"אתה לא יכול להיות מוזיקאי ברמה העולמית אם זה לא בא לך מהבטן", מצהיר המנצח והמוזיקאי ירון גוטפריד, "אתה חייב לאהוב את זה כל הזמן, בכל עת ובכל מצב, גם במשבר וגם בהצלחה. אני שייך להגדרה הזאת. מוזיקה היא חלק בלתי נפרד ממה שאני, היא איתי בכל מקום ובכל שעה", הוא אומר, וזה כל כך מובן. כי גוטפריד גדל למוזיקה, אי אפשר להגדיר זאת אחרת. כשאתה בנו של דני גוטפריד, מפסנתרני הג'ז הבולטים בישראל, אתה חי, נושם, אוכל וישן מוזיקה. ואותו, הבכור בשלושה בנים, זה תפס מיד.
ירון גוטפריד, מנהל Ono Music, בית הספר למוסיקה בקריה האקדמית אונו, נחשב כיום אחד המנצחים הבולטים בישראל ובעולם, עם אמירה אמנותית יוצאת דופן. מלבד ניצוח הוא גם פסנתרן (תודה לאבא…) ומלחין מוכשר. כמעט בכל היצירות שלו וסדרות הקונצרטים שהוא מוביל ברחבי תבל הוא משלב כמה סגנונות מוזיקה. מקפיד כל העת על יצירת גשר בין ישן לחדש, בין קלאסי לעכשווי. לא בכדִי הוא נבחר לעבוד בסדרות הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית עם יהורם גאון ועידן רייכל.
מה גורם לך לבחור דווקא בסגנון הזה, של שילוביות מוזיקלית?
"בעיני זה יותר מעניין. אני מרגיש שאני מעצב עבור הקהל חוויה רב-חושית אחרת, מעבר למה שהוא מכיר כמוזיקה הקלאסית המובנית. היה לי ברור כבר בתחילת הדרך שזו תהיה טביעת האצבע המקצועית שלי. בסדרת הקונצרטים הראשונה שלי עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית (שימש כמנהלה המוזיקלי בשנים 2013-2002, אב"ש) שילבתי מוזיקה קובנית קלאסית יחד עם מקהלת זמרים מספרד. מדוע? משום שהרגשתי שכך אפשר לתת לצופים משהו שלם יותר. עד היום אני חושב שהגיוון הבלתי צפוי הזה משאיר אותם איתך. אני חושף את הקהל לסגנון שונה של הצגת מוזיקה. היום, במבט לאחור, אני לא מבין מאיפה היו לי האומץ והתעוזה ללכת כל כך רחוק ושונה. אולי זה סוד הנעורים…".
החיבור לתזמורת הקיבוצית היה מבחינתך סגירת מעגל קטנה. אחד המנהלים לפניך היה נועם שריף, שהיה מורה שלך באקדמיה למוסיקה בירושלים.
"מבחינתי זו היתה ממש כניסה לנעליים הגדולות של אחת הדמויות החשובות שעיצבו את הדרך המקצועית שלי. הגעתי לתזמורת בגיל 32, זה נחשב יחסית צעיר, אבל זה ממש בער בי. בשביל החלום הזה ויתרתי באותה שנה על מלגת לימודים והשתלמות יוקרתית מאוד בצרפת. את התזמורת הקאמרית הקיבוצית ניהלתי במשך 12 שנה, שבמהלכן יזמתי גם את החיבור עם עיריית נתניה, והתזמורת הפכה ל"תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית". יש לי זכרונות נהדרים משם, לא רק בגלל העבודה עצמה כמנצח, אלא גם מהחוויות בדרכים. הופענו בכל מיני אולמות בפריפריה, שמוזיקה קלאסית בכלל לא מגיעה אליהם. האולמות הביתיים שלנו היו, למשל, בבית-שאן, בקיבוץ דורות, בעין השופט ובעין החורש. זו חוויה נהדרת להגיע למקומות שגורמים לך להתחדֵש, אפילו לא בתוכנית האמנותית עצמה, אלא בעצם ההגעה אליהם. זה חשף אותנו, ואותי אישית, לקהל חדש, ועד היום נותן לי את ההרגשה שהשארתי חותם".
