"אני יודע איך תפתחי את הכתבה", הוא אומר וקו שפתיו מתעקל לכדי חיוך. "תמיד יש לי פתקים", הוא מוסיף ומשרבט משהו על שניים מהם. "נגיד הייתי אומר לך לבחור מספר דו ספרתי ולומר לי אותו, במה היית בוחרת?".
"שתים עשרה", אני משיבה באקראיות.
"תראי, רשמתי פה שתים עשרה", הוא מפנה את הפתק לכיווני, מגניב מבט צדדי ושותק.
"טוב" אני עונה, "זה בטח המספר שכולם בוחרים, כי הוא מורכב משתי הספרות הראשונות".
"את חושבת? אז עכשיו יש לך הזדמנות לתקן, ואל תגידי תשעים ותשע כי גם בזה בטח כולם בחרו".
"שלושים ואחת", אני משיבה.
"זה בהחלט מספר הוגן, וגם אותו רשמתי, תראי. נכון מדהים?".
הוא צודק, זה בהחלט מדהים, כמו גם הכריזמה השופעת, התשוקה הכנה והיכולת המנטלית הנשגבת מזו של האדם הסביר. והוא בכלל לא מתאמץ, זה מה שיפה אצלו.
ליאור סושרד חדר בקלות בלתי נסבלת אל תוך מחשבותי, ולנוכח המידע הזה לא יכולתי להישאר רגועה, אבל הוא כבר מזמן המשיך הלאה והפציר בי, "נו, בואי נמשיך. תבחרי קוד בן כמה ספרות, כתבי אותו בתוך המלבן וקפלי כדי שלא אראה. משהו עם משמעות, וקרעי את זה לגזרים. ועכשיו תגידי את השם שלך".
"טלי".
"תגידי עוד פעם את השם שלך".
"טלי".
"ארבע ספרות… אל תגידי כלום… בחרת בשנת לידה. 1982".
"נכון", אישרתי. בבת אחת שלוותו שבה אליו, ושלוותי הופרה. היתה זו נקודת שקט מוכרת וחידתית כאחת. האיש הזה שוזר את יכולותיו בשיחת סמול טוק פשוטה, ובין לבין לא מפסיק לחייך. וברגע שהוא תופס את תשומת הלב שלך, אי אפשר להפסיק להקשיב לו.
אמנות, טיימינג וכריזמה
סושרד מחלק את זמנו בין הנחיית כנסים, תערוכות ואירועי חברה יחידים במינם, שהם כולם דרך לבטא את המושג שטבע – אינפוֹטֵיינר. "המשמעות היא שאני עומד על במה, עושה דברים מיוחדים באוריינטציה עסקית. זה כיף גדול לחשוב איך אני בונה עולם סביב הענן החדש של מייקרוסופט או איך אני משיק את הפיצ'ר החדש של גוגל. הרעיון המרכזי שלי הוא ליצור קטעים מיוחדים שמשולבים עם המסרים של המוצר, החברה, הערכים או כל דבר שהחברה רוצה להעביר ללקוחות או לעובדים שלה, וכך הקהל מקבל ערך מוסף מדהים לכנס. אנחנו הרי זוכרים רק את האקסטרא-אורדינרי, את לא תזכרי מה לבשת ביום שני לפני שלושה שבועות, אבל כן תזכרי מה עשית ביום של אסון מגדלי התאומים, כי היה שם אימפקט רגשי. ברגע שאני אומר לך לחשוב על מספר, והמספר הזה קשור באופן ישיר למוצר שהחברה ששכרה אותי השיקה, את תזכרי את המוצר".
