ממרום גילו

לראיין היסטוריה מהלכת על שתיים זה עניין מרגש למדי, וכך אני חש בכניסתי לביתו של הוגו מרום בשכונת צהלה המטופחת שבצפון תל-אביב. בית מלא יצירות אמנות של הבת האמנית איוי פוליג ושל אחרים, ספרים, צילומים וניחוח עז של תרבות. מרום מסמל בעיני את תמצית ההיסטוריה היהודית של המאה הקודמת, היסטוריה הנמתחת בין גלות, שואה ותקומה. כשנפגשים אתו, המילים הללו מפסיקות להיות מליציות והופכות למציאות כרונולוגית.

הוגו מרום לבית מייזלס נולד באוקטובר 1928 בעיר ברנו שבצ’כוסלובקיה למשפחה יהודית חילונית. ״היה אמנם קשר אמיץ למסורת היהודית, אבל יחד עם זאת היינו רחוקים מהתנועה הציונית ומרעיונותיה. אפשר אפילו לומר שהשאיפה היתה להצטרף לפלג המשפחתי שתקע כבר יתד בארצות הברית״, מציין מרום ומוסיף: ״אבי ראה את עצמו צ’כי לכל דבר, גם על רקע שירות בצבא האוסטרו-הונגרי במהלך מלחמת העולם הראשונה״.

מה היו האירועים שעיצבו את מסלול חייך בראשיתם?

״ב-1938 פלש הצבא הגרמני לחבל הסודטים שבצ’כוסלובקיה, מתוקף הסכם מינכן – העִסקה האיומה שנחתמה בין בריטניה, צרפת וגרמניה על חשבון צ’כוסלובקיה; עסקה שבעקבותיה הכריז צ’מברליין, ראש ממשלת בריטניה, כי ההסכם הזה מבטיח את השלום באירופה לשנים ארוכות. היום אפשר לומר בביטחון מלא כי הסכם מינכן היה למעשה ההפך הגמור: הוא היווה נקודת פתיחה למלחמת העולם השנייה, למרות שהמלחמה החלה בפועל רק כעבור שנה, בספטמבר 1939״. מרום מתאר ומנתח את האירועים ברהיטות, תוך גילוי בקיאות מעמיקה בפרטים. הוא הרי זוכר כל פרט בבהירות מוחלטת.  

״אבי העריך כי בסופו של דבר הגרמנים יגיעו לפראג, והחליט למלט את שני בניו – אותי, הבכור, ואת רודי, הצעיר ממני בשנתיים. לאחר שקִיים מגעים עם ארגוני הצלה שונים באנגליה ובדרום אפריקה, הוא הצליח לשלב אותנו ברכבת האחרונה של ה'קינדר טרנספורט' שיצאה מפראג ללונדון״.

הוריך שלחו אתכם, שני ילדים קטנים, אל הבלתי נודע באנגליה?

״כן. היינו שניים מתוך אלפי ילדים יהודים שחולצו מגרמניה, מאוסטריה ומצ’כוסלובקיה במסגרת מבצע ההצלה הזה, בעקבות החלטה שהתקבלה בפרלמנט הבריטי. מצ’כוסלובקיה לבדה הוצאו 669 ילדים יהודים בשמונה רכבות. על פי ההסכם, הילדים היו חייבים להגיע לתחנות הרכבת בלי הוריהם, כדי למנוע מראות קשים של 'קריעת' הילדים מההורים. התוכנית היתה שהילדים ישתלבו במשפחות אומנות באנגליה, אשר יקבלו עבורם דמי קיום".

ילדוּת באנגליה

ביולי 1939, חודשיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מובאים הוגו ורודי אל תחנת הרכבת בפראג ועולים על הרכבת שתגיע, בסופו של מסע ארוך, לתחנת ליברפול שבלונדון. חייהם של האחים לבית מייזלס מקבלים מכאן ואילך תפנית דרמטית, שתשנה אחת ולתמיד את המסלול שבו התנהלו עד אז.

האם הפרידה מההורים יצרה חששות שמא לא תשובו לראותם?

״הפרידה נראתה אז כזמנית בלבד, אך במרוצת שנות המלחמה הפכה לפרידה סופית. בתחילה היה קשר מכתבים, אך בסופו של דבר התברר שאמי ואבי נרצחו על ידי הגרמנים במסגרת חיסולה של רוב יהדות צ’כוסלובקיה״.

