בריצה מהירה בינות ערמות השלג אני חוצה את המרחק הקצר שבין הרכב לפתח נמל התעופה קנדי בניו יורק. 1 בינואר 2014, היום הראשון של השנה האזרחית החדשה, ואני נפרד מניו יורק הקפואה, מטמפרטורה של מינוס שש מעלות צלזיוס, בדרכי למחוזות הקיץ הנצחי באיים הקריביים. זו תהיה הפלגתי החמישית באזור, אך הפעם הכוונה היא לשוט בחלק הדרומי והמתויר פחות, ומשם לפנמה. הפלגה של יותר מאלף מייל ימי או כ-2,000 ק״מ, שתימשך כחודש וחצי. מסלול ההפלגה יתואר לכם בשני חלקים – החלק הראשון בגיליון זה, והשני בגיליון הבא.
לאחר ארבע שעות טיסה אני נוחת בשדה התעופה של האי סנט לוסיה (St. Lucia), והגוף מתרגל במהירות לטמפרטורה הברוכה של 28 מעלות. ארבע שעות, ושינוי של 34 מעלות כלפי מעלה. פתיחה מעולה. היאכטה עוגנת במרינה שבמריגוט ביי (Marigot Bay), והמונית ששכרתי כדי להגיע אליה מתמרנת בין גשרים הרוסים וכבישים שנסחפו עקב שבר ענן שהביא לשיטפון אדיר. עשרה אנשים נהרגו במהלך הגשמים והשיטפונות, שאירעו בערב חג המולד, שבוע קודם להגעתי. אירוע לא אופייני לחלק זה של השנה, שהוא כבר תחילתה של ״העונה היבשה״ – מזג האוויר מכאן ועד לקו המשווה נחלק לתקופה הגשומה והתקופה היבשה. מעלות החום אחידות כמעט, לאורך כל השנה.
מפסגת ההר המקיף את המפרץ שבו שוכנת המרינה נשקף נוף מהמם. ירידה תלולה מביאה אותנו למפרץ מוגן מלא ביאכטות מכל הסוגים והצבעים. דגלים של עשרות מדינות מתנופפים מעל ירכתיהן. אנו בתחילתה של עונת השַיט בקריביים. כמה מאות יאכטות הגיעו מאירופה לאחר שחצו את האוקיינוס האטלנטי, מרביתן עוגנות במפרץ ובמרינה המשוכללת ומסבירת הפנים, הממוקמת בעומקו של המפרץ.
בעל הספינה, עמוסי רביב, ואיש צוות נוסף, רני היימן, נמצאים כבר על סיפונה. עמוסי הפליג עם הספינה מהרצליה, רני הצטרף לפני כמה ימים. הספינה היא קטמרן רחבת ידיים, באורך 46 רגל. אני מתמקם במהירות בתא נוח עם שירותים צמודים והעתיד נראה ורוד.
למחרת מבצעים הפלגת יום לעיירה סופרייר, הפלגה המשלבת מעבר ליד מצוקי סנט לוסיה הידועים בשם הפיטון הקטן והפיטון הגדול. עד 4 בינואר אנו משלימים הצטיידות במזון, כולל רום מקומי, וגם מספיקים לסייר בבירת האי, קסטְריז, שאינה מרשימה במיוחד.
מנועים או מפרשׂים
האי סנט לוסיה הוא מדינה עצמאית, חברה בחבר העמים הבריטי ובעלת היסטוריה מרתקת. על השליטה באי נאבקו בעיקר צרפת ובריטניה, וזאת בשל מיקומו האסטרטגי בשרשרת האיים הקריביים. 14 פעם עבר מיד ליד עד שנכבש סופית על ידי האימפריה הבריטית, שבנתה בו בסיסים ימיים מבוצרים היטב. האי שימש מרכז לסחר עבדים שהובאו לכאן מאפריקה על ידי סוחרי העבדים תוך שימוש באכזריות קיצונית. עוד כתם שחור וגדול על ההיסטוריה של האדם הלבן.
