הקרחונים מפשירים בגרינלנד, והיינות המבעבעים של הבריטים תוססים… המרחק בין שני המקומות גדול, אך השפעת שינויי האקלים עקב הפשרת הקרחונים היא עולמית, חזקה ומורגשת בכל מקום על פני כדור הארץ, ובכלל זה האי הבריטי. "הקרח נשבר: בגלל ההתחממות הגלובלית כשני מיליארד טונות של קרח נמסו בגרינלנד ביום אחד בלבד" ("ידיעות אחרונות", 17 ביוני 2019).
כתוצאה מעלייה של חצי מעלה עד מעלה בטמפרטורה הממוצעת, אנגליה הרטובה, עם העננים השחורים, הזרזיף הכמעט קבוע ורוחות האטלנטיק החזקות, מייצרת יין ויין מבעבע בעלי דירוג. עד לא מזמן זה נשמע כמו טעות. אכן, אומת לוגמי התה הגדולה בעולם אוהבת שמפניה, ואחרי שנים רבות של יבוא מצרפת החלה לייצר גם משלה. שמפניה אנגלית. למרות מה שמקובל לחשוב, האנגלים מבינים ביין. הם המציאו את יינות הפורט, השרי והמדֵירה, ובימינו מייצרים יינות לבנים מזנים גרמניים, ויינות מבעבעים מזנים צרפתיים. היין המבעבע שלהם הגיע לדרגות ייחוס מכובדות וגרף לא מעט פרסים בינלאומיים.
היין המבעבע האנגלי קרוב מאוד לשמפניה האמיתית, אך עם חותמת אנגלית, והוא טוב מעל כל הציפיות של המבינים. ללא כל ספק, התרחשה כאן מהפכה של ממש, שינוי משמעותי בכל: בגידול גפן בתנאים שונים על אדמה רטובה, בקו רוחב גבוה בשלוש מעלות מזה של אזורי הגידול שבצרפת, באקלים קר ורטוב יותר, תחת משטר רוחות צפוניות וקרות בחורף. ובכל זאת, שני העשורים האחרונים ראו את הניצוץ הראשון, את ההתחלה של מה שלפני שנים היה עשוי להיחשב כבדיחה: יין מבעבע אנגלי, בעל איכויות, וחשוב מכל – טעים וטוב. היינות האנגליים הרגילים מזני ענבים גרמניים, כמו ריזלינג, מולר-טורגאו, שֶרֶבֶּה ומריו-מוסקט היו מוכרים, אך לא הצליחו לשבור את הטובים הגרמניים. הם מיוצרים עד היום, בלי להגיע לגדולות. למרות שהאנגלים רק בתחילת הדרך באופן יחסי, השימוש בשלושת הזנים הקלאסיים של שמפניה – שרדונה, פינו נואר ופינו מונייה – אשר גדלים על כנות שמקורן בצרפת, מהווה בסיס איתן ליינות המבעבעים האנגליים והעלה את הדירוג שלהם.
כיום, מבחינה גיאוגרפית, נראה כאילו כל דרום אנגליה בדרך להיות כרם אחד גדול. אזורי סאסקס, קנט, המפשייר, דורסֶט, Surrey ו-East Anglia מוכרים וידועים כמקור לענבי היין האנגלי בכלל והמבעבע בפרט. כל הכרמים מתוכננים עם מרחקים גדולים בין שורות הגפנים ובין גפן לגפן, כדי לשמור על אוורור הפרי בזמן הצימוח. ובשל האקלים המקומי, הגפנים גדלות בשיטת ההדליה, וגם דורשות בציר מוקדם כדי לשמר את החמיצות הטבעית של העֵנב.
אז מדוע כל השינוי הזה מתחולל רק בשנים האחרונות? הרי הקרקע לא השתנתה?! ובכן, כאן אנו חוזרים לעניין ההתחממות הגלובלית. היא ששינתה את הכל. שינוי המשטר האקלימי באזורים קרים, כולל השפעת זרמי האוקיינוסים בכלל, יחד עם האקלים החם יותר, עשו את ההבדל הגדול. הידע בגידול גפן וייצור יין התקדמו והותאמו לתנאים המשתנים.
