נכון לזמן הזה, אל פצ'ינו הוא בן 82, כשביומנו לוח זמני הפקה שנתיים קדימה. נדמה שהוא אתנו, על המסכים שלנו, מאז ומעולם, ולמעשה זה כמעט נכון. עם מגוון תפקידים איקוניים בתולדות הקולנוע, ולצִדם – כשחקן מתבגר שהמסך הוא סם החיים שלו – גם תפקידים בסרטים בינוניים ומטה; נוכחות המסך שלו מפיחה עוצמה גם בהם.
שנות השבעים היו שנות הפריצה הגדולה שלו. היה משהו אחר, רענן, בשחקן קטן הממדים, בעל נוכחות מסך מהפנטת ויכולת לשאוב לתוכו את מלוא הדמות, על פי רוב דמויות עם אלימות פנימית כבושה שמתפרצת כלבה מלוע הר געש.
הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים, זה של דור וייטנאם, קולנוע בועט שנהנה עדיין מעצמאות ניכרת, שהובל בידי דור במאים עם השקפות חברתיות, שעיצב את פני הקולנוע משם ואילך. אל פצ'ינו, וגם רוברט דה נירו, היו הפנים הללו. לא יפים ומהוקצעי חזות, אלא עם עוצמה פנימית וכשעל כתפיהם תיק דור שני של מהגרים איטלקיים.
הופעתו הראשונה של פצ'ינו על מסך, כשחקן צעיר, היתה בשנת 1968 בסדרת הטלוויזיה "NYPD". סרטו האחרון שיצא לאקרנים הוא "בית גוצ'י", בבימויו של רידלי סקוט – עמוד תווך יציב ועתיר פעלים בקולנוע ההוליוודי, שאף הוא אינו עוד ינוקא ויחגוג 85 בקרוב. תשעים מיליון דולר הוליוודיים, סטנדרט בימינו, ניתנו לשני הווטֶרנים הללו להפקת הסרט. לשם השוואה, הסרט הראשון שבו הופיע פצ'ינו תוקצב ב- 1.6 מיליון דולר…
סרטו הראשון כשחקן מוביל היה "Panic in Needle Park" משנת 1971, בבימוי ג'רי שצברג, שם גילם דמות שוליים מכורה להרואין וחשף את יכולותיו הדרמטיות. משחקו בסרט זה הוביל אותו אל אחד מגדולי תפקידיו – מייקל קורליאונה. במאי "הסנדק", פרנסיס פורד קופולה, ביקש ללהק את השחקן הלא ממש מוכר לתפקיד המפתח. שחקנים מוכרים רבים היו מועמדים או רצו את התפקיד. קופולה הציג לחברי הנהלת פרמאונט את הסרט הזה כדי לשכנע אותם שפצ'ינו הוא האדם הנכון. ואכן, "הסנדק", הראשון בטרילוגיה, שהופק בשנת 1972, היה לנקודת זינוק שאין שנייה לה. הסרט שזכה באוסקר והניב אוסקר גם למרלון ברנדו וגם לתסריט, ומועמדות גם לפצ'ינו כשחקן משנה, הפך אותו בגיל 32 לזוכה באינספור פרסים, כולל כשחקן המבטיח ביותר, מה שהתברר כמובן כתחזית מדויקת. הסרט הוא ללא ספק מהגדולים בתולדות ימי הקולנוע, לדעת מבקרים ולדעת צופים.
סרטו הבא יצא לאקרנים ב-1973, "הדחליל", אף הוא בבימוי שצברג, שם שיחק לצדו של ג'ין הקמן הנפלא, וגם זה היה סרט על טיפוסי שוליים. הקמן עתיר ההישגים והסרטים ציין פעם שתפקידו ב"הדחליל" הוא האהוב עליו מכל תפקידיו.