סנט לוסיה והאי השכן מרטיניק ממוקמים במרכזה של שרשרת האיים הקריביים ומהווים גבול גיאוגרפי בין האיים שמצפון לאלה שמדרום. הצפוניים ידועים כ-Leeward islands, כלומר, האיים המוגנים מהרוח, והדרומיים הם ה-Windward islands, דהיינו, החשופים לרוח. הרוחות הן רוחות הסחר הנושבות בעונה זו ממזרח, שבכוחן ניתן לחצות את האוקיינוס מאירופה לאמריקות. רוחות אלה הן שאפשרו לקולומבוס ולאחרים להגיע בכוח מפרשי ספינותיהם עד לעולם החדש. בשל הרוחות, שמהירותן כ-50 קמ"ש, הים מדרום לסנט לוסיה גבוה יותר. רק ימאים מנוסים מפליגים דרומה לכיוון ונצואלה, ולפיכך האזור עמוס פחות מאשר האיים הקריביים הצפוניים.
ב-5 בינואר אנו יוצאים בהפלגה לקצהו הדרומי של האי ומשם וממשיכים לאי הסמוך, סנט וינסנט (St. Vincent). כבר ביום ההפלגה הראשון מתגלה חיבתו היתרה של בעל הספינה להפלגה בכוח המנועים, גם כשקיימים תנאים אידיאליים להפלגה בכוח המפרשים בלבד. מבחינתי זו בעיה לא פשוטה, ובסתר לבי אני מקווה שיהיה שינוי בהמשך. אבל לצערי זה לא קרה, אלא רק הלך והחמיר, חרף מאמציו של הצוות להביא לשינוי.
כך או כך, אנו עוגנים בדרומו של האי, במרינה נעימה וידידותית בשם בלוּ לאגוּן, שהכניסה אליה בתעלה צרה אך מסומנת היטב. ארוחה בינונית למדי במסעדה סמוכה, ולישון. דרך אגב, הארוחות בדרום הקריביים הן בדרך כלל בינוניות למדי. האיים משופעים בנופים קסומים, אנשים מעניינים, מוזיקה מדליקה ומה לא, אך מאכזבים מהבחינה הקולינרית. ארוחות טעימות ניתן לבשל על הספינה, אם בוחרים במוצרים איכותיים, שלא תמיד קל להשיגם.
למחרת שוכרים רכב ויוצאים לסיור בצדו המערבי של האי. תחנה ראשונה – אִיון סמוך המכונה "Young Island". עליו כפר נופש המורכב מבקתות שגגותיהן ענפי קוקוס, וסירה מובילה את הנופשים לכפר. חוף עם חול לבן ומים צלולים. מקום אידיאלי לחניית ביניים.
משם ממשיכים ברכב השכור אל הבירה קינגסטאון. נמל גדול, ובו עוגנות ספינות טיולים ענקיות המהוות מרכיב חשוב בכלכלת האזור. בחלקה הישן של העיר, בסמוך לנמל, שוק גדול עם מבחר לא רע של פירות וירקות מקומיים. מקינגסטאון ממשיכה הדרך צפונה, ובשלב מסוים עוזבים את הדרך הראשית ומטפסים לעבר יערות הגשם ואזור הפארק הלאומי ורמונט. יער הגשם מדהים ביופיו, עם עשרות גוני ירוק וצמחייה המגיעה לממדים בלתי נתפסים. ערוצי נחלים ובהם מפלים שופעי מים חורצים את האזור. אנו בתחילתו של מסלול הליכה באורך שלושה קילומטרים, החוצה את היער הסבוך ומסתיים בנקודת תצפית שממנה ניתן לצפות בתוכים מזן מקומי ובמקום הגידול הטבעי שלהם.
הפתעה צרפתית
בחזרה לכביש החוף ולכפרים הקטנים השוכנים לאורכו. נזקי הסופה שהשתוללה גם כאן ניכרים בכל פינה. על הכביש צועדת אישה שנראית לא מקומית, המובילה כלב. עוצרים לידה ומבקשים המלצה על מסעדה באזור. היא מחייכת, מתבוננת בנו במבט משועשע משהו ואומרת שבמקרה היא ובעלה מחזיקים במסעדה היחידה באזור והיא גם הטבחית. הצרפתית שבפיה מעוררת לנו את בלוטות הטעם.
