אני פוגשת את פבלו רוזנברג בטרקלין העסקים שבקומה ה-18 באחד מבתי המלון בתל-אביב. הוא קם לקראתי בחיוך, מוותר על לחיצת היד הרשמית ומעדיף חיבוק למרות שאנחנו בכלל לא מכירים. הוא מתיישב לצדי, מציע לי כוסית יין שרדונה תוך שהוא מנשנש אנטיפסטי ומנהל סמול טוק עם מנהלת הטרקלין. הוא גורם לי להרגיש בנוח כבר מהרגע הראשון. שואל לשלומי, מגלגל אתי שיחה על תזונה, על הנאות החיים ועל החיים עצמם.
בימים אלה הוא מקליט אלבום חדש, שעתיד לצאת בנובמבר, מתחיל בקרוב לצלם עונה רביעית של התוכנית "פבלו, אוכל וחברים" בערוץ 24 ומופיע כמעט מדי ערב. לפני שבועיים הופיע במדריד עם אנטוניו קרמונה, זמר הפלמנקו המודרני, ולפני חודשיים שב מסיבוב הופעות בארגנטינה. "אני אוהב להופיע. לא משנה איפה, למי ומתי. אני זוכר את עצמי נער מתבגר עם גיטרה חשמלית, שומע להקות, מדמיין שאני שר, ולא ידעתי שזה יקרה באמת".
מתי הבנת שזה אכן קורה?
"עדיין לא הבנתי… הברכה שקיבלתי, לעשות את מה שאני כל כך אוהב, לא מובנת מאליה".
על תשוקה ואמונה
הוא נולד לאם מורה לפסנתר וגננת, ואב רופא קרדיולוג. ההורים לא דחפו אותו למוזיקה, והוא בכלל חלם להיות קרדיולוג כמו אביו. "לא תכננתי לעסוק במוזיקה, זה התחיל מתופים בגיל תשע בתזמורת בבית-שאן (לשם הגיע עם משפחתו מארגנטינה, כשהיה בן שש, ט.מ), המשיך עם גיטרה, וכשהייתי בן 13 התחלתי לשיר".
כשרוזנברג מדבר על תמונות ילדותו הוא מתרגש, דומע, מחייך, צוחק, אוחז את ראשו בין שתי ידיו ואז פורשׂ אותן לצדדים בהתלהבות, ומתאמץ לתרגם תחושות לשפת גוף ומילים: "נכון שאני במקצוע הרבה שנים, אבל בפנים אני עדיין פבליטו הקטן, שרק רוצה לשיר ולנגן. בבודהיזם צריך לחנוק את התשוקה ולא לתת לה לנהל אותך, וקשה לי עם זה. יש כאן קונפליקט. למרות שיש לי אמונה גדולה בבודהיזם, התשוקה היא החיים עצמם, אי אפשר להכניע אותה".
זכור לך קונפליקט פנימי נוסף – בין מוזיקה לרפואה?
"תמיד אהבתי רפואה, מוזיקה, כדורגל ובנות. וארבעת הדברים האלה התחרו על תשומת הלב שלי. בגיל 13 ביקשתי שיקנו לי מיקרוסקופ לבר מצווה, והיה ברור לי שאני הולך להיות רופא". בתיכון הוא הוקפץ כיתה, ואחר כך נרשם לעתודה האקדמית ולמד רפואה. "אבל הבנתי שאני אהיה רופא גרוע, אז ויתרתי. לאט לאט המוזיקה תפסה יותר מקום".
בצבא שירת כקצין קישור, כשהשתחרר למד ספרות אנגלית וחינוך והתפרנס מהופעות. "מעולם לא הייתי במרדף אחרי המוזיקה, זו לא היתה אובססיה. יותר דחפתי לחיים אקדמיים".
במשך כמה עשורים הוא מופיע, חתום בחברת תקליטים, כותב להיטים ומוצא את עצמו עסוק במוזיקה, אבל הקפיצה הכלכלית חלה, לדבריו, רק לפני עשור וקצת. "כשהתחלתי להופיע עם להקת סטלה מאריס הייתי בן 27, וכל מה שרציתי היה רק להשיג חוזה הקלטות, הכסף היה פחות חשוב. היום הכסף חשוב לי, כי אני מפרנס משפחה, לא כדי להשקיע בנדל"ן. הנכסים שלי הם רוחניים. כשאבא שלי נהרג בתאונת דרכים ב-2004 הייתי בן 39, ושנה אחר כך התגרשתי. אמרתי לעצמי, אתה בלי אבא, אתה גרוש, ואתה עושה מוזיקה כבר 13 שנה, אז יאללה, תגיד שאתה גם רוצה להרוויח מזה הרבה כסף. ואז עשיתי את המופע המשותף עם שלומי שבת. לצערי, בעקבות ההצלחה החברות התקלקלה, כי ערבבנו עבודה, חברות וכסף".