Gusbourne Estate, Kent
ציור ישן של שלושה אווזים תלוי מעל פתח הכנסייה של אחוזת היקב, שנוסדה בשנת 1410. דמות אווז מופיעה גם כסמל היקב על כל בקבוק. הכרמים – שניטעו מחדש בשנת 2004 – מחולקים בין מחוזות קנט (610 דונם) וסאסֶקס (320 דונם). על קרקע גירית עם אבן חול, בשורות מופרדות במרחקים גדולים מהמקובל, גדלים זנים מובחרים של ענבי שמפאן, פינו נואר, שרדונה ופינו מוֹניֶיה, צרפתיים כמובן. היקב משלב מסורת עתיקת יומין עם טכנולוגיה עכשווית, מין חיבור בין עולם יין ישן ועולם חדש. מייצר 120 אלף בקבוקי יין בשנה, מהם כ-75 אחוז יינות מבעבעים.
היין: Gusbourne Estate Brut Reserve 2013. יין מבעבע בעל עפיצות וחמיצות מוגדרות (pH 3.12), כסוד השמפניה הצרפתית (כל מי שלוגם יין מבעבע אנגלי משווה באופן אוטומטי לצרפתי). היין מרשים בטעמו, מלא פרי ירוק, ליים ופסיפלורה, ניחוחות של חמאה יחד עם אלכוהול מדוד ועדין (12%). משקה מרענן, אידיאלי עם מאכלי ים ו-או בשרים לבנים קרים.
Ridgeview Wine estate, Sussex
דרך חלון פנורמי נשקף כל היופי של אחד הפארקים היפים בדרום אנגליה, עם הכרמים הקרובים. בתוך הנוף הזה, שבמזרח מחוז סאסקס, נוסד לפני כ-25 שנה יקב Ridgeview – יקב משפחתי עטור פרסים וציונים לשבח, ובראשם הפרס הנכסף של IWSC – המוסד שמציב אמות מידה לגבי טיב יינות העולם. היקב, המנוהל כיום על ידי בני הדור השני, ממוקם על שפת הים בדרום אנגליה. מתוכנן ובנוי לפי נוסחאות מוגדרות ומודרניות, עם מרתף מקורר ומכשור מתקדם המחליף את עבודת הידיים של סיבוב הבקבוקים (riddling) לאחר התסיסה השנייה. ב-680 הדונמים של כרמיו, על קרקע אבן חול, טיט וחוואר, גדלים זנים של יין מבעבע ממקור צרפתי. "הענבים שלנו מדברים בעד עצמם, אין לנו צורך להפריע להם", מציין היינן.
Furleigh Estate, Dorset
יקב בכפר, ואווירת כפר ביקב. פסטורליה. למרגלות גבעה מוריקה ועם אגם קטן ליד הבית, חוות חלב וגבינות היתה ליקב. מבנה חדש, 500 מטרים רבועים, עם מיטב הציוד המודרני המשמש את יצרני היין המבעבע המתקדמים ביותר בעולם, ציוד שנבחר בקפידה כטוב ביותר. כרמי היקב, המשתרעים על פני 340 דונם, מספקים יבול להפקת כ-40 אלף בקבוקים בשנה. היינות המבעבעים מיוצרים במרתף ממוזג ומודרני, כאשר חלק מהתהליך מבוצע עדיין ידנית.
היין: Furleigh Estate Brut Rose 2010. יין הדגל של היקב מיוצר מענבי שרדונה (60%), פינו נואר (35%) ופינו מונייה, בתהליך מסורתי, לאחר שהתיישן בבקבוקים, על שמריו, במשך תשעה חודשים, ולאחר הרחקת המשקע וניקוי הפקק – 24 חודשים נוספים. יין מורכב, בעל גוון ורוד בהיר. חמאתי מעט, מלא פרי, דובדבנים ותותים, תפוחי עץ ומרציפן. השנים הוסיפו לו עדינות ורכות, חיבור מושלם בין הפרי והחמיצות. יופי של יין.
העולם מתחמם, ובאנגליה בונים עוד ועוד יקבים ליינות מבעבעים. אפשר להבין את שמחתם של האנגלים על ההצלחה המרשימה בתקופה קצרה יחסית. הם פיתחו תעשייה מכובדת לייצור יינות מבעבעים בעלי דירוג ורמה בינלאומיים. נכון, רבים מהייננים הם צרפתים, כמו גם הידע, הזנים וחוקי הייצור, אך היינות אנגליים ממש, מכרמים אנגליים על אדמה אנגלית. עד לא מזמן היה מקובל בקרב מביני יין לדרג את יינות אנגליה בתחתית הסולם. לא עוד. עליית טמפרטורה בחצי מעלה עד מעלה עשתה את המהפכה.