מסובבים את הרכב ונוסעים למפרץ קמברלנד, שבו נמצאת המסעדה. למען הדיוק, מנסים להגיע למפרץ, אך הכביש פשוט נעלם, עקב השיטפונות ההם. משאירים את הרכב וחוצים ברגל שפך של נחל, ולאחר הליכה קצרה מגיעים למפרץ יפהפה ובו עוגנות כמה יאכטות. המסעדה ממוקמת במרחק מטרים ספורים מקו המים. בעל המסעדה שהוא, כזכור, גם בעלה של הצרפתייה עם הכלב, מקבל אותנו בשמחה. מאז השיטפון אין לקוחות, למעט כמה צוותי יאכטות שעוגנות במפרץ. עד לפני כשנתיים היה ז'אן לואי מורה להתעמלות בדרום צרפת. הוא ואשתו הגיעו לאזור ביאכטה שלהם והתאהבו במפרץ הנידח. הם התיידדו עם מי שהיה אז בעליה של המסעדה, ובפרץ של ספונטניות שאלו אותו אם הוא מעוניין למכור אותה. לאחר משא ומתן קצר למדי המסעדה עברה לבעלותם. הקשיים, לדברי ז'אן לואי, עצומים, אך נראה שהוא ורעייתו, שהגיעה בינתיים כדי לבשל לנו, שמחים בחלקם. המסעדה מעוטרת במוטיבים מעולמם של שודדי הים ונקראת על שם אחד המפורסמים שבהם, "הברון השחור" (www.blackbaronpirate.com). מנות מהמטבח הצרפתי, יין טוב, נוף ואווירה מיוחדת – כל אלה מקשים עלינו מאוד את הפרידה מהמקום ומבעליו. בהשוואה להתנסויות שלנו בכל הקשור לאוכל באזור הזה, המסעדה הזאת היתה מקבלת כוכבי מישלן…
בהמשך מגיעים לכפר בשם Wallilabou, שבו צולם רובו של הסרט "שודדי הקריביים" בכיכובו של ג'וני דפ. במקום מוזיאון קטן המוקדש לסרט. חוצים שוב את קינגסטאון, ואנחנו בחזרה בספינה.
האי סנט וינסנט הוא חלק ממדינה הנקראת סנט וינסנט והגרנדינים (St. Vincent and the Grenadines) ונמנית עם חבר העמים הבריטי. המדינה כוללת 600 איים, רובם בלתי מיושבים, ומתגוררים בה כ-120 אלף תושבים. למעשה, עד שנפליג לגרנדה נמשיך לשהות במדינה זו. הגבוה בהרי האי הוא הר הגעש סופרייר (La Soufrière), שגובהו 1,234 מטר. האי, בכללו, מעניין ומרהיב. יש בו שילוב נדיר של טבע פראי, כפרים אותנטיים ותושבים מסבירי פנים. מקום מומלץ לחופשה גם לעכברי יבשה מובהקים.
לילה מגניב
למחרת, 7 בינואר, מפליגים לבֶּקיה, הגדול שבאיים הגרנדינים, שממוקם 15 ק"מ מדרום לסנט וינסנט. מבנה כחול בולט ובו מסעדה מסייע לאתר את המרינה הנושאת את שם האי ונמצאת בבירתו פורט אליזבת. רק מעט יאכטות עוגנות במקום, ומנהל המרינה מזהיר אותנו מפני גנבות. לא נעים. ברחוב הראשי של העיירה מלונות קטנים, מעט תיירים והרבה ברים ומסעדות. מרמקולים אדירי עוצמה נשפכת לרחוב מוזיקת רגאיי ג'מאיקני. בלילה אני מתעורר לקול צעקות ומזנק במעלה המדרגות לסלון. עמוסי, נרעש ונסער, טוען שהבריח מתאו גנב. לא ברור מה הגנב חיפש שם, כשבסלון היו די והותר דברים ששווה לקחת…
ב-8 בינואר שטים לאי הקטנטן מֵירוֹ (Mayreau), שהוא האי המיושב הקטן ביותר באיים הגרנדיניים, ולמפרץ מדהים ביופיו, המגלם את חלומם של כל פליטי החורף הקר שבצפון. "מפרץ השריקה המלוחה" (Salt Whistle Bay) הוא כמו ציור פסטל של מי טורקיז מעוטרים בחול לבן ודקלים רחבי כפות. על החוף שוק של בדים צבעוניים, חולצות מקומיות ומזכרות. עוגנים, מורידים את סירת הגומי ומטביעים רגליים בחול הזך. העונה רק בראשיתה, אך המפרץ די מלא ביאכטות על עוגן. כמה מהן שוהות כאן כבר זמן ממושך; אנחנו נהיה כאן יומיים.
