סביר להניח שעִזי הקשמיר, הרועות להן בשלווה בפסגות ההרים הגבוהות של מזרח אסיה, אינן מודעות לכך שהצמר העוטף את גופן היווה במהלך ההיסטוריה האנושית מושא מאווייהם של מלכים ואצילים, של מעצבי אופנה ושל שוחרות ושוחרי בגדי יוקרה. את ערכו הגבוה של בד הקשמיר אפשר לייחס הן לתכונותיו הייחודיות, והן לעובדה שהעזים שמהן מופק צמר זה אינן מתחשבות בביקוש הרב: עז בוגרת מספקת בשנה אחת כמות תלתלים שממנה ניתן להפיק לא יותר מאשר צעיף אחד או שליש סוודר.
הכניסה לאירופה
אריג הקשמיר יוצָר במונגוליה, בנפאל, בטיבט ובחבל קשמיר במשך אלפי שנים. סיבי הקשמיר ידועים גם בשם פַּשְם (צמר בפרסית) או פשמינה (ראו בהמשך). צעיפי הצמר מוזכרים בטקסטים עתיקים, ששרדו מהמאה השלישית לפני הספירה.
במאה ה-13 הגיע הקשמיר לראשונה לאירופה, בעזרתו האדיבה של הסוחר וחוקר הארצות הוונציאני מרקו פולו, אשר נתקל בו בנסיעתו לאורך דרך המשי. האיטלקים אימצו בשמחה את האריג המשובח שהגיע אליהם מהמזרח הרחוק ונעשה מזוהה עם האריסטוקרטיה המקומית.
עם תחילת השימוש המסחרי בקשמיר והעברתו מאסיה לאירופה גילו אותו גם הצרפתים, שאף הם, כמו האיטלקים, ידועים מאז ומעולם בחיבתם לאופנה, והפכו אותו לחומר גלם לייצור צעיפים. אט אט החל שמעו של האריג האצילי להתפשט לארצות אירופה האחרות, והוא הפך לחומר גלם נחשק עבור מלבושים של שועי היבשת.
בשנת 1818 הגיעה לפרס משלחת של סוחרים ויצרני צמר צרפתים, במטרה לייסד עדר עזי קשמיר שיועברו לצרפת ויתאקלמו בה. מ-1,500 העזים שהחלו את מסען מאסיה לאירופה, רק 256 שרדו את תלאות הדרך והגיעו בשלום לצרפת באביב 1819. כמאה מהן נרכשו על ידי ממשלת צרפת (תמורת 2,000 פרנק כל אחת) ונשלחו לחוות הכבשים המלכותית בעיר פרפיניאן שבדרום המדינה. האחרות הועברו לחווה פרטית ליד פריז, בבעלותו של מי שעמד בראש אותה משלחת. בעלי קרקעות אמידים בסביבה הביעו התעניינות וסקרנות בעזים הזרות, וכך הן זכו לצאת למרחבים בצרפת ומחוצה לה, כשעוד ועוד חקלאים באירופה למדו להכיר את עז הקשמיר ותכונותיה.
צמרה הענוג והרך של עז הקשמיר, אותו צמר המספק לה הגנה מתנאי הקור העז בימי החורף, היה אהוד גם על המקומיים, שגילו את סגולותיהם הצמריריות של הסיבים הנכספים. הקלילות, הרכות והעדינות, לצד יכולות הבידוד מהקור, הפכו את הקשמיר לחומר אידיאלי לסריגים ולמלבושים, בעיקר עבור אנשים שבילו את ימיהם במסעות.
מה שטוב לג'וליה רוברטס…
כיום, 67 אחוז מצמר הקשמיר בעולם מגיע מעזים סיניות. הכבשים המונגוליות תורמות 22 אחוז, והן מצמיחות את הסיבים הארוכים והעמידים ביותר. אלה וגם אלה מספקות בוודאי חלק מ"תוצרתן" לתעשיית הקשמיר האיטלקית, שמוצריה נחשבים איכותיים ויפים במיוחד. בחבל אומבריה שבאיטליה, באזור שבין אגם טרסימנו (Trasimeno) לעיר פֶּרוּג'יה, פועלות כ-500 חברות העוסקות בתחום ייצור הקשמיר, ובשל כך זכה אזור זה לכינוי "עמק הקשמיר".
לפי נתוני האו"ם, בשנת 2016 נמכרו ברחבי העולם מוצרי קשמיר בשווי כולל של 1.4 מיליארד דולר. גם הסלבס ואושיות האופנה גילו את קסם הקשמיר ואת פֶּשן הפשמינה. בהתחלה היו אלה רק טפטופים; פה ג'וליה רוברטס מפגינה איכות עם פשמינה ורדרדה בטקס רשמי, שם אומה תורמן מתעטפת בפשמינה מעל שמלת ערב. אבל מהר מאוד האריג הזה נעשה סמל סטטוס חדש. כוכבות רבות עוטות על גופן מוצרי פשמינה כהצהרה: אני מבינה מהו מוצר יוקרה, ויכולה להרשות אותו לעצמי.
וכמו בכל תחום, הפשמינה היוקרתית שעוטפת את הגוף באלגנטיות מתוחכמת זכתה לאינספור חיקויים – חלקם מוצלחים למדי, אחרים נראים פשוטים והמוניים.
מתאים לכל עונה
עזי הקשמיר חיות אמנם בפסגות, באקלים קר, אך הצמר שהן מספקות לתעשיית האופנה טוב לכל עונה, בזכות מעלותיו הרבות. הפשמינה הקיצית רכה ואוורירית, וסיבי הקשמיר והמשי שבה דקיקים. בחורף יככבו בדי הקשמיר במעילים ובז'קטים, שגם כאשר הם מחממים ועוטפים, הם מקנים תחושה קלילה.
אווריריות וקלילות הן התכונות שתחושו כנראה גם בארנק שלכם אם תחפצו בפריט קשמיר או פשמינה אמיתי, חורפי או קיצי. אבל מה הם כמה מאות שקלים לעומת הסיכוי שעם טאץ' אופנתי נכון תוכלו להפגין לוק נונשלנטי זוהר.
