גם מי שאינו בקיא בעולם המונחים של כלי הנגינה בכלל, ושל הגיטרה בפרט, מכיר בוודאי את המושגים הבסיסיים הידועים כל כך: אקורדים, גיטרה אקוסטית, גיטרה קלאסית, תיבת תהודה. לא צריך להיות קרלוס סנטנה כדי לשלוף שלל מושגים כשאנחנו מדברים על גיטרות.
אבל מה הם בעצם סוגי הגיטרה השונים? מה ההבדלים בין גיטרה חשמלית, אקוסטית וקלאסית? אנחנו כאן בשביל להסביר. וגם בשביל להזכיר לכם את הנגנים הגדולים מכולם ואת קטעי הסולו המרהיבים המפורסמים ביותר.
הגיטרה הקלאסית
נתחיל בכך, שגם הגיטרה הקלאסית היא למעשה אקוסטית, מעצם העובדה שהצליל שהיא מפיקה נוצר בתיבת התהודה. ובכל זאת, יש הבדלים בין השתיים.
בגיטרה הקלאסית, על פי רוב, שלושה מתוך ששת המיתרים יהיו עשויים מניילון. היא מפיקה צלילים המתאימים למגוון סגנונות מוזיקליים, לרבות, כפי שניתן להבין משמה, מוזיקה קלאסית. הפריטה על מיתרי הגיטרה הזאת נעשית בדרך כלל באמצעות האצבעות והציפורניים.
יצירות קלאסיות רבות נכתבו במיוחד עבור הגיטרה הקלאסית, ויצירות אחרות עובדו לגיטרה זו, אף שנכתבו עבור כלים אחרים. כאלה הן, למשל, כמה מהיצירות של באך, שנכתבו ללאוטה, הכלי שממנו התפתחה הגיטרה.
מי שנחשב אחד האבות המייסדים של הנגינה בגיטרה הקלאסית כפי שזו מוכרת כיום הוא אנדרֶס סגוביה, גיטריסט קלאסי ספרדי, שהתפרסם בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. הרפרטואר של סגוביה כלל יצירות מודרניות רומנטיות, ובנוסף על כך הוא עיבד יצירות קלאסיות שנכתבו לכלים אחרים.
באותה תקופה הגיטרה לא נהנתה ממעמד כה רם בקרב מוזיקאים שנחשבו יודעי דבר. למעשה, הם ראו בה כלי נחות למדי, שאינו הולם את נפלאותיה של המוזיקה הקלאסית. אבל הטכניקה המרשימה של סגוביה והאופן שבו אצבעותיו טיילו בווירטואוזיות מושלמת על המיתרים עשו את שלהם. בזכותו שודרג מעמדה של הגיטרה, ומכלי עממי בעליל היא קיבלה מקום של כבוד גם באולמות הקונצרטים.
גם פּגניני, שזכה לתהילת עולם ככנר מחונן, נהג לפרוט לעתים על מיתרי גיטרה ואף כתב כמה מיצירותיו לכלי זה, ובהן שש סונטות לכינור וגיטרה.
במוזיקה העממית הספרדית מככבת הגיטרה הקלאסית במיוחד ביצירות הפלמנקו, המבוססות במידה רבה על צלילה הייחודי.
הגיטרה האקוסטית
זה אולי נשמע לא אקוטי, אבל החומר שממנו עשויים המיתרים הוא שעושה את ההבדל האקוסטי. בעוד בגיטרה הקלאסית המיתרים עשויים מניילון, באקוסטית הם עשויים ממתכת, והם דקים יותר מאלה של הקלאסית.
לעומת הצלילים הרכים והעגולים של הגיטרה הקלאסית, זו האקוסטית מפיקה צלילים חדים ומובחנים יותר והיא משמשת בעיקר בסגנונות המוזיקה המערבית המודרנית.
