בתחילת חודש מרס האחרון קיבל פרופ' דן אריאלי בשורה חשובה: רשת NBC האמריקאית הודיעה כי החליטה להפיק עונה שנייה לסדרה "The Irrational", המבוססת על דמותו ומתכתבת עם שניים מספריו, רבי-מכר עולמיים, "לא רציונלי ולא במקרה" ו"לא רציונלי אבל לא נורא". את הרעיון לסדרה, שמתארת את עבודתו של מומחה למדעי ההתנהגות עם גישה פונקציונלית לחיים, הוא הגה בתחילה עם הבמאי הישראלי רוני ניניו ועם השחקן והתסריטאי שרון בר-זיו, אלא שאחרי שנה של שיחות ודיונים הפרויקט לא התרומם. שיחת טלפון לחבר בהוליווד, המפיק סם באום, הביאה אותו הכי רחוק שאפשר.
"שיחת הטלפון הזאת היתה מבחינתי בעיתוי מושלם", הוא מספר לנו, ערב נסיעה נוספת שלו לארצות הברית. "במקרה אותו מפיק סיים סדרה על פרופסור שמצליח לזהות שקרים על פי שפת גוף ומימיקות של פנים. הוא חיפש את הדבר הבא, ואז אני צלצלתי. מכאן העניינים התחילו לרוץ מהר מאוד. תוך חודש היתה כבר מצגת ראשונה, ו-NBC קנו אותה כמעט מיד".
עד כמה אתה מעורב בסדרה? הרי אתה לא מגיע מתחום הקולנוע, ולעתים צריך לעשות התאמות בין הסיפור האישי שלך לתסריט שאמור למשוך צופים.
"קודם כל, אני עובד על הסדרה כמעט כל יום. לכל פרק יש בסיס פסיכולוגי שונה שאני מעצב ומלווה: אהבה, שנאה, קנאה, כעס, טראומה, זיכרון וכן הלאה. אני מעורב למעשה בשלד של התסריט. לדוגמה, באחד הפרקים יש מישהי צעירה עם כוויות, שמזכירות למטפל את הכוויות שלו עצמו (מפיקי הסדרה הלכו הכי קרוב לדמות של דן אריאלי – א.ב.ש). אני גם מייעץ בכל מה שקשור לממד האקדמי של התסריט, למשל, איך מבצעים ניסוי פסיכולוגי – מה כן ומה לא, או מהי מערכת היחסים בין חוקר לעוזרי המחקר שלו, איך אני מתייחס אליהם. בנוסף על כך, העיצוב עצמו דומה מאוד למציאות. כשהתחלנו לעבוד על הסדרה צילמתי להם את הדירה שלי ואת המשרד; הם בנו את הסט בהתאם לזה, והמשרד שבו מצולמת הסדרה דומה מאוד למשרד שלי, יש בו אפילו חלק מהרהיטים שלי".
פרופ' אריאלי, 57, גרוש ואב לעמית, בן 21, ונטע, בת 17, נולד בניו יורק בעת לימודיו של אביו באוניברסיטת קולומביה. הוא גדל בישראל, שבה החל את דרכו האקדמית, באוניברסיטת תל-אביב. את הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה קוגנטיבית הוא כתב באוניברסיטת צפון קרוליינה. בהמשך כתב עבודת דוקטורט נוספת במינהל עסקים, באוניברסיטת Duke. כיום הוא חבר סגל ב-Duke ומחלק את זמנו בין ישראל לארצות הברית. כמו כן הוא מייעץ לחברות סטארט-אפ, שבכמה מהן הוא שותף, והוא גם ממייסדי חברת "קיימא", שמייעצת למשרדי ממשלה שונים בישראל בשיפור תהליכים בעזרת תובנות מעולם הכלכלה ההתנהגותית, ועומד בראשה. בנוסף, אריאלי הוא מרצה מבוקש מאוד ב-TED והרצאותיו צברו יותר מ-15 מיליון צפיות. כל זה כשהוא מופיע עם סימן ההיכר שלו כיום, חצי זקן על הצד השמאלי של פניו, תוצאה של תאונת כוויות קשה שקרתה בנערותו עקב פיצוץ של זיקוק. הוא סבל מכוויות על שבעים אחוז משטח גופו ואושפז לתקופות ארוכות. לדבריו, האשפוז הארוך גרם לו להביט אחרת על החיים, מה שמסביר הרבה בשחייה שלו נגד הזרם – באקדמיה ובחברה.
