המכוניות שינו את החיים של כולנו. הן מאפשרות לצאת לעבודה במקומות מרוחקים, לטייל, לגלות מקומות חדשים, לפגוש עוד ועוד אנשים, להיות ניידים ככל שנחפוץ. אבל למכונית הרגילה – זו המשפחתית – יש מגבלות. נסו, למשל, להגיע איתה לראש הדיונה. ההרפתקה הזאת תסתיים מהר מאוד, ותהפוך לחילוץ.
אין כוחות טבע חזקים יותר מהסקרנות האנושית. כך הגיע מרקו פולו לסין וחזר לאירופה עם אבקת שרֵפה, כך הקיף מגלן את הקצה הדרומי ביותר של אמריקה במסע חובק עולם, וכך יצא קולומבוס לחפש מעבר מערבי להודו וגילה את אמריקה. וזה שיש רכב שלא מסוגל להביא את הנהג להציץ ולראות מה יש מעבר לדיונה, זה מתסכל. בנקודה הזאת הסקרנות פוגשת תכונה אנושית אחרת: כושר המצאה. זה מה שהביא לעולם את ה-Buggy.
מה זה בכלל "באגי"? ובכן, כמו דברים רבים אחרים, השורשים של המילה מגיעים מהעידן התעשייתי באנגליה. אז הופיע השם הזה לראשונה והוצמד לצורה המינימליסטית ביותר של מרכבה המשוכה על ידי סוס יחיד. באנגליה זה היה עם שני גלגלים, לרוכב יחיד, ולרוב ללא גג קשיח או בלי גג בכלל. סוג של כלי-תחבורה-רתום-לסוס הכי בסיסי שיש. ואז זה הגיע לאמריקה, והתפתח לבאגי עם ארבעה גלגלים, ובמקום לנוסע אחד – לשניים, ואחר כך לארבעה, וגם נוספה טכנולוגיה, כמו למשל זו של קפיצים אשר מפרידים את משטח הנוסעים מזה של הגלגלים.
הבאגי הקל נעשה נפוץ מאוד בארצות הברית של המאה ה-19 ושירת לצד עגלות המטען המכוסות, כאלה המוכרות לנו מהסרטים על כיבוש המערב על ידי המתיישבים. זה היה רכב הליסינג של תקופתו, והמשיך להיות בשימוש גם כאשר המכוניות הראשונות החלו לצוץ, כשהן מיישמות חלק מטכנולוגיית המתלים והצמיגים הפנאומטיים שהיו בבאגיס המתקדמים ביותר.
נדלג עכשיו כ-80 שנה קדימה. העולם עבר מלחמה אחת ועומד לפני השנייה. מהנדס רכב בשם פרדיננד פורשה מקבל מאחד, אדולף היטלר, הוראה לייצר רכב עממי, זול לייצור ונגיש לכל גרמני שדויטשלנד בוערת בעצמותיו ורוצה לטוס באוטובאן (רשת הכבישים המהירה, שגם היא היתה המצאה נאצית). באופן ראוי למנהיג טוטליטרי שמחליט בשביל כולם מה הם יחשבו, הרכב נקרא "מרכבת העם", ובגרמנית: "פולקסווגן".
המכונית, אשר זכתה בכינוי הלא רשמי "חיפושית", התגלתה גם כפתרון תחבורתי זול ונגיש בשנות השיקום שאחרי מלחמת העולם השנייה, והחלה להיות משווקת – ואף מיוצרת – במדינות רבות ברחבי העולם (במצטבר יוצרו יותר מ-21 מיליון "חיפושיות"). לארצות הברית היא הגיעה שנים אחרי החיילים המשוחררים, בשנות השישים של חופש, LSD והמון ילדי פרחים, והציעה זמינות רבה, חלקי חילוף זולים ואמינות טובה.
Dune Buggy. מהפך אמריקאי
הבאגי המודרני נולד באמצע שנות השישים על הבסיס המכני של החיפושית. אדון פורשה, תומך הנאצים, היה מהנדס מוכשר ביותר ויצר "שלדה מתגלגלת" – הכוללת מתלים, רצפת הרכב, מנגנוני היגוי, הנעה ובלימה – שיכולה לנוע בלי מרכב כלל. עם זמינות החלקים הרבה שהיתה אז, והנהייה של רבים אחר הנאות הפנאי ושבירת מוסכמות, בשלו התנאים למשהו אחר.
