אני פוגשת את יסמין לוי אחרי הופעת בכורה בז'אנר הטנגו. בעוד יומיים היא כבר על במת הזאפה להופעה נוספת, וארבעה ימים לאחר מכן תצא בליווי בן זוגה, ישי אמיר, ושני ילדיה הקטנים, מיכאל (שלוש) ומנואלה (שלושה חודשים), לשבועיים בספרד, לעבוד על הפקה חדשה עם זמרת פלמנקו ספרדייה.
"מופע הטנגו הוא המופע הכי גדול שעשיתי עד היום, ועשיתי הרבה בחיים. כל בכורה היתה גדולה, אבל זה משהו אדיר, עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית של נתניה ויותר מ-40 מוזיקאים על הבמה. במשך שנה ליקטתי את השירים של גדולי זמרי הטנגו, וירון גוטפריד עשה עיבודים מדהימים. הוא נתן לי את אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי בחיים".
אחרי שנים של עשייה, פתאום הגיע טנגו. איך זה קרה?
"היוזמה היתה של בעלי ישי. כנראה שהייתי צריכה לחיות חצי חיים ורק אז להגיע לעולם של הטנגו. אני מרגישה שנולדתי לזה".
ישי מעורב מאוד בעשייה שלך?
"מאוד. השילוב בינינו מדהים. הוא המעיין, הוא זה שחושב ומביא את הרעיונות הגדולים. אני רק כותבת, מלחינה ושרה".
ומהיכן ההשראה?
"מהחינוך שקיבלתי. גדלתי בבית מוזיקלי, אני בת לשני זמרים, כוכבה ויצחק לוי. קלאסית, פרסית, טורקית, ג'ז וטנגו היו תמיד חלק מהשגרה בבית. אני לא יכולה לתאר את העושר המוזיקלי שבתוכו גדלתי. מגיל צעיר האזנתי לקולות של זמרים גדולים, ועד היום קשה לי עם קולות קטנים. לחישות וזיופים עושים אותי חולה".
הנפש רוצה לשיר
אבא של יסמין, יצחק לוי ז"ל, מהווה השראה גדולה מאוד ליצירה שלה. הוא נפטר כשהיתה בת שנה ושבעה חודשים בלבד, ואת החיבור לאב שבקושי הכירה היא זוקפת לזכות אִמה. "אמא שלי נשארה אלמנה עם ארבעה יתומים וראתה לנגד עיניה דבר אחד – להחיות את אבא דרך המוזיקה. אני לא זוכרת את אבא שלי בכלל, לא זוכרת שהוא הרים אותי, צחק אתי או קרא בשמי, אבל אם תשמיעי לי את הקול שלו כשהוא שר אני אזהה אותו בשניות".
לרגע נדמה שיסמין מגשימה את חלומות אביה יותר מאשר את חלומותיה שלה. אבל כשאני מפנה אליה את השאלה הזאת היא משיבה בכנות תשובה שלא צפיתי מראש: "אני מגשימה את החלומות של אמא שלי", ומיד נפתח מונולוג אמוציונלי על היחסים בין הוריה, על ההקרבה שלה לאִמה ועל הדרך להגשים חלומות לא שלה. "לפני שהורי נישאו אבא שלי ביקש מאמא לבחור בין החיים לצדו לבין קריירה של זמרת. היא לא חשבה פעמיים ונטשה את המוזיקה. הם חיו יחד עשר שנים עד שהוא נפטר. הוא השאיר צוואה בעל פה, וביקש שכל הילדים ילמדו פסנתר מגיל שש ושמוזיקה תהיה חלק מהחיים, אבל לעולם לא כמקצוע. היום, שניים מאחָי מהנדסים, אחותי עורכת דין, ורק אני החלטתי להקשיב לנפש במקום לאבא. והנפש שלי רוצה לשיר. הייתי בת 22 כשהחלטתי ללכת אחרי הלב, ובגיל 24 יצא האלבום הראשון. מאז ועד היום אמא שלי לצדי".
כשלוי החליטה להוציא אלבום ראשון בלדינו, הסביבה הקרובה הרימה גבה. "המשפחה אמרה לי, 'נתמוך בך, אבל למה לדינו? אף אחד לא יקשיב, תשירי בעברית'". אבל לוי החליטה ללכת שוב בעקבות הלב, לקחה הלוואה למימון האלבום, חברה למוזיקאים מוכשרים והתחילה לעבוד על האלבום. אז הכירה את ישי, שנעשה המנהל האישי שלה ולימים גם בעלה. "בשנתיים וחצי הראשונות היתה לו חברה ולי היה חבר, היחסים היו רשמיים בלבד. היינו שני אנשים צעירים עם חלומות".