הפכת את חצי הזקן שלך לסמל מקצועי, איקוני, בניגוד לכל היגיון אסתטי.
"מבחינתי זה אקט של קבלה. ידעתי שבהתחלה זה יגרום להרמות גבה. אני נראה משונה, והזקן הזה הוא הדרך לקבל את השוני שלי. בעבר הייתי מקפיד להתגלח, כדי שהשוני הזה ייראה כמה שפחות, והיום זו אמירה שלי: הנה, זה אני, זה המראה שלי ואני לא מתכוון להתחבא מאחורי שום דבר".
התחבאת הרבה זמן…
"הייתי קם בבוקר עם זיפים שנראו כמו נקודות שחורות בצד אחד של הפרצוף, ואחרי שהתגלחתי חזרתי בעיני לסימטריה. דרך אגב, גם בסדרה חשבו לאמץ את המרכיב הזה בדמות, אבל בסופו של דבר החליטו לרדת ממנו".
על חשיבותו של החוסן
במהלך מגפת הקורונה גויס אריאלי לסייע לכמה גופים ממשלתיים בישראל כדי לעודד את הציבור להתחסן. מהר מאוד מצא את עצמו תחת מתקפה קשה של מתנגדי החיסונים, כולל איומים ברצח ואלימות מילולית ברחוב.
גם לזה התייחסת מנקודת מבט מחקרית, או שכאן כבר נכנס הפחד, שהוא רגש, כתגובה אנושית טבעית למצב שאליו נקלעת בעל כורחך?
"זה היה לא נעים, אני מודה, אבל ישר קפצתי לחוקר שבי. אמרתי לעצמי שעכשיו אני מבין איך חרדה עובדת. היא מורידה את האפקט הקוגנטיבי שלי, היא לא מאפשרת ניתוח קר של עובדות. חלק ממני היה 'מבואס' מההתנפלות עלי, אבל חלק אחר התמקד בעובדה שהנה, יש לי בסיס מידע אמיתי. זה מראה שגם על ההתנהגות שלי אני מביט לעתים יותר מרחוק, ולא ישר מהזווית האישית-רגשית. אני שייך לחלק הזה של מדעי החברה שמנסה לחקור איך הסביבה משפיעה על ההתנהגות, ולכן ניסיתי להבין מה גרם להם להתנהג אחרת. בסופו של דבר אני יכול לומר שאני מבין אותם, ויש לי אמפתיה אליהם. אני באמת חושב שהאיבה והכעס שלהם נבעו מלחץ, אשר גרם להם לא להבין כיצד העולם מתנהל".
לא פחדת בשלב מסוים מעוצמת הכעס כלפיך?
"היה שלב מסוים שכן. אפילו התייעצתי עם המשטרה כיצד אני צריך להתנהג, היה בהחלט לא נעים ללכת ברחובות, יש בזה אנרגיה שקשה לצפות אותה. זה עדיין פוגש אותי פה ושם. למשל, האוניברסיטה שלי קיבלה לא מזמן מכתב איום, זה לא נפסק. אבל אני עדיין שלם עם ההתנהגות שלי".
ומה למדת מזה?
"אני חושב שהמסקנה העיקרית היא חוסן. כמה הוא חשוב וכמה אנחנו לא משקיעים בו".
אתה נחשב בהרבה מובנים למשהו אחר בעולם הפסיכולוגיה. קורא תיגר על הרבה תאוריות קלאסיות, ובעיקר מתמקד בביקורת על כך שהאקדמיה הקלאסית המחקרית עסוקה במחקר יתר ופחות ביישום. ממה זה נובע, איפה אתה חושב שהאקדמיה טועה בניתוח התנהגות?