אין ספק שהמוות הטראגי של אביו היה אירוע מכונן בחייו. "הבנתי שאני אבא של עצמי ושל הילדים שלי. נכון שיש לי אימא מהממת וחזקה כדי להתרפק עליה, אבל קשה הידיעה שאתה אחראי להרבה אנשים, לרווחתם הכלכלית, הנפשית והחינוכית, שאתה זה שצריך לתת להם את ארגז הכלים לחיים, לצד העובדה שאתה צריך למצוא לעצמך מנטור כי אין את אבא יותר".
היכן אתה מוצא מענה?
"יש לי הרבה חברים שאני מבקש את עצתם, שיסבירו לי וילמדו אותי על החיים, כי אני אוהב ללמוד".
חברים מהתעשייה?
"לא בהכרח. חברים מבוגרים ממני, עם חוכמת חיים. החברים מהתעשייה הם רמי קלינשטיין ושמעון בוסקילה. איתם אני גם מופיע".
מסז' בלב של אנשים
כעבור שעה של שיחה כנה, נטולת מניירות, כזאת שפותחת צוהר לנשמתו של רוזנברג, הבנתי שמתחת למעטה הכריזמה וההומור יש איש רגיש ומרגש מאוד. איש של אנשים. שמקשיב, מחבק, מדבר.
מהיכן אתה שואב השראה?
"בעיקר מלהסתכל על אנשים, להקשיב להם, לבהות. אנשים זה הכוח שלי. אני אוהב לשמוע סיפורי חיים של אנשים, מחשבות של אנשים. המנוע של החיים שלי הוא האמפתיה להבין מי עומד מולי, מי מניע את כל זה. אלוהים נמצא בכל אחד. אני מאמין בטוב שבאדם, ולא שיֶצר האדם רע מנעוריו".
נראה שהרגש מנהל את רוזנברג גם בחייו האישיים. הוא נשוי פעם שנייה, למירי, הצעירה ממנו ב-18 שנה. יש להם בת משותפת, בר, בת שלוש וחצי, וילדיו מנישואיו הקודמים, התאומים עמליה ומיכאל, גרים איתו במשמורת משותפת. גם את נעמי, גרושתו, הוא פוגש מדי יום. "היא חברה של אשתי, אנחנו נוסעים לחופשות משותפות וחוגגים חגים יחד. כשיש מדי פעם בעיות ומריבות, כמו בכל משפחה, זה מתנקז אלי, אבל אני טיפולי. גם כשאני שר אני עושה מסז' בלב של אנשים. אני לא שר כדי להיות מפורסם".
אז בשביל מה אתה שר?
"בשביל בריאותי הנפשית. זה עושה אותי בן אדם טוב וזה גורם לי להיות טוב לאנשים אחרים".
עם מי היית רוצה להופיע?
"עם בארי גיב מהבי ג'יז. גם האלבום שאני מקליט עכשיו הוא אוריינטציה של המוזיקה שלהם בשנות ה-70".
לאורכו של הריאיון רוזנברג מדבר דוגרי, ובדיוק בגלל זה כל כך כיף להקשיב למילים הקולחות מפיו במבטא ארגנטינאי מתנגן. הוא לא מייפה דברים, לא מסייג מילים, וזה גורם לו להיראות יותר אנושי מרוב האנשים שפגשתי. הוא אוהב שנשים מתחילות אתו, "בתור פרפורמר רומנטיקן בן 51 אתה רוצה שיסתכלו עליך"; אוהב שבקהל יושבות בעיקר נשים, "אני יכול לראות מישהי דרך הווילון לפני הופעה ולהחליט שאני שר רק בשבילה"; אוהב לעשות טלוויזיה, גם אם זו תוכנית ריאליטי, "הייתי שופט בעונה 8 של 'כוכב נולד' ונהניתי מאוד", אבל מסכים שהדרך הזאת יכולה להיות בעייתית, "מעטים שורדים את זה, ובשביל כל היתר זו חתיכת טראומה". ואחרי כל השנים, הוא מודה שהוא לא בטוח שתהיה לו עבודה מחר בבוקר. "בסופו של דבר, גם אם אתה זמר מוכר שמופיע עשר שנים, השנה ה-11 לא מובטחת. אפילו לא המחר".
לא רוצה מספר 1
האלבום הראשון של רוזנברג כסולן, עם השיר "בדמעות שאת בוכה", אהוב עליו במיוחד. "באותה תקופה עזבתי את הלהקה ורציתי ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה, וכשהקלטתי את האלבום – במקום רוק כבד יצאו לי בלדות. הטרנספורמציה הבלתי מתוכננת הזאת היא משהו שממשיך ללוות אותי עד היום. אף פעם אין לי תוכניות קדימה, יש לי לו"ז מתוכנן רק לחודש הקרוב. המשפחה שלי במקום הראשון, ואני שם את עצמי מעל כולם כדי שאוכל לדאוג לכולם".
אֵילו תכונות עוזרות לך בתור יוצר?
"אמונה, אי פחד מכישלון, הקשבה, והבנה בסיסית שהמהות של כל העסק הזה היא השיר הבא".
