צמח הטבק, Nicotiana tabacum, נקרא כך על שמו של Jean Nicot de Villemain, שגריר צרפת בפורטוגל בשנים 1574-1559, אשר היה הראשון שהביא את הטבק לצרפת, בצורת אבקת הרחה, כתרופה נגד כאבי ראש.
כשראשוני האירופים הגיעו ליבשת אמריקה במאה ה-15 קיבלו אותם הילידים, ביניהם בני שבט הטאינו, בזרועות פתוחות ובשפע של מתנות, ובהן גם עלי טבק מיובשים, אשר שימשו אותם לרוב כפולחן בטקסיהם. האורחים הבלתי קרואים לא הבינו את פשר המתנה וזרקו אותה כלאחר יד; רק בהמשך גילו את הערך הרב של העלים הלא מוכרים האלה למקומיים, וגם התנסו בהם בעצמם, להנאתם הרבה.
באופן אירוני, במשך רוב שנות קיומו, תחילה אצל ילידי יבשת אמריקה ומאוחר יותר גם באירופה, נחשב צמח הטבק כצמח מרפא – נגד מחלות ולחיטוי וריפוי של פצעים. רופא ספרדי במאה ה-16, Nicolás Monardes, אף הגדיל לעשות ופירט באחד מספריו יותר מ-65 מצבים רפואיים הניתנים לריפוי על ידי טבק. גם היום, בכמה מדינות בדרום אמריקה משתמשים השמאנים המקומיים בעשן הטבק כחלק מטיפול בתחלואים שונים. עד סוף המאה ה-16 לא נותרה באירופה אף מדינה שלא התוודעה עדיין לטבק. משם הוא הגיע לרוסיה וסין, יפן ואינדונזיה, ובאמצע המאה ה-17 הביאו האירופים את הטבק גם לאפריקה.
אבל נחזור ליבשת אמריקה של המאה ה-15, אל שבט הטאינו. בני השבט קראו לצמח הטבק "קוהיבה", המוכר לנו כשמו של המותג היוקרתי ביותר בפורטפוליו של הסיגרים הקובניים, שבסמלו נראית צללית ראש של בן שבט הטאינו. לגבי מקור המילה tobacco אין קביעה חד משמעית, בין אם מאמצים את הגרסה שעל פיה כך נקראו עלי טבק מגולגלים לצורה של סיגר שעישנו הילידים, או את הגרסה של ההיסטוריון והבוטנאי הספרדי מתחילת המאה ה-16, Gonzalo Fernández de Oviedo, אשר דיווח על ילידי האיטי שהבעירו עלי טבק ושאפו את העשן דרך מקטרת מאולתרת בצורת Y לתוך נחיריהם, כשהם מגיעים מכך לסוג של שכרון חושים, שנקרא בשפתם tabaco. עבודת מחקר מעמיקה יותר סביב טענה זו, שנעשתה במאה ה-19, הובילה למסקנה ש-tabaco או, ליתר דיוק, taboca היה למעשה השם של אותה מקטרת מיוחדת ששימשה את הילידים.
השימושים השונים בטבק (בחלקם אף בלי להבעירו), והפצתו ברחבי העולם, הביאו לפיתוח זנים בעלי מאפיינים מגוונים. צמח הטבק מניב את העלה המושלם באזורים שבהם השמש מגיעה אל רום הרקיע ואדמתם עשירה בחנקן, במגנזיום ובסידן. ייחודו של צמח הטבק הוא בכך, שאם זן כלשהו, בעל מאפיינים מסוימים, ייזרע במקום חדש – הוא יאמץ את התנאים החדשים, ולרוב יפָתֵח מאפיינים שונים מאלה של הזן המקורי. מדען אמריקאי בשם Archibald Dixon Shamel היטיב לתאר זאת ב-1906, בספרו על פיתוח זני טבק: "אין צמח שמגיב טוב יותר לפיתוח של זנים חדשים, אך גם אין צמח רגיש יותר בהעדר הקפדה על בחירת הזרעים ועל טיפול נאות, כמו צמח הטבק".
נעבור עתה לסקור את המדינות הבולטות שמגדלות ומספקות היום את הטבק לסיגרים, ואת מסע התפתחות הזנים שלו.
