקבוק (שלוש שנים לפחות) לפני חליצת הפקק. בלבנים, הזנים המובילים הם השרדונה, הסוביניון בלאן והסמיון.
שני בצירים בשנה
תעשיית היין של ברזיל מרוכזת אמנם, בעיקרה, בחלקים הדרומיים של ברזיל. בעיקרה, אבל לא כולה: בצפון-מזרח המדינה, באזור הררי שגובהו 1,400 מטר מעל פני הים ואקלימו – חם אך לא לח – שונה מזה המאפיין באופן כללי את צפון המדינה, יש כרמים מיוחדים עם משטר צמיחה מותאם לאזור. אזור זה, הנקרא Vale do Sao Francisco ומרוחק כ-3,500 ק"מ מהאזורים הדרומיים, הוא בעל אקלים וטרואר משלו ונחשב מתאים לגידול ענבים ולייצור יין בתנאים ייחודיים. את כרמי האזור חוצה הנהר שנתן לו את שמו – נהר סאוֹ פרנסיסקו (Rio Sao Francisco).
אבל הטרואר השונה וגם המרחק ממרכז תעשיית היין אינם הגורמים היחידים שמבדלים את האזור הזה, אלא תופעה יוצאת דופן ויחידה בעולם היין: שני בצירים של תנובת ענבים בעונה אחת, לעתים אף באותו כרם. זה קורה בשל מיקום הכרם על קרקע צחיחה למחצה, המושקית בהשקיה מלאכותית. באותו כרם או בכרם סמוך יש גפנים שנשארות רדומות, בעוד האחרות נותנות פרי בשפע. רק אלה שמקבלות מים הן אלה שמתעוררות לתת תנובה. כך יכול הכורם, באמצעות ויסות ההשקיה, ליהנות משני בצירים בשנה אחת, לטובת הספקה קבועה של ענבים ליין צעיר ולא גדול.
מקרנבל לפסטיבל
אין עוד מדינה עם ניגודים טבעיים ואנושיים כברזיל. במסעדה מפוארת יושבים, סביב אותו שולחן, גבר לבן בעל שיער בלונדיני, צעיר שחום עור בגופייה ללא שרוולים, גברת עם כובע אצולה, ועמם גם קצין משטרה בחולצה מיוזעת. תמונה של יום יום. הכל הולך, אין מחיצות, כך לפחות זה נראה כלפי חוץ, בעיניו של התייר. כ-63 אחוזים מהאוכלוסייה הם מתחת לגיל 29, חיים על סמבה ועל כדורגל. החום והלחות מחברים את כולם למקשה אחת, חביבה ומפרגנת לזר. העם הברזילאי מורכב מאירופאים, אינדיאנים, אפריקאים, לבנטינים ומזרח-אסייתים. כ-210 מיליון איש חולקים ביניהם את 400 מיליוני בקבוקי היין שיקבי המדינה מייצרים מכל בציר, כך שמבחינה סטטיסטית הם לוגמים פחות יין מאתנו, כל אחד כשני ליטרים.
אבל תהיו בטוחים שאומה אשר יודעת לשמוח, ומוכיחה זאת מדי שנה באירוע השמחה הגדול בעולם, תעשה זאת גם בתחום שהוא, לכאורה, מרכזי פחות בהוויה שלה. ובכן, בעיר Caxias do Sul, השוכנת בחבל היין סֶרה גאוצ'ה שבמדינת ריו גראנדה ונחשבת בירת היין של המדינה, מתקיים בכל שנה בלתי זוגית פסטיבל הגפן והיין של ברזיל – Festa da Uva. זוהי חגיגה ססגונית של יין ואוכל, במסורת איטלקית שנשמרת מאז ימי ההתיישבות האיטלקית בברזיל לפני יותר ממאה שנים. בניגוד לקרנבל המפורסם, כאן אין רקדנים שיקפיצו את הקהל, והיין הוא זה שמרקיד את החוגגים אל תוך הלילה. השנה יתקיים הפסטיבל מ-22 בפברואר עד 10 במרץ – כשבועיים וחצי של שיכרון.
אל תוך היקב
הפסטיבל מהווה ביטוי לייחודו של חבל סרה גאוצ'ה כאזור שבו נמצאים רוב היקבים של ברזיל. בואו לביקור וירטואלי בשניים מהם.
יקב Villa Francioni
מבנה מרשים, בנוי כולו מלבנים אדומות, עם כניסה מונומנטלית דרך גלריה של ציורים מקומיים המתארים בעיקר הווי ונופים של ברזיל המודרנית. היקב מייצר מבחר רחב של יינות, כמחציתם מבעבעים. לאחר הבציר עושים כאן שימוש בשיטת הגרביטציה ללא משאבות בייצור היין הצעיר, ובשיטה הצרפתית הקלאסית שבה מייצרים שמפניה, כולל סיבוב ידני של כל בקבוק במשך 24 חודשים בזמן התסיסה השנייה האיטית.
היין: Espumante Joaquim Brut Blanc de Blancs. יין מבעבע מענבי שרדונה וסוביניון בלאן. עם חליצת הפקק, מפיץ ניחוחות פרחוניים עזים יחד עם חמיצות מגרה של פרי טרופי ירוק ותפוז טרי.
יקב Casa Valduga
ממשפחה ענייה וצנועה מהעיירהRovereto שבצפון איטליה, אנשי Casa Valduga, איטלקים שורשיים, מגשימים במשך ארבעה דורות את החלום שרקמו עם הגיעם לברזיל ב-1875. כיום יש בבעלותם עוד שלושה יקבים באזורים שונים של דרום ברזיל. מייצרים משקאות אלכוהוליים למיניהם, בדגש על יינות בעלי דירוג.
היין: Luiz Valduga Corte 1. היין היוקרתי והיקר ביותר של היקב, נושא בהוקרה את שמו של מייסד השושלת. יין אדום בעל נוכחות ויכולות, הרכב הזנים שמור כסוד של המשפחה. בעל גוף, צבע ארגמן כהה, מלא פרי אדום בשל (שזיפים, דובדבנים), קפה ועשן עדין של סיגר מכובד.