ואז אני שואלת אילו תכונות פחות טובות יש באיש הזה, ובאופן לא מפתיע הוא משיב בכנות: "אי הרצון להיות מספר 1".
מה השיר האהוב עליך?
"'Howdeep is your love' של הבי ג'יז.זה הורס אותי, התקופה של 'שיגעון המוזיקה' בשנת 77', כשהבת יותר גבוהה ממך ואתה רק רוצה להתחבק. אני כל הזמן מחבק אנשים, אין כמו להתחבק".
מה עוד לא הספקת לעשות?
"כשהייתי ילד אמרתי שבגיל 16 אלך ללמוד פסנתר. זה עדיין לא קרה".
מערכת היחסים עם אוכל?
"חולה על אוכל, אוכל עם הידיים, מת על הצבעים, על הטעם. אני נוגע באוכל, באנשים, זו תשוקה. התוכנית מצולמת בלי עריכה, המתכונים שלי, הבגדים שלי, ולא אומרים לי מה להגיד. זה החיים שלי באמת. גם בבית אני מבשל".
תחביבים?
"מוזיקה, גיטרה, ספרים, שחייה, ריצה, קולנוע, מוזיאונים, טיסות לחו"ל, בעיקר לבד למדריד, יש לי שם הרבה חברים".
מה משמח אותך?
"להתעורר בבוקר".
מה מעציב אותך?
"שאני לא תמיד יכול לעזור, גם אם אני מאוד רוצה. אני לא גיבור-על. אני מספר לבר, הבת שלי, איך היא מצילה את ספיידרמן שהלך לאיבוד, וזה יפה לסיפורים ולאגדות. אבל לצערי, במציאות אנחנו מוגבלים בכוחותינו. מושיטים יד, וזה נגמר איפשהו. אבל אני לא מתייאש, זה לא מפיל את רוחי".
מה לאחל לך?
"כיף לחיות, ושלא ייגעו לי בזה…".
רוזנברג הוא לא מסוג האנשים שמביטים על העבר בגעגוע או בחרטה. הוא לא שומר תמונות, מכתבים או חפצים. זיכרונותיו צרובים בין מילות שיריו, וזו דרכו לנצור. רק חרטה אחת יש לו בחייו, והשׂיח עליה מרצין את תווי פניו החייכניים: "בארבע השנים הראשונות לאחר מות אבי לא כתבתי כלום. לא יכולתי, לא עניין אותי, זו היתה דרכי להתאבל ולבעוט בכל. הרגשתי משהו חזק מאוד ולא תרגמתי אותו לעשייה מוזיקלית, וזה התנדף".
התשובה שלו גרמה לי לדמוע ולרצות להקשיב לו גם אחרי שמכשיר ההקלטה כבה. כנראה שככה זה כשמשוחחים עם מישהו שרגיש אליך. ואז הוא אמר לי: "אני מצטמרר כל הזמן מהדברים הכי קטנים. אני רואה את הלחלוחית בעיניים שלך, ומרגש אותי הפידבק הזה שאני חי בעולם ומישהו מגיב לי. אני אוהב שמקשיבים לי, זה מחייה אותי ומרפא אותי. הכי מעניין אותי מה שתכתבי עלי בין השורות, כי את התשובות שעניתי אני פחות או יותר זוכר, אבל את איך שאַת רואה אותי אני הכי סקרן לקרוא".
תחנות מוזיקליות
פבלו רוזנברג – ציוני דרך בקריירה
1992:הוחתם עם להקת סטלה מאריס כסולן הלהקה בחברת הליקון, ובאותה שנה יצא האלבום הראשון.
1994: יצא אלבומה השני של להקת סטלה מאריס, "השער נפתח". לאחר הוצאת האלבום עזב רוזנברג את הלהקה והחל בקריירת סולו.
1996: יצא אלבומו הראשון כסולן, "רק הלב יודע". את רוב השירים הלחין בעצמו, ומהם זכו להצלחה גדולה השירים "בדמעות שאת בוכה", "אם רק תבואי" ו"רק הלב יודע".
1998: הוציא את אלבומו השני, "בין ערביים".
2000: הקליט גרסה מצליחה עם יואב יצחק לשירו של עוזי פוקס, "ילדונת".
2001: אלבום סולו שלישי, "כל יום יותר".
2004: הוציא את הסינגל "אל תדאגי לי אימא", שבו השתתפה גיסתו שרון חזיז.
2005: השתתף בתוכנית הריאליטי "רוקדים עם כוכבים" והוציא את אלבומו הרביעי, "חיכיתי לך".
2006:אלבום אוסף, "האוסף".
2007: המופע המשותף עם שלומי שבת.
2009: אלבום סולו חמישי, "העולם שלנו".
2010: השתתף כשופט בתוכנית הריאליטי "כוכב נולד".
2012: הוציא אלבום של שירים ספרדיים שתרגם בעצמו, "כשאני מתאהב".
2013: הוציא את הסינגל "רומנטיקנוס" עם הרכב" האולטראס".
2014: הוציא את האלבום "נורמלי".
2015: החל לצלם את התוכנית "פבלו, אוכל וחברים".