כשאני מבקשת ממנו לתת דוגמה, אותו חיוך יודע סוד שב אל שפתיו, והוא ממהר להשיב: "הנחיתי כנס של HP וביקשתי ממישהו לחשוב על המורָה שלו מכיתה א'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו, 'בוא נדפיס את המחשבות שלך'. ואז לחצתי על המדפסת ויצא גיליון A3 עם השם 'חיה'. הקהל התמוטט. ואז קורה דבר מדהים, שמשלב אמנות, טיימינג וכריזמה: אני מתלהב עם הקהל, ומסביר שאני לא מתלהב מניחוש שם המורה, אלא מהעובדה שהדפסתי את המחשבות שלו תוך שמונה שניות. באותה שנייה השקתי את המדפסת החדשה של HP, ומכאן המסרים השיווקיים מתחילים לרוץ".
הוא לוגם לגימה קצרה מכוס הקפה שמולו וממשיך באותו תדר. "עוד דוגמה: בין אלפי ביתנים שונים בתערוכת ענק אני נמצא בדוכן של BMW, וזו מלחמה. מימין ומשמאל המתחרים, וזה לא שואו ביזנס, זה ביזנס. אלה הביאו דוגמניות בביקיני ואלה הגרילו מכונית, ולי אין לי כלום, לא במה ולא זרקורים, ואני מתחיל מופע רחוב. אנשים עוברים, לאט לאט אני אוסף את הקהל, ואחרי עשר דקות יש סביבי שלוש מאות איש מרותקים, וכל יתר הדוכנים ריקים".
איך מגייסים שלוש מאות אנשים?
"ברברה סטרייסנד אמרה עלי 'charmingly aggressive' ונתפסתי על זה. זו החוצפה הישראלית. לפני המון שנים, בתחילת דרכי, הייתי עושה מסיבות לילדים, והיום מנכ"לים של חברות מגיבים אלי אותו דבר, הם עושים מה שאני אומר. אבל כדי שזה יקרה צריכה להיות איזושהי סמכותיות וכריזמה, וזו תמצית המילה 'אינפוטיינמנט'".
סושרד מודה שעל אף ההצלחה הוא עומד על הבמה נטול אגו. בסוף המופע הוא קד קידה ויורד להצטלם סלפי עם כל מי שמבקש. "ברגע שזה יפסיק לקרות, המצב יהיה חמור מאוד. יש משפט בתורה שאומר 'והצנע לכת', ואני מאמין בזה מאוד. אני רואה את היהירות סביבי וצוחק על זה. אני עובד עבור המון חברות, אבל זה לא עושה אותי יהיר. קיבלתי ממנכ"ל גוגל הזמנה להרצות, וכשביררתי במה מדובר הסתבר לי שזה כינוס של מאה מוזמנים, וביניהם אלטון ג'ון ושון פן, אשר עונים על קריטריונים ספציפיים כמו המלצות מכמה כיוונים, שיחות מקדימות, והמארגנים שואלים את עצמם האם הם היו רוצים להיות חברים שלך גם אם היית עני מרוד".
כשאתה רואה מייל שחתום עליו מנכ"ל גוגל, זה מרגש אותך יותר מאשר מייל ממנכ"ל עמותה אנונימית?
"לא, אבל זה ריגוש מסוג אחר, כמו ש-SMS מברברה סטרייסנד יהיה שונה מווטסאפ מג'ק מא. זו לא התלהבות, זו גאווה".
"כל קהל והקסם שלו"
סושרד משלב בין עולם הבידור לעולם העסקים במיומנות נונשלנטית. לאחרונה צילם תוכנית טלוויזיה בלונדון, בשבוע הבא הוא בארצות הברית אצל חברת JFrog, ובחודש יוני יופיע בביתה של קים קרדשיאן, על פי הזמנתה. "אני משלב בין בידור לעסקים. אני לא מבין טכנולוגיה, אבל מבין קריאייטיב. גם האנשים הכי מדהימים בעולם, שמנהלים סטארטאפ מושלם, לא תמיד יודעים איך להציג אותו, ואני כן. אני יודע איך לספר סיפור. אני משתמש בחמשת החושים כדי ליצור את החוויה של החוש השישי. במילה אחת, מנטליסט".