מיד כשיצא האלבום הראשון ישי הציע ליסמין לצאת לעולם הגדול, והשאר כמעט היסטוריה. "זה היה כמו אש בשדה קוצים, ולא בגלל שאני כזאת מדהימה, אלא מפני שאף אחד לא ידע מה זה לדינו. פתאום הגיעה בחורה צעירה עם תרבות ומורשת מרשימות, והתגובות היו מדהימות".
המסע בנֵכר החל בגרמניה. היא התקבלה לפסטיבל מוזיקת עולם שנקרא "Womex". נבחנו 400 מועמדים מכל העולם, והתקבלו 24 בלבד.
מה זכור לך במיוחד מהחוויה בגרמניה?
"בדרך למופע אני והמוזיקאים שלי ראינו קרון שהזכיר לנו את השואה. באותו רגע החלטנו שאנחנו הולכים לעלות על הבמה ולנצח את העולם לזכר הנספים. היינו חמישה ילדים ירושלמים תמימים, מוזיקאים עניים שלא ראו עולם, וכשעלינו על הבמה 500 איש ישבו מרותקים במשך שעה שלמה ולא קמו מהכיסאות. נתָנו את הנשמה, לא עניינו אותנו המפיקים והמבקרים, ובאמצע המופע כבר הוחתמתי בחברת תקליטים".
מיילים מרגשים
אין ספק שלוי (38) היא מוזיקאית אוטודידקטית מהסוג המוכשר ביותר. לא למדה מוזיקה מעולם, ומנגנת בפסנתר משמיעה בלבד. "הייתי 'טום בוי' וסירבתי לשבת ללמוד תווים". כל המופעים שלה סולד-אאוט, אבל ברחוב לא מזהים אותה כמעט. "מקסימום פעם ב… מישהו ניגש ללחוץ לי את היד". היא מחוברת מאוד לארץ, למשפחה ולמסורת היהודית, אבל עד היום סירבה לשיר בעברית. "פחדתי מהעברית כל חיי. ברחתי ממנה. לא התחברתי ולא הקשבתי למוזיקה בעברית. הקשר שלי לעברית נוצר בזכות הילדים. מאז שנולד מיכאל, בני הבכור, התחלתי להיות יותר בארץ, להתחבר ולהרגיש בית דרך השפה. רק לפני חצי שנה, כשלושה חודשים לפני שנולדה בתי מנואלה, הקלטתי לראשונה בחיי בעברית. הבנתי שכדי להצליח בארץ אני חייבת לשיר בעברית".
באֵילו מדינות את מרבה להופיע?
"בכל אירופה. אנגליה, צרפת, רוסיה, גרמניה, לטביה. הקהלים הכי גדולים שלי הם בטורקיה, באיראן וב…פולין. לצערי, את איראן אני לא יכולה לממש". אבל את הקהל האיראני היא מכירה דרך מיילים שמגיעים אליה ממעריצים שם. "הם כותבים שהם אוהבים אותי ושומעים אותי בהיחבא. מישהו פעם כתב לי שהחברה שלו נלקחה לחקירה כי האזינה ליסמין לוי. איראני אחר כתב שברגע שהוא שמע את השיר 'אלגריה' הוא הבין שהוא לא לבד בעולם ויש עוד אחת משוגעת כמוהו…". היא מסגירה את מבוכתה בצחוק מתגלגל, ילדותי ושובב, וממשיכה לשתף: "אני מקבלת מיילים עם סיפורים שמביך אותי לדבר עליהם. אנשים מקעקעים על הצוואר והזרועות שירים שלי ושולחים לי תמונות. כבר ארבע פעמים סיפרו לי אנשים שאני לא מכירה, שקראו לבת שלהם יסמין. זה מרגש אותי מאוד, ואני משתדלת להשיב לכולם".
לא מעט הישגים נרשמו תחת קורותיה של לוי. היא הספיקה לשיר עם נטאשה אטלס (זמרת בלגית, בת לאב מצרי), אנריקו מסיאס, עומר פארוק טקבילק (נגן ומוזיקאי טורקי נודע), קונצ'ה בויקה (זמרת פלמנקו ספרדייה), יורגוס דלארס ואחרים. אבל רק שלושה הם בגדר הגשמת חלומות.