קובה
את המקור של Tabaco Negro Cubano נהוג לייחס לאותו שבט הטאינו, אשר יישב את אחד האזורים המושלמים לגידול טבק – קובה, היספניולה (האיטי והרפובליקה הדומיניקנית של היום), ג'מייקה ועוד, במשך אלפי שנים. מאז בואם של הספרדים ב-1492, תוך פחות משלושה עשורים בני טאינו נכחדו כמעט. המעטים מהם ששרדו היו מי שנמלטו לאזורים ההרריים של קובה, שם המשיכו בטקסים ובמסורת החקלאית של אבותיהם, גם בגידול הטבק, במשך מאות שנים.
בסוף המאה-19, לאחר רצף של שלוש מלחמות על עצמאותה מספרד, הגיעו לקובה האמריקאים והביאו עמם זני טבק מזרע קובני שגידלו בארצות הברית, ואלה התפתחו לזנים חזקים וחדשים. כשחוקר מאוניברסיטת אילינוי, Heinrich Hasselbring, הגיע לתחנת המחקר החקלאית Santiago de Las Vegas בקובה ב-1907, הוא גילה שדות טבק במראה לא אחיד באופן קיצוני – עשרות זני טבק גדלו יחדיו. באזורים אחרים הוא גילה אדמה עייפה מדי ומלאה בפטרייה, שלא היה ניתן לגדל בה שתילי טבק צעירים. חקלאים באזורים ההרריים והנקיים היו מגדלים את השתילים הצעירים, ה-posturas, ומוכרים אותם לשאר האזורים, שהיו תלויים בהספקה זו לחלוטין. תהליך מיון הזרעים זעזע אותו יותר מכל – זה פשוט לא היה קיים. את הפרחים לזרעים אפילו לא גידלו על הצמח עצמו. בסוף הקטיף הגבעול היה נכרת קרוב לשורש, ננטש ולא מקבל השקיה. האדמה היתה לחה דיה כדי להצמיח ניצנים מהשורשים הישנים, ואלה, בשארית כוחותיהם, היו מגיעים לפריחה שממנה הפיקו את הזרעים לעונה הבאה.
בעבודה מדעית מדויקת של כמה שנים, בתחילה בקובה ואחר כך בארצות הברית, הצליח הַסֶלבּרינג לבודד 11 זנים מוגדרים היטב, כשהמשמעותיים ביותר שבהם היו Criollo ו-Corojo. הטבק הקובני הפך למופת, בזכות העובדה שהתקיימו בו כל התכונות החשובות לסיגר מושלם – עלים יפים וגדולים, חזקים, גמישים ומלאי טעם.
כמו שקרה עם כנימת פילוֹקסֶֶרה, ששמה קץ לזני הגפנים של כרמי צרפת בסוף המאה ה-19, פטרייה שהשתכנה בשדות הטבק של קובה בשנות ה-80 של המאה הקודמת השמידה כמעט את התעשייה המפוארת. האגרונומים של קובה פיתחו עד מהרה זני טבק חדשים (הראשון היה Habana 2000), עמידים לפטרייה, שהחליפו את הזנים ההיסטוריים. גם בקרב מגדלי הטבק הקובנים הדעות חלוקות בשאלה האם הזנים החדשים שנולדו – Criollo 98, Corojo 99, Corojo 2012 (הנקראים על פי השנה שבה הופקו), ניחנים באותן תכונות של אבותיהם.
נכון להיום, 64 זני טבק גדלים באזורים הנודעים של קובה, ובראשם ווּאֶלטה אבאחו ופַּרטידוֹ, וכינוּיָם מוגן מסחרית על ידי D.O.P (La Denominación de Origen Protegida).
ארצות הברית
במהלך ההיסטוריה נפל בחלקה של ארצות הברית למלא תפקיד חשוב בכל הקשור לצמח הטבק. בתחילה הגידול עצמו (לרוב לא בשביל סיגרים), ולאחר מכן שימור ופיתוח, כשמדעניה חקרו ופיתחו זנים חדשים, וכשנדרש, באו לעזרתה של החקלאות הקובנית עם זנים חזקים ועמידים. אך לארצות הברית תפקיד חשוב נוסף: ב-1960 ברחו אליה, בימי המהפכה הקומוניסטית בקובה, מגדלי טבק ויצרני הסיגרים הקובניים החשובים ביותר, בחיפוש אחר חוף מבטחים. רק אחרי שהתבססו מעט, הם מצאו את האדמות הקרובות ביותר למה שהכירו בארצם – במדינות כמו הונדורס, ניקרגואה והרפובליקה הדומיניקנית.