בין הממשקים העסקיים הוא רקם קשרים וחברויות עם ידועני העולם, כאלה שרוב האנשים יכולים רק לחלום עליהם, וגם זה בספק. טוני בלייר אמר שקשה לעלות לבמה אחרי סושרד, ומאז הם חברים טובים; אילון מאסק הזמין אותו לקפה; וורן באפט הזמין אותו לארוחת בוקר בווגאס; ביל גייטס התעקש לפענח את מה שהוא עושה; ועם ג'ק מא הוא מחליף הודעות קוליות בווטסאפ. ברברה סטרייסנד נעשתה חברה קרובה, וכמוה גם ג'רארד באטלר, סטינג וג'ייסון סטתהם. אבל סושרד, על אף הצלחתו, אינו יודע נחת והוא דוהר אל עבר היצירה הקריאטיבית הבאה: "אני עובד עכשיו על סטארטאפ בתחום הסייבר סקיוריטי ועל סטארטאפ נוסף, פורץ דרך, בתחום האופנה".
היכולות והכישורים שלך באים לידי ביטוי גם מחוץ לבמה, בחייך האישיים?
"בכל תרגיל שאני עושה על הבמה יש שלבים, והאדם שמולי צריך להיות בתוך הניסוי. אני לא הולך ברחוב ומנחש את שנת הלידה של האנשים שעוברים מולי, אבל אני רגיש לשפת גוף, לתקשורת לא מילולית ולהשפעות פסיכולוגיות. שלשום גרמתי לאדם לעמוד במקום בלי יכולת לזוז, אבל מחוץ לבמה אני בן אדם די נורמלי. נשוי עם שני ילדים, בזמני הפנוי מנגן על גיטרה ופסנתר והולך לקולנוע, הכל די סטנדרטי. אני לא משתמש במניפולציות מחשבתיות ביום יום".
קורה שאתה טועה?
"קורה".
זה מביך?
"לא. אני חושב שזה הופך אותי ליותר אנושי, ולפעמים יש הזדמנות שנייה. אם ביקשתי ממך לחשוב על שם הגננת שלך ולא ניחשתי נכון, אני אמצא מישהו בקהל שלגננת שלו קראו בשם שניחשתי. וזה יקרה".
אתה מעדיף להופיע בפני קהל קטן או גדול?
"כל קהל והקסם שלו. אני אוהב את האינטימיות של קהל קטן וגם את התיאטרליות שבקהל גדול".
כשאני מבררת אם נוכחותם של סלבריטאים ופוליטיקאים בקהל מרגשת אותו במיוחד, הוא מודה שכן, אבל ההסבר לכך רחוק מהסגידה לעולם הזוהר ולחיי התהילה, שמבחינתו הם רחשי רקע סתמיים. "אני אוהב שיש בקהל אנשים בעלי השפעה, פוליטיקאים גדולים וסלבריטאים בינלאומיים, כי אני יכול להראות שכולם בסופו של דבר ילדים. מה שאני עושה גורם לכל האנשים להיות מיושרים על אותו קו, וזה מדהים, כי בתור ילדים היתה לנו פליאה, וככל שאנחנו גדלים זה לא קורה יותר. פתאום, כשאני על הבמה הקהל חוטף משהו בבטן, וזה מחזיר אותו לפליאה של הילדוּת".
אמנות התדהמה
אותה פליאת ילדות היא גם יריית הפתיחה שסללה את דרכו אל פסגת המנטליזם, דרך שהותוותה לצלילי סימפוניית דעתנות כריזמטית שלובה בצניעות. "האמנות שלי היא אמנות התדהמה. אני זוכר את עצמי כילד קטן מחפש דרכים להדהים. אלה לא היו עדיין יכולות, וזה הסתכם בלחבר מגנט לכוס מים ומגנט נוסף לנעל שלי ולהראות לאימא שלי איך אני מזיז את הכוס בלי לגעת בה. הייתי רק בן שבע. בהמשך קראתי ספרים ולמדתי איך אנשים חושבים, החל משפת גוף ועד פסיכולוגיה".