התפקיד הבא של פצ'ינו, שנחרט היטב בזיכרון הקולנועי, הוא השוטר בכל רמ"ח איבריו, "סרפיקו". הזאב הבודד, הישר והנאמן לשליחותו כשוטר, זה המקים עליו את עמיתיו נוטלי השלמונים ומעלימי העין – ז'אנר שעוד יפרח בעשורים הבאים נוכח שחיתות משטרתית רווחת. גם על תפקידו בסרט זה היה מועמד לאוסקר, ובסך הכל היה מועמד תשע פעמים, מהן ארבע בשנים 1973-1976 (!). אבל הוא זכה בפרס פעם אחת ויחידה, בשנת 1993, על תפקידו בגרסה האמריקאית לסרט הצרפתי "ניחוח אישה". ברור שהשופטים לא עמדו בפני קסמו של הג'נטלמן העיוור המפליא לרקוד בסצנה האיקונית.
ב-1974 יצא "הסנדק 2", יצירת מופת עם הצוות המנצח מ"הסנדק". הסרט זכה באוסקר והניב אוסקרים גם לבמאי קופולה, לשחקן המשנה דה נירו ולתסריט. פצ'ינו הסתפק במועמדות לפרס לשחקן הראשי. את הפרס באותה שנה קיבל ארט קרני על תפקידו בסרט "הארי וטונטו" – קשיש והחתול הג'ינג'י שלו במסעם הרחק מניו יורק.
"אחר צהריים של פורענות", בבימויו של סידני לומט, הופק בשנת 1975, בסמוך לסיום העבודה על "הסנדק 2", ופצ'ינו, שהיה מותש מהמשימה המפרכת, ביקש מנוחה ודחה את הצעתו של לומט לתפקיד. כשהתפקיד הוצע לדסטין הופמן, "יריבו" למסך באותה עת, פצ'ינו חזר בו ונכנס לתפקיד שודד הבנק שמסתבך ומתבצר ימים ארוכים. לצורך התפקיד מיעט לישון ולאכול במהלך הצילומים, מה שהביא תשישות פיזית ונפשית אותנטית אל המסך.
תפקיד זכור נוסף שלו היה ב"וצדק לכל", סרט מז'אנר בתי משפט/ עורכי דין, ובו הוא מגלם עורך דין עם עקרונות צדק הנאלץ להגן על שופט הנאשם באונס, שופט שהרשיע בעבר נאשם שעליו הגן פצ'ינו, רק בשל טעות טכנית. סרט של דילמות מוסריות, ככל סרטיו בעשור הזה.
בשנת 1983 – עוד תפקיד בלתי נשכח, בדמותו של טוני מונטנה, מהגר מקובה שהופך לגנגסטר חסר מעצורים ב"פני צלקת" של בריאן דה פלמה. ולא יישכח גם הבלש קלר המתחקה אחר חשודה במעשי רצח באמצעות מודעות היכרות בעיתון ומסתבך באהבה לאלן ברקין המושלמת, שייתכן שהיא הרוצחת, כשברקע השיר הרומנטי האולטימטיבי של פיל פיליפס, "ים של אהבה", כשמו של הסרט מ-1989.
תקצר יריעה זו מלפרט את מלוא הפילמוגרפיה הנפלאה של פצ'ינו. נזכיר רק עוד שלושה מהבולטים שבסרטיו: "הסנדק 3", החותם את הטרילוגיה ואת חייו רווי האלימות והדם של מייקל, בסצנת סיום שקטה ומרטיטה, עם הבדידות וכמו ההתאיידות של הדון האימתני. שכרו של פצ'ינו בסרט זה היה חמישה מיליון דולר. "דרכו של קרליטו", בבימויו של דה פלמה, על אסיר משוחרר, שלמרות ניסיונו להישאר מחוץ לעולם הפשע נגרר אליו בניגוד לרצונו. "דוני ברסקו" – מאפיונר קטן בסרט שמשרטט את דיוקן המאפיה כארגון שמי שבשוליו עושה את העבודה השחורה וחי בלא הרבה מעל משכורת מינימום.
בראשית הקריירה שקל אל פצ'ינו לשנות את שמו לסוני סקוט, כדי שלא ימותג כשחקן לתפקידים לטינו-איטלקיים בלבד. סוני היה לו שם חיבה מילדותו. אבל בסופו של דבר הוא נותר עם שמו המקורי, וכפי שהתברר, זה ממש לא הזיק לקריירה שלו.
