המלחין, הפסנתרן והמנצח גיל שוחט הוא איש עסוק מאוד. בימים אלה הוא נמצא בין הבמות עם הפרויקט "שבעה פסנתרים" – בעה פסנתרי כנף על במה אחת עם פסנתרני קלאסית וג'ז כמו לאוניד פטשקה, עומרי מור ועדן גיאת ועם זמרים מוכרים כמו רמי קלינשטיין, נסרין קדרי, הראל סקעת, דניאלה לוגסי ושלמה גרוניך. יש לו סדרת קונצרטים והרצאות, לצד כתיבת עיבודים, יצירה חדשה ואופרה חדשה. בין לבין הוא מופיע בחו"ל ומגדל את שני ילדיו (תאומים בני שנתיים וחצי). כך מתנהלים חייו המוזיקליים של האיש שמעלה 360 קונצרטים בשנה.
שוחט (44) החל ללמוד מוזיקה בגיל שש וחצי; היה זה רצונו האישי, ולא משהו שההורים דחפו אליו. "הגננת שלי, חנה צור, שהיא היום מנצחת ומוזיקאית רצינית מאוד, גילתה את הכישרון שלי בגיל ארבע ופנתה להורי, שהיו חכמים מספיק לשלוח אותי לקונסרבטוריון. התחלתי ללמוד בגיל שש וחצי, זה הגיע ממני והמשיך ממני. אף אחד לא חשב שזה יהיה יותר מחוּג".
דידקטיות אינדיבידואליסטית
בגיל 12 כתב שוחט את יצירתו הראשונה, בגיל 13 היה הפסנתרן של קפה הבימה,ובגיל 17 כבר היו מאות ביצועים ליצירותיו בכל העולם. שנתיים אחר כך הבין שהמוזיקה היא הרבה מעבר לתחביב. חברים לא ממש היו לו, "זו נקודה יותר חלשה", הוא מודה, "אף פעם לא הייתי מלך הכיתה, הייתי ילד שממלא את עולמו בעצמו. זה לא שאני אוהב בדידות, אבל אני לא מפחד מבדידות. למרות בן זוגי התומך, ילדָי המקסימים ואהבת הקהל, בדברים מוזיקליים מהותיים אני לא באמת יכול לשתף".
ובדברים אישיים אתה משתף?
"היום כן. בגיל צעיר מאוד צעיר נחשפתי מול המשפחה שלי והתקשורת, ואין לי סודות אישיים".
אפשר לומר שדירתו היפואית של שוחט מספרת לא מעט על האיש שהוא. בכניסה לבית ניצב פסנתר כנף מרשים, חדר האורחים מסודר בקפדנות, וכל חדרי הבית מלאים בכלי כסף ובחפצי אמנות עתיקים, המסודרים באופן מופתי בארונות זכוכית. בדירה הזאת אין שום דבר קונבנציונלי, היא נראית כמו מוזיאון לחפצים עתיקים יקרי ערך המספרים את סיפורים המסתורי, ולא פחות מכך – את סיפורו של בעל הבית.
"תמיד גרתי במרכזי ערים: רומא, לונדון, פריז, ניו יורק ותל-אביב. עם צפון תל-אביב יש לי בעיה, אני לא נמשך לנובורישיות ולחדש. יפו היא עיר הנמל הפעילה העתיקה ביותר בעול, והיא מלאת יופי. יש כאן מפגש תרבויות ומעמדות ואני, כאמן, ניזון מזה. יש אנשים שזה היה מאיים עליהם מתוך בורות, שהיא הצרה הגדולה ביותר של העולם ומובילה לפחד. אם אנשים לא היו בורים כל כך הם היו נחשפים יותר למוזיקה קלאסית. אם יש שני דברים שאני נלחם בהם, אלה הבורות והפחד, ואם יש משהו שאני שונא זה עדריות. יש לי קעקוע על הגב, שעשיתי לפני 15 שנה – מילה בסינית, שמשמעותה אומץ. בעיני זו התכונה החשובה ביותר באדם, כי זה המפתח לפתרון כל בעיות החיים".