תאר את מסעך לאנגליה עד שהגעת אל המשפחה האומנת.

״זה היה מסע ארוך ומתיש. מעבר הגבול מגרמניה להולנד לוּוה בהתנהגות אלימה של הבודקים הגרמנים, לעומת היחס החביב שבו זכינו בצד ההולנדי. אל תחנת ליברפול שבלונדון הגענו, כ-200 ילד, בבוקר לונדוני קר. איש לא המתין לנו, שלא לדבר על סוג כלשהו של קבלת פנים. לאט לאט הגיעו אל התחנה המשפחות האומנות ונטלו את הילדים שיועדו להן, עד שעל הרציף החשוך נשארנו שנינו לבד, עם עוד שלושה ילדים בני משפחה אחרת, גם הם מהעיר שלנו, ברנו.

איך הרגשתם שם לבד בלילה על הרציף בתחנה?

״הרעב וחוסר הוודאות היו קשים מאוד, אך באורח פלא הופיע בתחנה לקראת חצות נהג מונית לונדוני, ומתוך רחמים אסף את חמשתנו אל ביתו. כעבור כמה ימים העביר אותנו להוסטל שנועד לקליטת ילדים יהודים״.

אך בכך לא תם המסע. באוקטובר 1939 מוטלת הפצצה הראשונה על לונדון, וממשלת בריטניה מחליטה להעביר מלונדון אל ערי השדה את כל הילדים שגילם עד 13. מרום ממשיך בתיאור: "אנחנו מועלים על רכבת, ובתחנת העיר בדפורד פוגשים את המשפחה שתארח אותנו בביתה עד 1943. משפחה ענייה וקשת יום, שדמי הקיום שקיבלה עבורנו היו לה משמעותיים מאוד. שלושת ילדי המשפחה ואנחנו, שני הפליטים הצ’כים, שבשלב זה שוּנה מעמדם מ'פליטים' ל'מחולצים מלונדון', ישנים באותו חדר, והשירותים בחצר. די מהר אנחנו משתלבים במערכת החינוך המקומית, ותוך כמה חודשים האנגלית שבפינו משתווה באיכותה לצ’כית שפת אמנו״.

כיצד שורדים את כל הטלטלות האלה?

מרום מחייך במאור פנים ואומר: ״ילדים סופגים הכל. מרטה, רעייתי המנוחה, אמרה שקורותינו – שלי ושל אחי – באנגליה קשים הרבה יותר מסיפור ההישרדות שלה עצמה במחנות העבודה והריכוז שבהם היתה. הרי היא שרדה את אֵימֵי המלחמה עם אמה ואחותה, ואילו אנחנו היינו יתומים כבר מיולי 1939״.

האם באנגליה התרחקת מיהדותך?

״להפך, אפשר לומר שהשהות באנגליה חיזקה את הזהות היהודית שלנו, הן בעקבות גילויי אנטישמיות מצד ילדים לא יהודים והן מתוך תחושת הפליטוּת של מיעוט נרדף. כשהייתי בן 12 השתתפתי בהקמת בית כנסת של ילדים בצריף של תנועת הצופים המקומית, ובגיל 13 חגגתי בר מצווה וגם עליתי לתורה בהדרכתו של יהודי אורתודוקסי שהגיע במיוחד מלונדון״.

במהלך לימודיו בבית הספר מגלה מרום הילד כישורים טכניים, ונשלח להכשרה כשוליה אצל סנדלר… בהמשך הוא מתקבל ללימודים במלגה מלאה בבית ספר תיכון טכני.

כיצד התחיל החיבור לתעופה?

״המטוסים, המנועים הגדולים וסיפור גבורתם של הטייסים הבריטים בקרב על בריטניה שבו את דמיוני, ובגיל 16 הצטרפתי למעין גדנ״ע אוויר״. חיידק הטיסה נקלט במערכות העמוקות ביותר שלו, ושוב לא ירפה ממנו. שם הוא גם פוגש משוגע נוסף לטיסה, ג’ו אלון, שגם הוא מילדי הקינדר טרנספורט, אלון, לימים טייס קרב בחיל האוויר, נרצח בוושינגטון כאשר שימש עוזר הנספח הצבאי של ישראל. ״כל אותו זמן", מציין מרום, ״ישראל לא היתה חלק ממחשבותי, והחלום היה להגיע לארצות הברית כדי ללמוד טיסה שם. חלום זה הוגשם לימים על ידי אחי רודי, ששירת כטייס בחיל האוויר האמריקאי, כולל במלחמת קוריאה. הוא נפטר בארצות הברית לפני כמה שנים״.