ובראייה לאחור, אתה חושב שקיבלת את ההחלטה הנכונה מבחינת הקריירה שלך?
"בהחלט כן. עובדתית זה הצליח".
קריירה מרשימה
גוטפריד, 55, גדל עד גיל שש בירושלים ואחר כך עבר עם משפחתו למרכז. לירושלים הוא חזר מיד אחרי השירות הצבאי שלו כפסנתרן, מעבד ועוזר מנצח בתזמורת חיל האוויר, והחל את לימודיו באקדמיה למוסיקה, ששכנה אז בצמידות לבית ראש הממשלה ברחוב בלפור ברחביה. בזכות רמתו המקצועית הגבוהה הוא התקבל היישר לשנה שלישית, והיה תלמידם של הפרופסורים והמנצחיםנועם שריף, כאמור, ומנדי רודן. את השנתיים שאחרי התואר, בהשלמה לתואר אמן, העביר לצד שריף ורודן בפרקטיקה של ניצוח וקומפוזיציה.
ב-2014 הוענק לו פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים, וכיום הוא נחשב בעל שם עולמי כמנצח וכיוצר לא שגרתי. הגרסה שכתב ליצירה "תמונות בתערוכה",לטריו ג'ז ותזמורת, מבוצעת תדיר על ידי מיטב התזמורות בעולם. בעונת הקונצרטים 2023-2022 היא בוצעה בגרמניה בשישה ביצועים עם תזמורות שונות, ובהן הקאמרית של היילברון והתזמורת הסימפונית על שם רוברט שומאן. הוא הופיע כמנצח על תזמורות מובילות במקומות רבים ברחבי העולם – מסין, הפיליפינים וגאורגיה, דרך איטליה, ספרד, הונגריה ואסטוניה ועד ארגנטינה, קנדה, ארצות הברית ועוד.
גוטפריד הוא גם אמן אורח של קבע בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, ואף הוביל את פתיחת העונה ה-81 של התזמורת, כשהוזמן על ידי מאסטרו זוביןמהטה להחליף אותו. הפילהרמונית גם הזמינה ממנו את העיבוד לשיר "אתה לי ארץ", של יורם טהרלב ונורית הירש, שנבחר על ידי קוראי אתר מאקו לחגיגות ה-70 למדינת ישראל. התזמורת ניגנה את השיר בניצוחו, ובביצועה הקולי של ירדנה ארזי. חגיגות ה-70 זימנו לו משימה נוספת: כתיבת מחרוזת סימפונית מיוחדת, המתבססת על 14 שירים ישראליים, אשר שימשה פסקול למופעי הזיקוקים בכל רחבי הארץ. יצירה זו בוצעה, בניצוחו של גוטפריד, על ידי התזמורת הסימפונית ירושלים.
הקריירה הבינלאומית שלך מרשימה מאוד. אתה נע בין הרבה תרבויות –ישראל, ארצות הברית, אירופה ואסיה.
"בשנים האחרונות אני נמצא דווקא יותר בישראל ופחות במטוסים. תרמה לכך גם תקופת הקורונה, שבה ישבתי ויצרתי בבית. לא הפסקתי לרגע לעבוד. ב-2020, ממש לפני שפרצה המגפה, עוד הספקתי לכתוב יצירה על פי הזמנת התזמורת הסימפונית שֶנזֶן בסין, ובמהלך הקורונה כתבתי יצירה לפסנתר, "לה פוליה", שנבחרה לביצוע בתחרות הפסנתר הבינלאומית ע"ש ארתור רובינשטיין ובוצעה על ידי הזוכה בתחרות, קֶווין צֶ'ן.