גם כילד היית כזה?
"כן. כל היצירות הכי גדולות נוצרו על ידי אדם, אף פעם לא על ידי ועדה. האינדיבידואליות היא זו שמקדמת את האנושות. המוח האנושי הוא הדבר הכי מורכב שיש. התקשורת האנושית רדודה עדיין לעומת התקשורת בין המוח לבין עצמו, ואני הבנתי, בגיל צעיר מאוד, שאני יכול להתקדם הרבה יותר מהר עם עצמי. מגיל חמש הפכתי לאוטודידקט מוחלט. יש לי חמישה תארים, כולל שני דוקטורטים, וההשכלה הפורמלית הזאת היא פחות מאחוז ממה שאני משתמש".
ההשראה של שוחט נמצאת בתוכו והיתה שם תמיד, מאז היותו ילד. "ההשראה היא צינור אנרגטי שאף פעם לא נסתם". הוא מאמין באלוהים, אבל סולד מהמוסדיות הדתית. "אני אדם של מסורת; כשאני מנגן סונטה של בטהובן זו מסורת, והיא לא שונה מה'שולחן ערוך' ומהתלמוד הבבלי. מצד שני, אני מתעב עדריות. כשמוסדות דת מסרסים את האינדיבידואליות, זה פוגעני כלפי אנשים ויוצר הרבה בעיות. זה נובע מפחד וזה ילך למקום של קיצוניות, כי העולם הולך למקום של האינדיבידואליות. אולי לרגע זה נראה שהעדריות של הדתות תנצח, אבל לא באמת. העולם בכיוון חשיבה חופשית, נאורות, פתיחות ויצירה. אני מאמין שבעוד כמה שנים לא יהיו מדינות, המושג 'מדינה' ייחלש מאוד. הרעיון שביסודה של ארצות הברית היה כל כך מוצלח, כי הם ביטלו את הגבולות ונתנו חופש לאינדיבידואל לממש את עצמו. יכול להיות שהחופש הזה גבה אי שוויון, אבל איך צ'רצ'יל אמר: 'ההבדל בין קפיטליזם וקומוניזם זה שבקומוניזם יש חלוקה צודקת של עוני, ובקפיטליזם יש חלוקה אי צודקת של עושר'. אני מעדיף את החלוקה האי צודקת. בניתי את עצמי מאפס, גם כלכלית, ואם אני יכולתי לעשות את זה, כל אחד יכול".
כאיש של מוזיקה, מה דעתך כל תוכניות הריאליטי המוזיקליות?
"אני לא מאמין בתחרויות באמנות. תחרויות הן לאולימפיאדה, לא לאמנות. פרסום הוא תוצר לוואי, לא מטרה. יש לי הרצאה ב-TED, שנקראת 'איך יוצרים יצירת מופת?'. אני מסביר שם איך יוצר צריך לחשוב כדי לברוא יצירה שיהיה לה ערך היסטורי. אותי אף פעם לא עניין להיות מפורסם, לא שמתי את האמצעי לפני המטרה האמנותית. אני כן מתראיין ואני אוהב את זה, אני בא מבית של עיתונאים, אבל זו לא המטרה שלי; המטרה שלי היא לנגן מוצרט כל כך יפה, עד שמי שישמע אותי יתאהב במוצרט".
מזובין מהטה ועד ביונסה
לשוחט זכורים לא מעט רגעי שיא והצלחות בדרכו המרשימה. "היו הרבה פסגות, והיו גם הרבה נקודות תסכול וכישלון. כשהעלו את האופרה שלי 'אלפא ואומגה' ביפן, היו לי שם רגעים מרגשים ביותר, 200 זמרים יפנים שרים במקהלה בעברית צחה, ותזמורת שניגנה את זה כל כך יפה".