מאז ומתמיד שאפו יצרניות הגיטרות האקוסטיות המובילות לפתח דגמים בלעדיים בעלי עיצוב ייחודי. הדגמים השונים עוצבו ותוכננו במטרה לאפשר לנגנים מוכשרים לפלרטט עם המיתרים ולסחוט מהם צליל שונה וייחודי בעל נוכחות מודגשת.
מלכת הגיטרות האקוסטיות מאז 1883 ועד היום היא חברת מרטין האמריקאית. מאז הוקמה שומרת החברה על מעמדה כמובילה בעיצוב ובייצור גיטרות אקוסטיות באיכות גבוהה. רבים מהפיתוחים, השכלולים, ההמצאות והעיצובים המרכזיים בהיסטוריה של הגיטרה המודרנית מיוחסים ליצרנית זו.
באמצע שנות השישים החלה מרטין לייצר גם גיטרות חשמליות. בשנות השמונים והתשעים היא הוציאה לשוק קו של גיטרות חשמליות וגיטרות בס תחת שם המותג סטינגר. הגיטרות יוצרו בקוריאה ונשלחו למפעלי החברה בארצות הברית, שם נבדקו וקיבלו את הטאץ' הסופי והייחודי של מרטין; אך למרות המוניטין של מרטין, גיטרות אלה לא זכו מעולם להצלחה של האקוסטיות.
הגיטרה החשמלית
הגיטרות החשמליות עשויות מגוף מוצק וחלול, או חלול למחצה. בלי מגבר הן מפיקות בדרך כלל צליל חלש למדי. לגיטרות החשמליות אין תיבת תהודה, וההגברה של הצליל נעשית באמצעות המרת תנודות מיתרי המתכת לזרם חשמלי. כדי להשיג מנעד רחב של צלילים, הנגנים נוהגים ליצור דיסטורשן (עיוות) טבעי בשסתומי המגבר, וכדי לפרוט על המיתרים הם משתמשים בדרך כלל במפרט.
האסתטיקה של הגיטרה החשמלית מתבטאת לא רק בצלילים האופייניים כל כך לסגנונות הרוק, הבלוז והמטאל, אלא גם במראה החיצוני, המהווה סימן היכר של נגנים מפורסמים רבים.
בניגוד לגיטרה הקלאסית, הגיטרה החשמלית, שהומצאה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אומצה בחום על ידי אמני מוזיקת הבלוז האינסטרומנטלית. לעומת הגיטרה הקלאסית, זו החשמלית מאפשרת שליטה מלאה בצלילים הודות למאפייניה הייחודיים: האפקטים הקוליים, השימוש בפידבק וטכניקות הפריטה השונות. כך למשל, וֶֶוס מונטגומרי, נגן ג'ז נודע, פיתח טכניקות אלתור ייחודיות, כמו ה-Melody Chord, ונגני רוק כבד מפגינים יכולת נגינה במהירויות גבוהות במיוחד, שמותירות את השומעים נפעמים.
שני מותגים שולטים כבר עשורים רבים בתחום ייצור הגיטרות החשמליות: פֶנדֶר וגיבסון. פנדר עלתה לראשונה לבמת ההיסטוריה המוזיקלית ב-1950, עם הדגמים Broadcaster ו-Esquire, וב-1952 הציגה את ה-Stratocaster, דגם הגיטרה החשמלית הנפוץ בעולם. לעומתה, חברת גיבסון יצרה גיטרות עוד שנים רבות קודם לכן, אלא שרק בעקבות ההצלחה של פנדר עברה לייצר את החשמליות המודרניות, חסרות תיבת התהודה. הדגם הראשון שלה, והמפורסם ביותר, נקרא על שם נגן הקאנטרי-ג'ז הנודע לֶס פּוֹל.
שני המותגים, פנדר וגיבסון, הטביעו את חותמם על ההיסטוריה המוזיקלית המערבית. מעבר לצלילים הייחודיים הבוקעים מהכלים של שתיהן, אין להתעלם מהשפעתה של ההזדהות עם ענקי הגיטרה שנהגו ונוהגים עדיין לפרוט על מיתרי פנדר – ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון; או להרטיט את אוזני השומעים עם הגיבסון שלהם – סלאש, ג'ימי פייג'.