מתי חל המעבר מתחביב לקריירה?
"זה אף פעם לא הפסיק להיות תחביב, ומההתחלה הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. מגיל 13 אבא שלי היה לוקח אותי להנחות ימי הולדת, הייתי מניח חפצים על השולחן ומבקש מהילדים לבחור חפץ ו… את יודעת מה? בואי נעשה את זה עכשיו…", ושוב הוא מדלג ממשבצת המרואיין אל משבצת הפרפורמר, אוסף את החפצים שהונחו באקראי על השולחן ומלווה את זריזות ידיו בדיבור נלהב: "יש לנו פה עט, שני טלפונים, תחתיות קפה, ספר, כרטיס ביקור ומקלט. תערבבי את החפצים ותחלקי אותם לשתי קבוצות". אני ממלאת אחר הוראותיו בתשומת לב מאומצת, שמא אצליח הפעם לחדור אל אונות מוחו ואולי, רק אולי, אבין איך הוא עושה את זה.
"את רוצה להחליף חפצים?".
"לא".
"איזו קבוצה הייתי מקרבת אלי?".
"את זאת", אני מצביעה על קבוצת החפצים הסמוכה לו.
"עכשיו קחי עם יד ימין חפץ אחד ועם היד השנייה עוד חפץ ותני לי אחד מהם".
אני מושיטה לו את החפץ שבחרתי מתוך תהליך אלימינציה פשוט, בלי לדעת מדוע בחרתי דווקא אותו. ואז הוא מושיט לי פתק שעליו נכתב מראש: "טלי תבחר בכרטיס ביקור". גם הפעם הוא צדק. גם הפעם התמוטטתי עוד קצת. היתה זו זריקת אדרנלין מהסוג האגרסיבי ביותר, וזה הרבה יותר עוצמתי מכפי שזה נשמע. יש בו מין תכונה פנימית שיוצאת החוצה מאישיותו, ואני לא יודעת איך לקרוא לזה. קסם אישי, חוש שישי או מרץ על אנושי שמפר את שלוותך ברגע.
אתה מבליט את הישראליות שלך?
"מאוד. אני אומר את זה בכל מופע. חשוב לי שידעו. אני גאה בזה".
מה היתה ההופעה הכי גדולה שלך עד היום?
"עם ברברה סטרייסנד, עשר הופעות ברחבי ארצות הברית, עשרים אלף איש בכל הופעה".
מי היית רוצה שישב בקהל שלך?
"ברק אובמה".
אילו תכונות מגדירות אותך כמנטליסט?
"אסרטיבי, פרפקציוניסט ונחמד".
ומיהו ליאור, האדם הפרטי?
"ביישן, חנון, נחבא אל הכלים, פיטר פן שפוחד להתבגר ואוהב 'מלחמת הכוכבים'".
אתה מחובר לילד שבך?
"אני לא מחובר, אני ילד".
מה משמח אותך?
"המשפחה שלי והקהל".
מה מעציב אותך?
"חוסר פרגון".
אתה שואב השראה ממנטליסטים אחרים?
"מכולם. אין הרבה מנטליסטים בעולם, והישראלים הם הטובים ביותר. נמרוד הראל, חיים גולדנברג, ליאור מנור, שמעון נחמני, שימי אטיאס ואמיר לוסטיג, כולנו מסתכלים על אורי גלר, מפני שהוא היה הראשון שלקח את תחום היכולות המיוחדות ושם אותו על הבמה. אם לא הוא, יכול להיות שלא היינו כאן".
מהו אושר?
"רגעים של התלהבות".
מהו החוש החשוב ביותר?
"החוש השישי".
מה מאפיין את אישיותך יותר מכל?
"אני שקט מאוד. אני אוהב הרפתקאות לא סטנדרטיות ואני תמיד עם רגליים על הקרקע".