אבל גם לארצות הברית עצמה יש זן טבק לסיגרים ייחודי משלה, ה-Connecticut shade, אשר גדל בעמק נהר קונטיקט, בצִלן של יריעות בד ענקיות המגנות עליו מהשמש. העלה הבהיר, חלק כמשי ובעל ורידים בלתי נראים כמעט, אשר פותח על בסיס זרעים שהובאו מקובה ומסומטרה (אינדונזיה) ב-1900, נחשב היום עלה העטיף היוקרתי, היקר והמבוקש ביותר. עלה יוקרתי פחות, אך מפורסם לא פחות, הוא Connecticut Broadleaf, אשר גדַל באזורים האלה מאות שנים לפני אחיו המיוחס, בלי הצללה ובלי פינוקים; עלה בשרני, רחב ומחוספס, שלאחר תהליך ייבוש נעשה כהה מאוד, מה שעושה אותו מושלם כעטיף מדורו.
אזור נוסף בארצות הברית המגדל טבק לסיגרים, אך ידוע בכך פחות, הוא פנסילבניה, שם גדל העלה Pennsylvania Broadleaf, המשמש בעיקר כמילוי. באחרונה החלו גם בפלורידה לחזור לימים שבהם חווֹת טבק לא היו מראה נדיר באזור הקרוב כל כך לקובה, ולאחר שהתנסו בזן סומטרה, מגדלים שם בהצלחה טבק Corojo מזרע קובני.
ניקרגואה
עמקים מוקפים בהרים יוצרים מיקרו-אקלים ייחודי ותנאים אידיאליים לגידול טבק לסיגרים. בניקרגואה יש כמה אזורים כאלה, ובתוספת פוריות יוצאת דופן של אדמות הנמצאות בקרבת הרי געש, מתקבל סוד ההצלחה הכבירה של הטבק הניקרגואני. המקומיים גידלו טבק באזור כבר מאות שנים. הם קראו לו Chilcagre, אשר בתרגום מנאוואטל (שפת האצטקים) אומר משהו כמו, "חזק, חמצמץ וחריף", ואלה אכן היו תכונותיו הבולטות.
הזן ההוא נכחד אמנם, אך תכונותיו ניכרות בטבק שהתפתח בניקרגואה משנות השישים של המאה הקודמת, הודות לתוכניתו של שליט המדינה דאז, אנסטסיו סומוסה, "The Habano Tobacco program". התוכנית קידמה בברכה את המשפחות אשר גידלו טבק לסיגרים בקובה וברחו ממנה בעקבות המהפכה, ועודדה אותן לגדל את הטבק שלהן בניקרגואה. בין המשפחות האלה היו שמות מוכרים כיום בעולם הסיגרים, כמו פלַסֶנסיה, אוליבה ופּדרון.
האזור הראשון שבו החלו לגדל בניקרגואה טבק קובני היה עמק חַלאפּה, לאורך הגבול הצפוני עם הונדורס. האדמה באזור זה מזכירה מאוד את הקובנית, קרקע חרסית ופורייה, מפיקה טבק בטעם עדין, מתקתק, אשר משמש לרוב כעטיף לסיגר. בהמשך הגיע תורו של עמק קוֹנדֶגה, בעל קרקע סלעית יותר, שמצמיח טבק בעל עלים דקים וגוף מלא, משמש בעיקר כמילוי, אך מושלם גם כעטיף. דרומית לקונדגה שוכנת העיירה אֶסטֶלי, בירת הסיגרים של ניקרגואה, שבה התיישבו רוב יצרני הסיגרים הגדולים במדינה. האדמות סביב אסטלי מפיקות טבק בעל עלים בשרניים, מלאי גוף וספַּייסיות בזכות השמש הישירה בעונת הגידול. הזנים אשר גדלים בכל אחד מהאזורים הם במקורם מזרע קובני ומקונטיקט, ופיתחו תכונות ייחודיות להם בניקרגואה.
הונדורס
גם להונדורס, שמצפון לניקרגואה, היה טבק ייחודי משלה, Copaneco, אשר גדל באזור Copan, שבו עדיין מגדלים טבק והוא מוכר לנו ממותג הסיגרים פלוֹר דֶה קופּאן. האזור העיקרי כיום לגידול טבק הוא El Paraiso שבדרום המדינה, עם העיירה Danli ועמק Jamastran שמסביב לה. הזן השולט כאן הוא זרע קובני הגדל בשמש ישירה. כמו כן מגדלים בהונדורס קורוחו וקונטיקט, שניהם shade-grown. האזור הפחות מוכר הוא עמק Talanga במחוז Francisco Morazan, שם הטבק גדל בשיטת encallado, מוגן מרוח על ידי יריעות בד המקיפות את השדות.