עסקת הנשק

עם סיום מלחמת העולם השנייה מוחזרים ילדי הקינדר טרנספורט לארצותיהם. מרום ואחיו מגיעים לעירם ברנו ומוצאים בדירתם פליטים יהודים, ועוברים לגור יחד אִתם. ״מתברר כי שכן צ’כי נאמן, שהיה עֵד בזמנו לגירוש הורינו מביתם, מיהר אז להעביר את תכולת הדירה למקום מסתור. עם שובנו לדירה הוא החזיר לנו את כל תכולתה, במצב מעולה״.

כאן תם הפרק האנגלי בילדותו של מרום, ובעודו ממשיך לחלום על לימוד טיסה בארצות הברית מתחולל כאן, באזורנו, אירוע היסטורי שגם הוא ישנה את מסלול חייו מהקצה אל הקצה. מלחמת העצמאות החלה, ובין ישראל שטרם נולדה לבין צ’כוסלובקיה נרקמת עסקת נשק גדולה. בתחילת 1948 נחתמת העִסקה, אשר תשמש מקור עיקרי לנשק של ההגנה ושל צה"ל במלחמת העצמאות.

מדוע ממשלת צ’כוסלובקיה נחלצה לעזרת היישוב בארץ?

״כמה גורמים הביאו את הצ'כים להסכים למכור נשק לישראל, למרות האמברגו שהוכרז על ידי המעצמות הגדולות. הגורם הראשון היה הרצון לנקום בבריטניה על הסכם מינכן, ולשם כך מה טוב מאשר למכור נשק להגנה, הנאבקת בבריטים. גורם נוסף היה ההזדהות עם מאבקו של העם היהודי לעצמאות, והיו גם שיקולים כלכליים, אך משניים בחשיבותם״.

בסוף פברואר 1948 מורה בן-גוריון לכלול בעסקת הנשק גם מטוסים. בסוף מרץ, לאחר שהתברר סופית כי אין אפשרות לעקוף את האמברגו האמריקאי על משלוחי נשק, הוחלט לרכוש בצ'כוסלובקיה מטוסי קרב, מטוסי הפצצה, מערכות חימוש ונשק עבורם, וכן להכשיר שם צוותי אוויר וקרקע. לפיכך נקבע שהטייסים יעברו הכשרה מלאה בצ’כוסלובקיה, כמו גם טכנאי התחזוקה.

ספר לי על ההכשרה האווירית.

״השמועה על העסקה עם הצ'כים מגיעה לאוזני, ואני וחברי הטוב ג’ו אלון עוברים בדיקה רפואית, מגויסים לחיל האוויר של צ'כוסלובקיה ומתקבלים כפרחי טיס לקורס, שלימים יתפרסם כקורס טיס 'מינוס 1' של חיל האוויר הישראלי (קורס מספר 1 התקיים מאוחר יותר בארץ, י.פ). אנחנו, חניכי הקורס, התחייבנו לשרת שלושה חודשים בפלשתינה, ולאחר מכן לשוב ולשרת בחיל האוויר הצ’כי. ערב יציאתנו לישראל אומר לנו מפקד הקורס: 'אתם מצטרפים לחצי מיליון יהודים שנלחמים נגד 150 מיליון ערבים. איך אתם מקווים לשרוד שם שלושה חודשים ולחזור אלינו חיים?'. מפקד הקורס נפרד מאתנו כאילו שלא נחזור לעולם, כפי שנפרדו מטייסי הקמיקאזה היפנים״.

מרום נרתם לקורס בכל מאודו ומסיים כחניך המצטיין. באחת החופשות הוא פוגש את מרטה, רעייתו לעתיד. ״כבר בפגישה הראשונה אמרתי לה שהיא תהיה אשתי״. בני הזוג נישאו ערב צאתם למלחמה על קיומה של מדינת ישראל שאך נולדה. הוא כטייס קרב, שאינו דובר מילה עברית, והיא כנהגת משאית, שעברית היא דווקא יודעת. מרטה, שעִמה חי מרום בזוגיות מאושרת, הלכה לעולמה לפני שנים אחדות אחרי 65 שנות נישואים. הקשר החזק והמיוחד שהיה ביניהם מלווה אותו מאז יום יום, ודמותה מוסיפה להיות אתו תמיד.