"אני בצד האפליקטיבי, יישומי, של האקדמיה. אני לא חושב שכולם צריכים להיות כמוני, אבל סבור שצריך יותר אנשים כמוני. אני מתמקד בעיקר במה שאני מגדיר לעצמי 'בעיות בוערות', ולכן זה מתמקד בהרבה מקרים במישור היישומי של היום יום, למשל, תאוריות קונספירציה או תופעת הדיסאינפורמציה. האם אנחנו ממש מבינים את הנושא הזה ואת ההשלכות שלו? בעיני, ממש לא, ואני חושב שהמצב קשה וחייבים לעשות משהו. או, למשל, במישור החינוכי: האם אנחנו באמת מבינים איך צריך לעשות חינוך? לדעתי לא. כאן בדיוק השוני שאני רואה בין הדרך היישומית למחקרית. האקדמיה תמשיך לחקור ולחקור עד שתגיע מתישהו לפתרון. אני טוען שאפשר להגיע כבר עכשיו לתובנות שישפרו את התהליך. אני לא משלה את עצמי שזה יהיה הפתרון האידיאלי, אבל ברור לי שזה יהיה הכיוון לפתרון. אפשר להתחיל להשתפר. מהבחינה הזאת אני בהחלט יותר פרקטי".
מתנהלים לפי הרגש
אי אפשר לדבר עם פרופ' אריאלי ולא להגיע למציאות הנוכחית, לטראומה של ישראל אחרי ה-7 באוקטובר והשפעת האירועים על החברה הישראלית. הוא מעיד על עצמו שגם בעניין זה הוא מתבונן במציאות דרך עיניים מחקריות. "אני רואה מרכיב גדול מאוד של חרדה. אם אתה חושב על הדברים הקשים שקרו לנו, הרבה מהם גורמים לנו להבין שאנחנו לא מבינים את העולם. לדוגמה, האנטישמיות שהתעוררה באחרונה בארצות הברית: איך יכול להיות שיש אמריקאים שאומרים בפירוש שהם תומכי חמאס. אנחנו לא מצליחים לספר לעצמנו סיפור הגיוני של מה קרה כאן, וזה מעלה את החרדה. כאן אני חוזר לעניין חשיבות החוסן שדיברתי עליו בהקשר לקורונה. חוסן בעיני הוא התרופה לחרדה".
מתי, להערכתך, התחיל לעבוד הרציונל הישראלי אחרי אותה שבת נוראה? הרי הימים הראשונים היו שטופי רגש ומוכי כאב.
"אני חושב שאנחנו מתנהלים עדיין לפי הרגש, אי אפשר לצאת מזה. בתואר הראשון שלי עשיתי קורס שעסק בטרור, ולמדנו כל מיני דברים שקשורים לנושא הזה. טרור היה אז סכינים, אקדחים, אוטובוסים. אחרי 7 באוקטובר הוא משהו אחר לגמרי: חטופים, מספר ההרוגים והנפגעים, המהירות של הדברים. יש כאן שילוב של אוזלת היד של הממשלה והצבא ותפיסת הרוע של הצד השני. אני חושב שאנחנו באירוע פורץ גבולות של מה שהבנו עד עכשיו".
כמומחה התנהגות אתה יכול למקד אותנו בממד הפחד כאן? איך מביטים על זה באופן מחקרי?
"כן. ניקח לדוגמה את השאלה, למה טרור מפחיד אותנו כל כך ותאונות דרכים לא. הרי בשנים רגילות מתים יותר אנשים בתאונות דרכים מאשר בטרור. תיירים לא אומרים לעצמם שלא יגיעו לישראל בגלל תאונות דרכים, ולעומת זאת, כן אומרים שלא יגיעו בגלל טרור. מה גורם לזה? תחושת חוסר השליטה. טרור מגביר את התחושה הזאת, במיוחד כשהוא אכזרי כמו זה של ה-7 באוקטובר. אני אומר לך בכנות, אני לא יודע מה צריך לעשות כדי לצאת מזה".