"אני חייב לציין שההבדלים בתגובות הקהל במקומות השונים מעשירים אותי מאוד. כשאני מגיע לסין, למשל, אני נפעם בכל פעם מהסדר ומהצמא למשהו חדש. במסגרת שיתוף הפעולה שלי עם העיר האסורה אני נוסע לקונצרטים ברחבי סין. לכל מקום מגיעות משפחות שלמות שיושבות באולם ומאזינות בריכוז מדהים. הן מקבלות הוראות ברורות מאוד על כללי ההתנהגות במהלך הקונצרט, ומקפידות למחוא כפיים רק בסוף…".
סימפוניה לקפה
גוטפריד הוא איש שיחה קולח, רחוק מדימוי האמן הגאון שמרוכז כולו בעולם היצירה. במהלך שיחתנו, שנערכת ערב נסיעתו לחופשה בספרד, עולה לפתע עניין חיבתו לקפה. מתברר שעד גיל ארבעים הוא כלל לא שתה את המשקה השחור, ורק אחרי שנחשף אליו בעזרת חבר הוא החל לחקור את הדבר ונדבק בחיידק. בדיוק כמו במוזיקה שלו, הוא לא ויתר אלא צלל עמוק פנימה –חוקר, טועם, מתנסה.
אפשר להגדיר אותך כמכור לקפה? כמה כוסות אתה שותה ביום?
"אפשר לומר שאני אוהב מאוד, אבל לא מכור. בוא נגדיר את זה 'פריק של קפה', זה הכי מדויק. אני שותה שלוש-ארבע כוסות ביום, וכל אחת מהן חווייתית, בכל היבט. לקח לי קצת זמן להיכנס לזה. החבר שחשף אותי לתרבות הקפה היה קפדן מאוד, וזה משך אותי. ככל שאתה רוכש יותר ידע אתה רוצה להתנסות בדברים חדשים, כמו למשל תערובות מסוימות או מכונות מסוימות. כיום אני קונה את פולי הקפה בעיקר בבתי קלייה מקומיים בארץ, ומגָוון עם טעמים חדשים".
זה נשמע כמו תחביב מקצועי מאוד…
"בעיני זה בדיוק כמו אצל חובב יין, שמתעמק בניואנסים של טעם ואופן הכנה. כך גם בקפה. התערובת חשובה מאוד, ואזורי גידול שונים יוצרים טעמים שונים. אופן הטחינה של הפולים משנה גם הוא את הטעם, לא כל שכן זמן החליטה וכמות המים שעוברת דרך הפולים הטחונים. זו תורה שלמה. יש פולים שצריכים טחינה גסה כדי להגיע למיצוי טעמים, ויש שצריכים טחינה דקה.
"במהלך הדרך גם התנסיתי בכמה סוגים של מכונות קפה, ובכל פעם אני עולה ברמה. המכונה הראשונה שלי היתה מקצועית מאוד, בוא נגיד, לא כניסה רכה למתחילים… היא עוד היתה עם המנוף הזה שהיו מורידים כדי למזוג את המים. המכונות האלה לא סלחניות, ולכן הייתי חייב ללמוד הרבה. כיום יש לי מכונה מהטופ שאליו אפשר להגיע. החלקים שלה מיוצרים ידנית על ידי חברה משפחתית באיטליה, שמתמחה כבר עשרות שנים בייצור מכונות קפה".
בוא נחזור למוזיקה ונדבר על שיתופי הפעולה שאתה עושה עם אמנים מהמוזיקה העכשווית, כמו המופע שאתה עובד עליו עכשיו, של הפילהרמונית עם תמיר גרינברג. נסה להכניס אותנו לדבר הזה של שילוב בין סגנונות –איך ניגשים אליו כשיש כאן שני עולמות רחוקים לכאורה זה מזה?
