זה קורה בכל שנה כמעט, בחודשים יוני-יולי. מיליוני סרדינים נעים צפונה לאורך החוף המזרחי של דרום אפריקה, ויוצרים נחילי ענק שמושכים כל טורף שטעם פעם סרדין ורוצה עוד. להקות של דולפינים מקיפות את הסרדינים ומצופפות את נחיליהם, כרישים אורבים במעמקים ופורצים מעלה בכל הזדמנות, ומהשמים תוקפות סוֹליות הכֵּף – עופות ימיים שיורים את עצמם למים כשהם מזהים מטרה, וצוללים עד שהמקור נסגר על סרדין עסיסי. גם לוויתן טרופי, דגי טונה וטורפים אחרים מגיעים בתקווה לחטוף נשנוש, ויש גם סיכוי טוב לפגוש בלוויתן גדול הסנפיר. היצור הענקי דווקא לא חובב סרדינים, אבל זו תקופת הנדידה שלו, אז גם הוא באזור.
כאשר "מירוץ הסרדינים" (כך מכונה התופעה הזאת בקרב צוללנים וחוקרים) נמצא בעיצומו, מתחוללת ערבוביה רוחשת וגועשת של טורפים ימיים ועופות שמנסים לאכול כפי יכולתם, בעוד נחילי הסרדינים משנים כל הזמן את המבנה שלהם בניסיון להימלט. זה הרגע לעלות על ציוד צלילה ולנסות להיות חלק מהחוויה, אך בזהירות, כי כאשר אוסף כזה של טורפים נכנס לטירוף חושים של אכילה, רצוי לשמור על מרחק ביטחון.
המקום שיש להגיע אליו הוא פורט סיינט ג'ונס, עיירה קטנה על חופי האוקיינוס ההודי, כ-250 קילומטר דרומית לעיר דֶרבֶּן. שם תופסים סירה וסקיפר מיומן שמסוגל לזהות את הרגע הנכון להיכנס לאוקיינוס. יחד עם זאת, יש להתחשב בכך שמדובר בתופעת טבע, ולא במופע מוזמן, ויש שנים שהסרדינים לא באים. מדוע? האמת היא שהסיבות לנדידת הסרדינים לא ברורות לחלוטין, כמו גם הסיבות לאי הופעתם.
שורה תחתונה: הסעודה הכי פראית בעולם