והמשהו האחר הזה הגיע בדמות ה"מאנקס" (Manx), שהיה קיט להרכבה עצמית. הקיט כלל מרכב פיברגלאס פתוח, לא הרבה יותר מאמבטיה, שהחליף את המרכב המקורי של החיפושית והתבסס על אותה "שלדה מתגלגלת" פשוטה, חסונה וזולה לאחזקה. וכמו דברים רבים טובים אחרים שיצאו מקליפורניה, גם הדְיוּן באגי נולדה שם, במוסך ביתי בניופורט ביץ'.
ההצלחה היתה מסחררת, ולא רק בקרב ההיפים שורצי החוף המערבי. גם סצנת מירוצי המדבר נהנתה מהיצור קל המשקל הזה, ושיאים רבים נשברו בחולות של מערב ארצות הברית. המירוצים הללו הולידו תעשיית שיפורים מדהימה. בתחילה על בסיס מנועי הבוקסר מקוררי האוויר של VW ובהמשך עם שתילה של מנועים גדולים יותר, כאלה שמקורם במכוניות הספורט של פורשה ועד V8 אמריקאיים גדולים וחזקים. הדבר חִייב שיפור של מכלולים רבים אחרים ברכב – כגון מתלים ארוכי מהלך, מעצורים חזקים יותר – ומעבר מהתצורה הפתוחה והמסוכנת בעליל (ובכל זאת, חוקית לכביש בקליפורניה) לכלי מירוצים מוגן ומהיר ביותר, אשר דהר במירוצי בַאחה 1000 הכי קשוחים.
הדיון באגי שיחק תפקיד מרכזי גם בסצנה התרבותית ודפק הופעות בסרטים רבים, בהם סרטי אלביס פרסלי ובסצנת הנהיגה המיתולוגית של סטיב מקווין בסרט "פרשת תומס קראון" המקורי משנת 68'. אפילו לבארבי היה דיון באגי. גם אפשר היה לקנות דיון באגיס צעצוע של Matchbox ואף לנהוג בבאגי – וירטואלי – במשחקי מחשב חדשים מהשנים האחרונות. אכן, אבן דרך בתרבות המוטורית העולמית.
Sand Rail. זמן אוויר על הדיונה
דיון באגי זה נחמד, אבל אין בו די כדי לספק את הגרעין הקשה של אנשי המירוצים וחובבי המוטוריקה, שלא אוהבים להיות מוגבלים בתפוקת הכוח או במהלכי המתלים. קבלו את Sand Rail. כמעט אותו קונספט, כשההבדל המשמעותי הוא בבסיס המכני.
אם בדיון באגי הקלאסי הבסיס הוא שלדת פולקסווגן חיפושית, ולרוב גם מערכת הנעה של חיפושית, ברֵייל השלדה היא מתוצרת עצמית (בהקשר הזה, המילה "Rail" מבטאת "קורת שלדה"), אם בבנייה ייחודית על ידי חובב הז'אנר בחצר ביתו או בידי סדנת מירוצים המתמחה בייצור מפלצות כאלה. שלדת צינורות פתוחה, בלי מרכב פח, עם אינסוף אופציות להתאמה אישית ולבניית קאסטום ועם גישה קלה לכל הרכיבים המכניים.
למרות הריחוק הפיזיולוגי מאותה VW צנועה, קל לראות את הקשר המשפחתי: גלגלים גדולים הבולטים בממדיהם, מנוע אחורי והנעה אחורית, ולרוב שני מושבים ולעתים ארבעה. הרייל קל המשקל הוא האבולוציה של הדיון באגי של פעם, ונולד מהצורך הבסיסי של נהגים משחר הימים: לנצח בתחרויות.
אלא שהשאיפה לנצח רוצָה עוד, ומושגים כמו "מהלך מתלים ארוך", "כלוב בטיחות" ואפילו "ווילי", הנפת הגלגלים כלפי מעלה, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מעולמם של חובבי המוטוריקה האקסטרימית. מכיוון שמדובר בכלי רכב המיועדים למירוצים ולבילוי פנאי והם נבנים ביחידות בודדות על ידי חובבים או סדנאות קטנות, המגוון עצום ורחב כיד הדמיון.
בתחום המנועים, למשל, תוכלו למצוא ריילים עם מנועי אופנועים צווחניים קלי משקל וחזקים. אחרים ישלבו מנועי טראקים גדולים, ומי שכיסו מאפשר לא יהסס לשלב מנוע מירוצים של ממש, בעל תפוקה של מאות רבות של כוחות סוס. וזה עוד לא הכל, כי כדי לתמוך בכל כך הרבה כוח צריך גם תיבות הילוכים חזקות, כי לסדרתיות אין סיכוי לעמוד בהתעללות – ושוב עוברים למדפי המירוצים, והפעם כדי להוריד משם תיבות הילוכים סיקוונסיאליות, המסוגלות להתמודד עם הטירוף.