לצד שני המותגים הללו יש כמה נוספים, שהשפעתם קטנה בהרבה, ובהם גם חברות בנות של שני הגדולים: Epiphone (של גיבסון) ו-Squier (של פנדר).
נגישה ומתמסרת
נראה כי כל מי שאי פעם החל לנגן על גיטרה ואחז בכלי בפעם הראשונה, חלם להפיק מהמיתרים צלילים אלמותיים המזוהים מיד, ומאפיינים את קטעי הסולו הגדולים בתולדות המוזיקה. נגני גיטרה שנרשמו בהיסטוריה של תולדות המוזיקה המודרנית פיתחו טכניקות אישיות וייחודיות, כשהם מטפחים עם הגיטרה שלהם מערכות יחסים קרובות ורגשיות.
מדוע דווקא הגיטרה, מכל כלי הנגינה, זכתה למעמד כה מיוחד? אולי משום שהיא תמיד שם. נגישה, זמינה ומתמסרת. גם מוזיקאים מתחילים יכולים להפיק ממנה צלילים נעימים, בלי מסע מפרך של אימונים אינסופיים, ואפילו מי שלא חונן בכישרון מוזיקלי מתפרץ ויוצא דופן יכול לשדל את המיתרים לשתף פעולה באופן הרמוני למדי.
הגיטרה החשמלית מאפשרת לעצב צלילים ייחודיים הודות לתיבות האפקטים – הֶתקֵנים אלקטרוניים הפועלים על האותות החשמליים ומשנים אותם. האפקטים המוכרים ביותר הם דוושת ה"ווה-ווה", שהיתה חביבה במיוחד על ג'ימי הנדריקס, והדיליי האהוב על בריאן מֵֵיי כשהוא מנגן בהופעות חיות.
מעלה נוספת של הגיטרה החשמלית טמונה בסגולתה להפיק קשת נרחבת של צלילים וסגנונות מוזיקליים. קצבית או מלודית, מערבית או אוריינטלית – הגיטרה כמו מתאימה את עצמה ליד הפורטת עליה בצורה מושלמת, חוצת תרבויות, מקצבים ותקופות.
הסטרדיוואריוסים של הגיטרות
כשמדברים על בניית כינורות, האסוציאציה הראשונה שעולה היא אנטוניו סטרדיווארי הנודע, שנהפך לשם גנרי לייצור כינורות. בעולם הגיטרות, לעומת זאת, אין אמן אחד ששמו הפך לשם נרדף לכלי הפופולרי. אבל כן יש, בין גאוני הגיטרה, כאלה שתכננו לעצמם גיטרות בעלות אפקטים מיוחדים וייחודיים להם. כך למשל עשו ג'ימי פייג', ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון, אינגווי מַלמְסטין, ג'ו סַטריאַני, דיוויד גילמור, אדי ואן הֵיילן ופיט טאונסנד.
בהיות הגיטרה כלי נגינה ייחודי שמסמן ומסמל אבני דרך תרבותיות, חברות ובוני גיטרות נודעים שואפים תמיד לייצר גיטרות שיהפכו עם השנים לפריט וינטג' נחשק. כדי שזה יקרה, הם בונים גיטרות חד פעמיות או במהדורות מוגבלות, משתמשים בסוגי עץ נדירים, מציגים פריטים בודדים בעלי איכויות מיוחדות או מטביעים על דגם מסוים עיטורים מרהיבים.
דרך נוספת לסמן גיטרות מסדרות ייחודיות היא הטבעת חתימה של אמן או גיטריסט מפורסם. אלה מכונות "גיטרות חתומות" ( (Signature guitarsוזוכות לשאת בגאון את שמו של הנגן שחתם עליהן, שלעתים אף מעורב בעיצוב הכלי. גיטרות ייחודיות נרכשות לעתים במחיר גבוה במיוחד, בתקווה שערכן בשוק האספנות יעלה עם השנים.