הרפובליקה הדומיניקנית
צמח הטבק גדל, משחר ההיסטוריה, באי היספניולה, שחציו המזרחי הוא הרפובליקה הדומיניקנית והאקלים בו דומה לזה של קובה השכנה. יחד עם זאת, הזנים המשמשים בסיגרים הדומיניקניים של היום התפתחו רק במאה הקודמת. המדינה קיבלה בזרועות פתוחות את הגולים הקובנים, אשר בחרו לגדל בה טבק ולייצר סיגרים.
האזור העיקרי של גידול הטבק באי קרוב לעיר סנטיאגו, בעמק נהר צ'יבאו. שני זנים עומדים בלב הטבק הדומיניקני: הראשון – אוֹלוֹר דומיניקנו, זן מקומי, בעל דרגת חוזק קלה שבזכותה הוא משמש רכיב חשוב בבלנדינג של סיגרים. השני הוא פילוטו קוּבַּנו, זן שהובא מקובה, בעל תכונות אופי של ארץ המקור, חזק ומלא טעם. ממנו פותח מאוחר יותר סאן ויצ'נטה, המשמש לרוב כעטיף.
מקסיקו
עמק סאן אַנדרֶס שבמקסיקו, השוכן על רכס Sierra de Los Tuxtlas בצמוד לשני הרי געש וסביב אגם Catemaco, מוכר לחובבי הסיגרים בעולם כמקור עלה העטיף המפורסם הנושא את שמו. הטבק שגדל באדמות הפוריות של האזור משמש את רוב יצרני הסיגרים הגדולים, בכל חלקי הסיגר, ואת טעמו הייחודי הוא חייב גם לשיטת הייבוש הנהוגה באזור, stalk-cut – קצירת הגבעול כולו, עם העלים, וייבוש כל הצמח בשלמותו (זאת לעומת השיטה ה"רגילה", priming, שבה קוצרים את העלים בשלבים, מלמטה למעלה).
אותו טעם ייחודי שלט בכל הסיגרים שיוצרו במקסיקו עד 1996, אז הוסרו המגבלות על ייבוא טבק למדינה, טעמים מקומיים התמזגו עם אלה של טבק מניקרגואה ומהרפובליקה הדומיניקנית, ואיכות הסיגרים עלתה משמעותית.
אקוודור
יוקר הגידול של טבק קונטיקט במקום הולדתו הכריח את המגדלים לחפש מקום חלופי, והם מצאו כזה באקוודור, אשר מתאפיינת, בנוסף על אדמת הרי הגעש הפורייה, גם בשמיים המכוסים רוב השנה בעננים, היוצרים צל טבעי. מלבד זן הקונטיקט (shade) שהתאקלם כאן, מגדלים גם טבק מזרעים שהובאו מסומטרה שבאינדונזיה, וגם מקובה כמובן.
אינדונזיה
אין עדות חד-משמעית ומדויקת שקובעת מתי הגיע הטבק לאינדונזיה, אך לפי תיעודים אחדים זה התרחש לקראת סוף המאה ה-16. הטבק שהגיע לכאן מהזנים העתיקים של אמריקה פיתח צורה ואופי חדשים ונודע בעולם כזן בפני עצמו – סומטרה, על שם האי שבו גדל. זרעים של סומטרה חזרו למרכז אמריקה, וכיום רוב הטבק מזן סומטרה מגיע מאקוודור, שם הוא מפתח גוף מלא יותר, שמתווסף לארומטיות הגבוהה, הגוון הכהה והטעם המלא של הסומטרה המקורי.
קמרון
גם באפריקה מצאו האירופים מקום לגידול טבק – בקמרון, שבמרכז היבשת. הזן שהגיע לכאן היה סומטרה, שממנו התפתח הזן המקומי, קמרון. אף על פי שגדל תחת שמש ישירה, הוא מפיק עלים דקים, עדינים וקטנים, ולכן מתאימים פחות לוויטולות גדולות. ה"חתימה" של עלה קמרון מקורי היא הנקודות הקטנות, שהן כיסי שמן זעירים התורמים למתיקות.
ועוד שתיים
מדינות נוספות אשר מגדלות טבק לסיגרים, שראוי להזכירן, הן ברזיל, שנודעה בטבק ה-Mata Fina שלה, שהוא בעצם שלושה זנים שונים מעט של טבק בעל טעם משובח שאותו, כמו במקסיקו, קוצרים מהגבעול לייבוש בשלמותו, וקוסטה ריקה, המגדלת טבק מאוזן ונפלא מזרע קובני. בסוף, איך שלא תסובבו את זה, הכל חוזר לקובה…