לצד ההצלחות נרשמו לא מעט משברים, שעליהם הוא מדבר בגילוי לב. "יש משבר מתמשך עם הפילהרמונית כבר 30 שנה. אין לי מושג למה. אולי לפני שנים אני הייתי צריך לספק הסברים, אבל במעמדי המוזיקלי בישראל כיום, עם כל הצניעות, אני חושב שהפילהרמונית היא שצריכה לספק הסברים. בכל מקרה, אני תמיד מאחל הצלחה לתזמורת, והם יודעים את מספר הטלפון שלי
לאחרונה הודיע זובין מהטה כי יפרוש בשנה הבאה מתפקיד המנצח והמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית, ובמקומו יכהן צעיר בן 29. מה דעתך על המינוי הזה?
"להב שני הוא בחור מוכשר מאוד, ואני מאחל לו הצלחה. בלי קשר אליו, יש לי השגות בנוגע לעצם הליך הבחירה של מנהלים מוזיקליים בישראל. אלי לא הייתה כל פנייה, וזה אומר שהפילהרמונית ויתרה מראש לא רק עלי, אלא גם על הקהל שלי, 30 אלף מנויים, ואני מוכר חצי מיליון כרטיסים בשנה".
הוא מעריץ את ביונסה וחולם לעבוד אִתה. "אם לדבר על עומק ורדידות, היא בדיוק אמנית הפופ שהוכיחה שבשיא המיינסטרים היא תלך למקומות הכי רציניים ועמוקים", אין לו העדפה מיוחדת לאנשים שיהיו בקהל שלו, "כל אדם באשר הוא אדם מרגש אותי. ניגנתי בפני אפיפיורים ונשיאי מדינות וראשי ממשלות והאנשים הכי עשירים בתבל, והם לא מרשימים יותר מאדם פשוט שמתרגש בהופעה". הוא עצמו מתרגש כשהוא עולה אל הבמה. "בכל פעם שאני עולה לבמה, זה כאילו הקונצרט הראשון שלי. אתמול בערב ניגנתי רסיטל של שופן עם יצירות שניגנתי בגיל עשר, וזה לא נמאס. היצירות מתפתחות אִתי".
למרות החזות מלאת הביטחון, שוחט מצטער ותוהה על הרבה מאוד החלטות בחייו: "אני בדיאלוג תמידי עם עצמי אם היה נכון לחזור לארץ, אם היה נכון להביא את ילדי בארץ, אני מצטער על הזדמנויות בניו יורק שדרשו ממני עוד השקעה ונמנעתי מלעשות אותן, וגם על ההתנהלות מול הפילהרמונית. זה לא שאני אומר 'טעיתי', פשוט יש לי שאלות. כשהייתי יותר צעיר גם כעסתי על ההורים שלי שלא כיוונו אותי יותר, אבל אני כבר לא כועס עליהם, הם לא יכלו לדעת".
מכל הדברים שאתה עושה – מנצח, פסנתרן, מלחין, מרצה – ממה אתה הכי נהנה?
"אין דבר אחד מסוים. בקונצרט שלי אני מנצח, מנגן, יש עיבוד שלי, וסביר להניח שגם תהיה יצירה שלי".
המגזין "פורבס" ישראל הגדיר את שוחט כדמות המשפיעה ביותר בתחום המוזיקה בישראל. כשאני שואלת אותו איך הוא מרגיש עם ההגדרה הזאת, הוא משיב: "הרגשה נהדרת", וממהר להסביר: "יש לי גם מתנגדים, אבל בסופו של דבר, הקהל הישראלי אִתי יותר מאשר עם כל אמן קלאסי אחר. בשנים האחרונות אני משפיע על אמנים בתחום הפופ והג'ז וגם מושפע מהם. הקהל תמיד היה אתי, גם כשהייתי ילד, וזה הכוח המניע. אני אוהב קהל ומאמין בו".
יש לך חברים מהתחום?