תסמונת האולר השוויצרי
במהלך שיחתנו, אריאלי משתמש בתיאור המוח האנושי כאולר שוויצרי. כלומר, ככלי שמכיל הרבה יכולות אבל אף אחת מהן לא טובה מספיק למציאות חיינו. "דימוי האולר השוויצרי הוא בעיני המתאים ביותר לתאוריה שלי. הוא לא תוכנן למציאות שבה אנחנו חיים, למודרניזציה. התקופה הזאת מצריכה מאתנו כלים טובים יותר שיתאימו לה. השאלה היא, מה עושים? לדעתי אי אפשר לשנות את בני האדם, זה קצת כמו לבקש מהם להיות עמידים לקור. אבל מצד שני, אני חושב שאפשר לבנות את העולם כדי שיתאים ליכולות הטבעיות שלנו. כמו שבגלל שאנחנו לא יכולים לרוץ מהר מאוד יש לנו אמצעי תחבורה, כך אנחנו לא יכולים לחשוב לטווח ארוך מדי בלי כלים שיעזרו לנו לעשות את זה. אני חושב שצריך לעשות מאמץ ליצור את הכלים האלה, או לפחות את העקרונות".
מה הם הכלים האלה? יש משהו שיכול להתאים לכולם, לכל בני האדם?
"אענה לך דרך פרויקט שאני עובד עליו עכשיו. הוא קשור לעולם של איזון תזונה ומנוחה. אנחנו אומרים לאנשים שהעולם קשה ומורכב, וכדי להתמודד אתו צריך לאכול ולישון ולהתעמל. זה נראה חסר סיכוי להגיד לאנשים שהולך להיות קשה ולתמיד. זה נועד לכישלון. כדי למצוא דרכים עם יותר פוטנציאל, אני משוחח עם אנשים שמצאו מוטיבציה בדברים הללו, כמו למשל ספורטאֵי-על, ומנסה להבין מה הם עשו שמצאו בזה הנאה. התחלנו למפות את הדברים ולאפיין את הסיבות לפיתוח מוטיבציה. גילינו כמה דברים שהם, כביכול, מובנים מאליהם: הרצון להשתפר, ללמוד, תחושת שליטה, ראיית פרטים שלא ראו קודם. המשותף לכולם הוא שמדובר בחוויה חדשה שהם מגלים. עיקרון נוסף שעלה הוא הצורך לזרז את הזמן כדי להגיע לחוויה הזאת, ולא ליפול בדרך. הצירוף של הגילוי וההגעה המהירה הוא, מבחינתי, כלי שמכסה על חסרון הבינוניות של האולר השוויצרי".
בוא נחזור לרגע לסדרה של NBC. היא הלכה רחוק מאוד עם החיקוי שלך. למשל, בעניין חיי האהבה. שיתפת אותם בעולם המושגים שלך על איך דייט צריך להיראות?
"כן. הם שאלו אותי איך לדעתי צריכה להיראות פגישה ראשונה. עניתי כמו שאני מאמין שזה צריך להיות: לקפוץ פנימה באומץ לדייט רצוף של שלושה ימים. דיברתי לא רק בהיבט המקצועי, אלא גם מניסיון חיים. יצאתי לדייטים כאלה והם היו מוצלחים, מה שמוכיח לדעתי שרק כך ניתן להכיר אחד את השני באופן יסודי. אבל בסדרה הם לא קיבלו את זה, אז התפשרנו על 24 שעות במקום שלושה ימים".
אתה מתאר קשרים רומנטיים שאמורים להיווצר, במונחים שמתקרבים יותר להיגיון מאשר לרגש. כלומר, גישה פונקציונלית, אולי אפילו מדעית, למשהו שאמור להיות אחר. משהו שאולי לא אמור להיות לו הסבר, לא כל שכן מדעי.
"כמובן שאהבה היא משהו רגשי ומופלא, אבל זה לא אומר שאי אפשר לתאר אותה באופן מדעי, וזה גם לא אומר שאי אפשר לשפר את התנאים שיגרמו לה לפרוח ביתר שְׂאֵת ובעוצמה רבה יותר. לצלול פנימה באומץ, תוך כדי פגיעות, מתן אמון ותחושה של אהבת האחר, זה מסוג הדברים שיכולים לעודד רגשות עזים הרבה יותר בצד השני, ובכך ליצור מעגל משוב חיובי, שבו אמון, ביטחון ואהבה ייצרו עוד אמון, ביטחון ואהבה".