"אנסה לגשר לך על הפער דרך השיחות שהיו לי עם עידן רייכל לפני הסדרה שעשינו יחד. רייכל היה פתוח מאוד כבר בתחילת הדרך וביקש שנלך רחוק מבחינה אמנותית. אמרתי לו שאני לוקח אותו לעולם צלילי אחר, ועד שהוא יגיע לשם הוא יעבור איתי מסע. אני לא רק מנצח על התזמורת ועל הזמר, אני יוצר את כל התהליך: כתיבה, עיבוד וביצוע. בעניין הזה אני טוטאלי. כשאני עובד על פרויקט חדש הוא הולך איתי לכל מקום. כשתיארתי את זה לרייכל הוא התלהב ואמר לי: 'מעניין אותי מאוד לנגן את עצמי אחרת'. מכאן התחלנו את הדרך. כך היה גם עם יהורם גאון, ועכשיו עם תמיר גרינברג, שגם הוא בטח בי במאה אחוז ונתן את החופש הנדרש לייצר משהו חדש. אני חושב שההגדרה של רייכל, לא לנגן את עצמו שוב, היא המפתח להצלחה הזאת ומאפשרת לי להגיע הכי רחוק וגבוה ביצירה".
בניית מורשת
בגיל מאוחר יחסית הגיע גוטפריד ללמד באקדמיה. התחנה הראשונה שלו בהכשרת דור חדש של מוזיקאים היתה בית הספר רימון, שם ניהל את המגמה לעיבוד, הלחנה וניצוח. כעבור כמה שנים החליט לפרוש בשל תחושת מיצוי, וב-2021 הגיעה ההצעה מ-Ono Music, בית הספר למוסיקה בקריה האקדמית אונו. גוטפריד לא חשב פעמיים ונענה להצעה. "ראיתי בזה אתגר גדול, להגיע למקום שמעניק תואר אקדמי במוזיקה. מבחינתי, ניתנה לי כאן הזדמנות אמיתית להשאיר מורשת מקצועית. קסמה לי האפשרות להשפיע על תוכני לימוד. אני בונה קורסים, מדייק תכנים, בוחר מרצים, ובעיקר נמצא בקשר מתמיד עם סטודנטים צעירים. השילוב הזה מפרה אותי לא רק אישית, אלא גם מקצועית".
אפשר לומר שהקו ה"ירון גוטפרידי", זה שרוצה לשלב עולמות וסגנונות, מיושם גם בתוכנית הלימודים?
"בוודאי שכן. זה לא שיש כאן ויתור על לימוד הבסיס המוזיקלי; על זה אין פשרה, משום שאנחנו מוסד אקדמי מוכר. אבל לצד זה אני מנסה בהחלט להרחיב את היריעה. כך למשל, פרויקט הסיום בשנה שעברה היה עיבודים מיוחדים של שירי הביטלס יחד עם התזמורת הסימפונית של באר-שבע. הפרויקט הזה קיבל ביקורות מדהימות ברמה האמנותית, ומה שהכי חשוב מבחינתי – הוא עיצב לסטודנטים חוויה אחרת. הוא חשף אותם לעולם האמיתי של עבודה עם תזמורת, קהל, עיבודים חדשניים".
ואם שאלתם את עצמכם מהו הדבר היחיד שגורם לגוטפריד להרפות לרגע מהמוזיקה, התשובה היא: נהיגת שטח. הכי רחוק מניצוח. אתם יכולים למצוא אותו בסופי שבוע בהרי ירושלים, כשאת שרביט המנצחים מחליף הגה הג'יפ, ואת צלילי התזמורת מחליפה נהמת המנוע. "הג'יפאות היא בשבילי הזמן היחיד שבו הראש לא עסוק במוזיקה. אני בספק אם יש מנצחים נוספים בעולם שמתאווררים כך… אני יוצא בעיקר בסופי שבוע לכמה שעות, שבהן אני לבד, עם הסלעים, הנהיגה והטכניקה. בעיני זו הרמוניה, אבל לא של מוזיקה, אלא של אדם, מכונה וטבע".