דיונות, כמו שכולם יודעים, הן מין דבר גלי כזה. ואם נוסעים עליהן ממש מהר – אחת מתופעות הלוואי הרצויות היא "זמן אוויר" או קפיצות ממש, אבל ממש, גבוהות. זה מחייב התאמה של מערכות מתלים ארוכות מהלך – מטר ויותר – אשר מסוגלות לספוג את הנחיתות מהגובה. הנחיתות האלה הביאו גם ליצירת דור חדש של בולמי זעזועים אדירים ועתירי טכנולוגיה, אשר הוכיחו את עצמם גם במירוצי מדבר רבים אחרים, וכמה עקרונות טכנולוגיים שלהם (כמו מעקפים ומכלי גז חיצוניים) זלגו גם למכוניות מייצור סדרתי.
המבנה הפתוח של שלדת הרייל (הרמז לתצורה נמצא בשם "Rail", מסילה) מאפשר התאמה ושינוי קלים ומהירים של מערכות הנעה, מתלים, היגוי ומה לא – על ידי חובב המצויד בדיסק חיתוך ובקיא ברזי הריתוך. אין צורך להתעסק עם חלקי מרכב, להתקין אמצעי תאורה תקניים או כל פריט רגולציה אחר, מכיוון שהכלים הללו אינם מורשים לנסיעה בכבישים (למעט במדינות יוטה ואריזונה). בקיצור, הרייל הוא חלומו הרטוב של כל חובב נהיגה ובנייה עצמית.
יוצאים למבצע
כפי שגנרלים יודעים – ניידות הכרחית לתמרון. אבל היא התגלתה כחיונית מאוד גם בהפעלת כוחות מיוחדים בפשיטות נועזות בעורף האויב או, למשל, בסיורי עומק לאיתור משגרי סקאדים במלחמת המפרץ הראשונה.
עד להגעת הבאגי המבצעי לצבא, ג'יפי הסיור היו אלה שתפקידם לתת את הפתרון לניידות. בין אם היה זה ג'יפ וויליס של מלחמת העולם השנייה, אחריו ה-M151 (אשר כונה בישראל "חמישייה"), ובהמשך כלים כמו דיפנדרים, G Wagen של מרצדס ואחרים. אבל לאף אחד מאלה אין את קלות המשקל החיונית כל כך להטסתם לזירה, וגם לא יכולת לכסות הרבה קילומטרים במהירות ועם פרופיל נמוך ונסתר מהעין. כך קרה שחלק מאותן סדנאות שיצרו רכבי רייל לפנאי ולמירוצים התחברו אל העטין השמן של התקציבים הביטחוניים והחלו ליצור רכבי שטח מבצעיים, אשר הגיעו לכוחות מיוחדים רבים ברחבי העולם ומשרתים עד היום.
המבנה הבסיסי נותר על כנו: שלדה מסְבָך צינורות פלדה, מנוע אחורי והנעה אחורית. מערכות המתלים הותאמו לשאת משקלים כבדים יותר של ציוד ודלק לטווחים ארוכים, וגם מערכות ההנעה הספורטיביות הוחלפו באמינוֹת יותר. לא מכבר אף נעשה שימוש במערכות הנעה היברידיות, המאפשרות הנעה חשמלית שקטה. בנוסף על כך, כדי להגביר את כוח האש, החלק האחורי הוגבה כדי להושיב בו איש צוות שלישי, האמון על תפעול מקלע כבד או מטול רימונים.
גלגלים שמנמנים
מההתחלה הצנועה של החיפושית ועד למבצעים בעורף האויב. ממנועים עם עשרות בודדות של כוחות סוס עד מפלצות תאוצה עם פרצי כוח של אלפי סוסים. הבאגי המקורי, המעוטר בצבעים פסיכדליים של שנות השישים, הפך להיות כלי לחובבי מוטוריקה הארד-קור ולשימושים מבצעיים. עלויות נמוכות (ביחס לרכבי שטח ספורטיביים), דמיון וביצוע עצמאי מובילים את הז'אנר המלהיב הזה קדימה, לעתיד של תחבורה חשמלית נטולת רעם מפלטים.