החלום הראשון הוא הדואט עם איברהים טטליסס (גדול זמרי טורקיה, שנורה בראשו לפני ארבע שנים על ידי המחתרת הכורדית וכבר לא יכול לשיר היום). "שנים עשיתי ג'וגינג עם המוזיקה שלו וחלמתי לשיר אתו. קצת לפני שנורה הוא הזמין אותי לתוכנית שלו לדואט, והוא לא מזמין מי שלא שר בטורקית. עמדתי עם הנגנים שלו על הבמה ובכיתי"
חלום נוסף הגשים לה בעלה, ישי, כששלח דיסק שלה למנהל של אלני ויטאלי (מהגדולות בזמרות יוון). "היא לא שרה עם אף אחד, והיה ברור שהיא תסרב גם לי, אבל היא הסכימה. טסתי מספרד ליוון להקליט אִתה, וכל הדרך אמרתי לישי שבטח צוחקים עלינו ואף אחד לא מחכה לנו בשדה התעופה".
למרות ההצלחה, את עדיין לא מאמינה בעצמך?
(השאלה הזאת גרמה ללוי לשחרר שוב את אותו צחוק קצר, ספק נבוך ספק מתנצל). "האמת? סליחה שאני אומרת את זה, אבל אני דפוקה בראש…".
החלום השלישי, והיחיד שלא הוגשם עדיין, הוא דואט עם חוליו איגלסיאס. "זה חלום ילדות. למען האמת, זה החלום של אמא שלי, שהפך להיות שלי".
מטורפת כמו שאני
לוי מלטפת במיתרי קולה מִגוון מרשים בהחלט של אפיקי מוזיקה. היא מדלגת בטבעיות מקסימה בין פלמנקו, טורקית וטנגו ארגנטינאי, אך מזוהה בכל זאת עם הלדינו. והיא כועסת על זה ומרגישה החמצה. "הלדינו אמנם פתח לי את הדלת, אבל מה שמחזיק אותי זה השירים שאני כותבת ומלחינה. בשלב מסוים הגיע כעס, כי תויגתי במשבצת ספציפית מאוד למרות שעשיתי הרבה מעֵבר. אני אמן, אדם, ויש לי הרבה מה להגיד. אני שרה לדינו מתוך בחירה, כי אני אוהבת את זה וזו המהות שלי, ולא כי תויגתי כך. בשפה הכי פשוטה, שיקפצו לי. אם הייתי מקשיבה לביקורות הייתי מפסידה המון דברים בדרך שלי".
הקהל בישראל שונה מהקהל בחו"ל?
"היום כבר לא. פעם חשבתי שכן. אני לא יכולה לתאר את גודל האהבה שאני מקבלת בארץ. אחד המקומות האהובים עלי הוא הזאפה. באולמות גדולים אני עולה עם שמלות מפוארות, וכל תנועה היא במקום. בזאפה אני עולה בג'ינס, ואני לא מופיעה, אני שרה. עוצמת עיניים ומקשיבה למוזיקאים שלי. מאוד אינטימי, מחבק ובלתי אמצעי. חופשייה על במה ומטורפת כמו שאני".
נראה שהזאפה, המקום הישראלי והאינטימי כל כך, משקף בדרך מסוימת את אופיה של לוי. משפחתית, חמה, אותנטית, חפה מיומרות וישראלית יותר מתמיד. זמרת ענקית, שהכירה את העולם הגדול, טעמה וידעה שובע, ועכשיו היא רוצה להתקרב הביתה, לבעלה ולשני ילדיה הקטנים, וכן, גם למוזיקה בעברית.
אם לא היית זמרת?
"הייתי וטרינרית. בעלי חיים זו האהבה של חיי".
איך את רואה את העתיד?
"אני עדיין כאן, עדיין מתרגשת. אני בהתחלה שלי. עוד 30-20 שנה אני רואה את עצמי על הבמה עם כוס יין וסיגריה, יושבת ושרה לעצמי ממקום אחר. מעומק. לשיר נטו. ובטוח אני אהיה שמנה…".
מה לאחל לך?
"הלידה השנייה שלי היתה קשה, ובמהלכה נפגע לי הלב. בכיתי והתפללתי לאלוהים רק לחיות כדי לגדל את הילדים שלי. אני מבקשת רק להיות כאן למענם, ואם אפשר גם לשיר. אני הרווחתי כבר את כל העולם".