עסקי תעופה

בישראל, שזה עתה קיבלה את עצמאותה, מתחיל הטייס מרום את שירותו בחיל האוויר בנגב, ומגיע מהר מאוד לתפקידי פיקוד: מפקד גף מבצעי, מפקד השלב הראשוני בקורס טיס, מפקד טייסת תובלה ועוד. ב-1954 הוא משתחרר מחיל האוויר ויוצא עם משפחתו ללימודי הנדסה באנגליה. עם שובו ארצה, כשבאמתחתו תואר מהנדס אווירונאוטיקה, הוא מתמנה לטייס הניסוי הראשון של התעשייה האווירית. ״פיתחתי רקטה המסייעת לכלי טיס לצאת מהזדקרות מסוכנת, ועל כך אף נרשם פטנט על שמי. הפטנט נרכש על ידי ממשלת ארצות הברית ומיושם בתעשיית החלל שם״, הוא מספר בגאווה מוצנעת.

כבדרך אגב אני מספר לו שקיימות שמועות על כך שהוא היה קשור במשך שנים לפעילות החשאית של המוסד. מרום, החייכן ומאיר הפנים, מרצין ואומר: ״אין להאמין לשמועות שווא"… ולי לא נותר אלא להעריך את צניעותו הדיסקרטית.

לאחר שסיים את עבודתו כטייס ניסוי הוא יסד חברת ייעוץ לענייני תעופה. החברה פעילה גם כיום, ומרום הבלתי נלאה מעורב בפרויקטים שונים ברחבי העולם. במסגרת החברה הגה את הרעיון להקמת שדה תעופה חדש בתל-אביב, במקום שדה דב; שדה שיוקם בים, במרחק קילומטר וחצי מהחוף.

מדוע צריך, לדעתך, להיכנס כאן לפרויקט כזה?

״הקמת שדה כזה היא הפתרון היחיד לצפיפות בגוש דן, שמחמירה יותר ויותר. העברת השדה לשטח מיובש בים, תמנע את הזיהום והרעש מעל ראשיהם של מיליוני אזרחים ותשחרר שטחי קרקע נרחבים במרכז הארץ, בזכות הוספת שטחים שעכשיו הם ים. העובדה ששדה כזה טרם הוקם היא, מבחינתי, הכישלון המקצועי הכי גדול שלי״.

בצד מה שהוא רואה ככישלון מקצועי, פעילותו והצלחותיו במהלך שנותיו הרבות זכו להוקרה רבה גם בארץ הולדתו. הוא נחשב חביבו של נשיא צ’כיה הנוכחי, קיבל מהממשלה הצ'כית פרס הדומה בחשיבותו לפרס ישראל אצלנו, חיל האוויר של צ’כיה עשה לו מחווה מיוחדת כששיתף אותו לפני פחות משנה בהטסת מטוס הקרב המתקדם ביותר מתוצרת המדינה, ובספטמבר השנה הוענקה לו מדליה של כבוד מהעיר האוניברסיטאית אולומוץ, שבסמוך אליה התקיים קורס הטיס ההוא, "מינוס 1". את כל אלה הוא מזכיר בענווה האופיינית לו כל כך, אך עיניו בורקות וגבו מזדקף כשהוא מספר שבשנות ה-50 השתתף בתחרות אירובטיקה באנגליה וזכה במקום הראשון. טייס לעולם טייס.

מהו סוד החיוניות העצומה שלך?

מרום חושב רגע ומשיב: ״כנראה שזה משום שכל חיי עסקתי בתחומים שבהם אני מוכן לעסוק גם בלי תמורה, ובראש ובראשונה התשוקה העמוקה להטיס מטוסים״.

אני מודה לו על הזמן שהקדיש לי, אך הוא כבר ממהר לפגישה בעיריית תל-אביב בקשר לפרויקט שהוא דוחף. כשיחזור יֵרד למרתף ביתו על מנת להתמסר לתחביבו, עיצוב וייצור תכשיטים, שבו הוא עוסק בעיקר בשעות הלילה. אני נפרד מהאיש המרשים הזה, שסיפור חייו משמש השראה לכולנו.

פורסם במגזין סיגאר גיליון 118 – אוקטובר-נובמבר 2016