שוברות השיאים
התמונה של נגנים מפורסמים שוברים את הגיטרה שלהם על הבמה תוך כדי אקסטזה של נגינה פרועה, מוכרת היטב לחובבי המוזיקה, אבל ישנם כאלה המעדיפים לשבור משהו אחר הקשור לגיטרה שלהם.
במכירה פומבית שבה הוצע לקהל הרחב אוסף הגיטרות של חבר להקת פינק פלויד, הגיטריסט והזמר דיוויד גילמור, אשר התקיימה בניו יורק ביוני 2019, נשברו שיאים רבים הקשורים למכירות פומביות של גיטרות. באותו מעמד נמכרו כמעט 130 כלי נגינה של אגדת הרוק, ובהם הפנדר סטראטוקסטר 1969 השחורה, המכונה "Black Strat", שבה ניגן גילמור בהקלטות של אלבומי הפינק פלויד כמו "The Dark Side of the Moon", "Wish You Were Here" ואחרים. הגיטרה המפורסמת נמכרה במחיר שיא של 3.975 מיליון דולר – סכום בלתי נתפס, גבוה עשרות מונים ממחירה המוערך של הגיטרה לפני המכירה הפומבית, שעמד על 150-100 אלף דולר.
הגיטרה היקרה ביותר שנמכרה עד אז במכירה פומבית היתה הפנדר סטראטוקסטר שעליה ניגן בראיין אדמס, במופע גיוס כספים למען נפגעי אסון הצונאמי בדרום-מזרח אסיה ב-2004. על הפנדר המפורסמת של אדמס התנוססו חתימות של 19 מוזיקאים, ובהם סטינג, פול מקרטני, אריק קלפטון וג'ימי פייג', והיא נמכרה תמורת סכום צנוע (יחסית לזו של גילמור) – 2.7 מיליון דולר.
סכום נאה למדי שולם ב-2004 גם על הגיטרה של אריק קלפטון. הקונה הנדיב נפרד מ-960 אלף דולר, שגם הם יועדו לצדקה.
הסולואים הגדולים
אי אפשר לסיים כתבה על נפלאות הגיטרה ותולדותיה בלי להרכיב רשימת האזנה של קטעי הסולו הגדולים, האיקוניים, אלה המלווים את פס הקול הקולקטיבי שלנו זה עשרות שנים.
אנחנו מזמינים אתכם למסע מוזיקלי מענג בין הצלילים המופלאים שהפיקו גדולי אמני הגיטרה של כל הזמנים. חפשו ביוטיוב והתמסרו לצלילים:
* ג'ימי הנדריקס
"All Along the Watchtower"
* אריק קלפטון
"Crossroads"
* ג'ימי פייג', לד זפלין
"Stairway to Heaven"
* מארק נופלר, דייר סטרייטס
"Sultans of Swing"
* דיוויד גילמור, פינק פלויד
"Comfortably Numb"
* ריצ'י בלקמור, דיפ פרפל
"Highway Star"
* קרלוס סנטנה
"Black Magic Woman"
"Still Got the Blues"
* Gunz N' Roses
"Sweet Child O' Mine"
* Eagles
"Hotel California"
וכמובן, איך לא:
* הביטלס
"While My Guitar Gently Weeps"
בהקשר של השיר המפורסם הזה, מעניין לציין כי כשחברי הביטלס כתבו את השיר, הם לא שיערו שאיש מהם לא יצליח לנגן אותו באיכות העילאית שאליה כיוונו. בצר להם, הזמינו את אריק קלפטון, שיתרום את אצבעות הזהב שלו לפרוט על המיתרים. שיר זה נחשב עד היום אחד המוכרים והמצליחים של הביטלס, והגיע למקום ה-135 בדירוג 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של מגזין "רולינג סטון". האם התוצאה מצדיקה את ההחלטה? שפטו בעצמכם.