"יש לי מאות קולגות, אבל אין לי הרבה חברים מהתחום. למעשה, אין לי הרבה חברים בכלל. שלמה גרוניך, רמי קלינשטיין, דניאלה לוגסי, אייל קלס, ברכה קול הם חברים. זו רשימה חלקית, והיא משתנה עם השנים".
איזו תכונה הביאה אותך הכי גבוה?
"אומץ".
מה עושה אותך מאושר?
"הדברים הכי קטנים בעולם. פרח הגרניום שפרח באדנית שלי, משולש פיצה בשתיים בלילה, הפעם הראשונה שהבת שלי נתנה לי נשיקה על הקרחת".
מה הקהל לא יודע עליך?
"שאני לא ישן בלילה מכל דבר קטן. חושבים שאני נורא מחשיב את עצמי, אבל לא יודעים כמה אני מבקר את עצמי".
אפשר לומר שהמוזיקה הקלאסית עיצבה את אישיותך?
"בהחלט. במוזיקה הקלאסית יש עומק וערכים שעיצבו אותי, כמו דיוק, פרפקציוניזם, פדנטיות, מסורת, חוכמה, לימוד, חינוך, כבוד והתמדה".
למי היית רוצה להידמות?
"ללאונרד ברנשטיין. הוא המודל שלי בכל מובן. הוא היה מלחין, פסנתרן ומנצח, לא הלך בתלם ופשוט יצר את עולמו עם עצמו".
איפה תהיה בעוד עשור?
"זה משהו שאני פוחד ממנו, כי אני חושש שאני נעצר. אני במצב טוב, אבל הנוחות לא נוחה לי, אז אני רוצה לעשות דברים עולמיים ושיצירות שלי יבוצעו במקומות חשובים ברחבי העולם".
מה לאחל לך?
"שילדי יהיו בריאים ומאושרים".
ספר תווים
גיל שוחט – ציוני דרך מוזיקליים
- הלחין עד כה תשע סימפוניות, 12 קונצרטים, ארבע אופרות ויותר מ-50 יצירות קאמריות ולכלי סולו
- בין יצירותיו הבולטות: "שיר השירים", "חזון העצמות היבשות" והסימפוניות "הישראלית", "האש", "האורות" ו"הגרמנית"
- בשנת 2010 העלתה האופרה הישראלית את האופרה שלו "ילד חולם", לפי מחזה של חנוך לוין
- בשירותו הצבאי היה מתאם ומפקד התזמורת הקאמרית של צה"ל והלהקות הצבאיות, והפסנתרן הראשי של צה"ל
- מופיע כבר שנים כפסנתרן וכמנצח במאות רסיטלים באירופה, בארצות הברית ובישראל
- משמש יועץ המוזיקה הקלאסית של פסטיבל ישראל
- מנהל את הסדרה הקאמרית באולם התזמורת הפילהרמונית של "העיר האסורה" בבייג'ינג, סין
- מנצח אורח קבוע בפסטיבל אמיליה רומאנה באיטליה ובפסטיבל מוצרט בוורמונט, ארצות הברית
- ב-2012 הנחה את סדרת הטלוויזיה "סיפור מנצח", בהשתתפות התזמורת הסימפונית ירושלים
- זכה בפרסים רבים, ובהם פרס התיאטרון על האירוע הבולט של השנה, שניתן לאופרה שלו "אלפא ואומגה" (2001), פרס מלחין השנה בתיאטרון על "צור וירושלים" (2004) ופרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים (2001)
- בשנת 2009 הוענק לו תואר "אביר מסדר האמנויות והספרות" מטעם ממשלת צרפת
- בשנת 2012 זכה בפרס מפעל הפיס לאמנויות בתחום המוזיקה הקלאסית
בשל קוצר מקום הבאנו כאן רק מעט מציוני הדרך, מעין מדגם מייצג שיכול להעיד על הקריירה המוזיקלית המרשימה וההישגית של גיל שוחט