אל הכפר היחיד באי מֵירו מוביל כביש תלול המטפס על הרכס. הכפר בנוי מהפסגה ועד החוף שלמרגלותיו. בדרך למטה אני נכנס למלון פרדייז, שבו מסעדה נעימה המשקיפה על הכפר והחוף. משם – אל החוף המזמין. מסעדות מאולתרות עם רמקולים בגודל בית המשמיעים, נכון, מוזיקת רגאיי קצבית. המקומיים צולים לובסטרים על גחלים והבירה נשפכת כמים. מתיישב ביניהם ומשחק אותה מקומי, אך הבדל הצבעים בלתי עביר… ספינת טיולים גדולה מזרימה תיירים לחוף, והקסם מתפוגג משהו. כאן זה לא האיים המבודדים הפזורים ברחבי האוקיינוס השקט שבהם ביקרתי לפני כשנתיים. התיירות מהווה את הבסיס הכלכלי, ובדידות מבורכת אפשר למצוא במרחבי הקריביים רק באיים הנידחים ביותר, שגם בהם כבר הולכת ומתמעטת האותנטיות.
ארוחה פשוטה במלון פרדייז חותמת את הערב השני והאחרון בפינה קסומה זו, שיש בה גם כפר נופש מפואר לתיירים החפצים בחופשה של ים, חול לבן ושמש מאירה וחמה.
התנחלות של לבנים
10 בינואר מקבל אותנו במזג אוויר סגרירי, ותוך כשעה אנו מתקרבים לאחד המקומות המפורסמים ביותר באזור, טובאגו קיי שמו. מקבץ של אִיונים היוצרים לגונה שקטה ומוגנת. סירות אחדות עוגנות בה. כשהשמים כחולים השהייה במקום היא תענוג צרוף. לאחר ארוחת בוקר דשנה על הספינה, הכוללת את השקשוקה המפורסמת של רני, מפליגים לאי המרתק יוניון. בדרך חולפים על פני האי המפורסם מוסטיק (Mustique), שחופיו מושכים אליהם לא מעט סלבס ובהם דיוויד בואי ומיק ג'אגר. בכמה מהאיונים שבאזור אפשר למצוא מקומות עגינה מבודדים, וכך יש מי שמשייטים באזור חודשים ואף שנים.
בכניסה למפרץ קליפטון שבאי יוניון חולפים ליד Palm Island, שעליו בנה יזם כלשהו בית מפואר עשוי כולו מצדפים. סביב הבית יש היום גם כפר נופש קטן. בגשם וברוח עזה אנו מובלים למקום עגינה בפינה מרוחקת של המפרץ. אחד ממפעילי סירות המנוע המקומיים מוביל אותנו לחוף.
העיירה קליפטון היא למעשה רחוב אחד, סלול בחלקו, ולאורכו ברים ומסעדות. שוק פירות טרופיים מקשט בצבעיו העזים את מרכז העיירה. לאורך החוף מלונות קטנים שבאחד מהם, המנוהל על ידי בחורה צעירה ונמרצת מאוד בשם סוניה, אנו מבלים את רוב הזמן. ארוחת ערב בינונית (כרגיל) חותמת את הערב הראשון במקום.
למחרת אני משוטט בין החנויות שברחוב הראשי ושואף לקרבי את האווירה המיוחדת של המקום, שנמנה אמנם עם הגרנדינים אך מרוחק משהו משאר האיים. לצד המקומיים גרים כאן גם מעט לבנים, שהתנחלו במקום לפני שנים רבות. כמה אמריקאים שדופים ובעלי עיניים דלוקות מעישון יתר (כנראה שלא רק טבק…), ואפילו אישה הולנדית תמירה, שהגיעה לכאן לפני 30 שנה ונשארה. כל אחד וסיפורו המיוחד. בחנות דיסקים אני רוכש תקליטור של מוזיקת רגאיי מקומית מידיו של מוכר קשיש, הנראה כמו תמונת פרסומת לטיפוסים שבמקום.
יוניון הוא אי קטן והררי, עם הרבה מאוד שבילי הליכה שמהם נשקף נוף מדהים. עקב הקושי היחסי להגיע אליו הוא הצליח לשמר אווירה, מראה וקצב של אי קריבי ״אמיתי״, נקי יחסית מגינונים תיירותיים. יעד נפלא לחופשה מיוחדת, לתייר החפץ לגעת במשהו ממש קרוב לקריבי אותנטי. מיוניון נפליג לאי הגדול, גרנדה, שהוא סיפור אחר לגמרי. על כך – בגיליון הבא.
