היינות הספרדיים "טובים להשקות את הפילגש". כך, שנה אחת לפני הספירה, כתב המשורר והסופר הרומי הקדום אובידיוס, בספרו "אמנות האהבה" , שעוסק בעצם באמנות הפיתוי. אלא שבמהלך 2016 השנים שחלפו מאז, הוכיחו יינות ספרד שבעזרתם אפשר לפתות כל אחד…
ספרד, ארץ החצי האי האיברי, היא בבסיסה ארץ חקלאית עם דגש על גפנים. זו מדינת יין רחבת אופקים, בעלת שטחי כרמים ענקיים ואמצעים מודרניים לייצור יין. מבחינת שטח הכרמים היא הגדולה ביותר באירופה – 11.7 מיליון דונם –אך רק שלישית מבחינה כמותית, בהיותה משתמשת בבצירים מדודים וקטנים ובשיטת "בניית הכרם" עם רווחים גדולים בין הגפנים.
ייצור היין בספרד החל הרבה לפני הספירה. היינות הספרדיים עברו טלטלות רבות לאורך ההיסטוריה, בהתאם לחוקים של הכובשים השונים. זמנם הקשה ביותר היה בתקופת הכיבוש האסלאמי והמגבלות שהטיל. אך מאז שחזרה המלוכה לספרד, ב–1492, היתה ליינות הספרדיים עדנה כלכלית, בדמות השוק הבריטי. יין השרי הספרדי, למשל, נחשב היין של האצולה הבריטית. ב–1805, לאחר קרב טרפלגר, שבו הביס הצי המלכותי הבריטי את ציי צרפת וספרד, הצטמצם השוק של יינות ספרד, ובמקום האימפריה הבריטית נעשתה הולנד, על ממדיה הצנועים, השוק העיקרי שלהם.
מהפכת יינות ספרד המודרנית התרחשה דווקא בזכות מחלת ה-Phyloxera Vestatrix – מחלה ה"אוכלת" את שורשי הגפן, אשר פקדה את היבשת באמצע המאה ה–18 והרסה את גפני אירופה החקלאית. יינני בורדו, שנעשו בשל כך מחוסרי עבודה, חצו את הרי הפירנאים והצטרפו ליינני ספרד, שגפניהם נותרו בריאות. הם הביאו לספרד, לראשונה, את ה-Barrique – אותן חביות צרפתיות מסורתיות מעץ אלון, המקנות מאז ליינות ספרד את העידון ואת יכולות ההישרדות שלהם.
אהבה ספרדית בניו יורק
בספרד יש שמונה אזורים ראשיים לגידול גפן וייצור יין, המשתרעים על כל שטחה, מצפון לדרום, כולל האיים הקרובים והרחוקים. הם מחולקים לכ–70 תתי–אזורים, מוגדרים לפי דירוג רשמי. שני אזורים בולטים מעל כולם במוניטין ובאיכות היין, אלה הם ריוחה (Rioja) ו-Ribera del Duero. ריוחה הוא השם הידוע שבהם, בעוד דוּאֶרו מוכר פחות, משום מה, למרות שיינותיו נחשבים הטובים בספרד, ואולי אף מהטובים בעולם.
סיפור האהבה האישי שלי עם היין של דוארו מתחיל בניו יורק, ברחוב 23, במסעדת "שני לובסטרים במחיר אחד". הבעלים, ספרדי שלא דיבר אנגלית, בעל שן זהב בולטת, היה מיודד אתנו, אנשי צוות אל על, ובאחד מביקורינו אצלו הציע לנו יין אדום כמלווה ללובסטרים. בהתחלה היתה התנגדות – אדום עם מאכלי ים לא היה מקובל באותם ימים – אך לאחר הטעימה הראשונה היין עבר את המבחן של הטירונים. והוא היה מיוחד כל כך, שהזמנתי בקבוק לקחת הביתה. זה היה בקבוק Vega Sicilia 1970 “Unico” הראשון שלי, אבל בהחלט לא האחרון. כך או כך, החֵך עדיין משחזר את טעמו המיוחד של אותו יין, טעם מורכב ומלא פרי צעיר וטרי. שם, במקום ההוא, הבנתי מה זה "יין אחר".
אבל איך זה שליָין ספרדי מצטיין יש שם שנשמע איטלקי לגמרי? היין והיקב נקראים על שם הקדושה ססיליה (Santa Cecilia), השומרת על ויאדוליד (Valladolid), מחוז משכנו של היקב, אלא שבמהלך השנים השם ססיליה השתבש והפך לסיציליה.
מצויד בזיכרונות נעימים מההתנסות במסעדת הלובסטרים, ולאחר טעימות נוספות מאותו יין, הגעתי למחוז ויאדוליד על מנת ללמוד ולהבין מקרוב את סודו של יין מיוחד זה. באותה תקופה יין דוארו היה בחזקת סוד של מביני דבר, סוד שעבר מכוס לכוס אך לא נשפך אל השוק האמריקאי.
מחוז ויאדוליד נראה ברובו כנווה מדבר. עצים מפוזרים בין דיונות בהירות של חול, אבנים עגולות על גדות הנהר, והשמש לוהטת כמו במדבר יהודה. הגפנים נטועות בסמוך לאפיק נהר הדוארו – "נחל הזהב", שזורם לאורך 600 ק"מ, חוצה את המחוז וממשיך לזרום ולחלק הרים ועמקים בין ספרד ופורטוגל (זהו הנהר שאקלימו והקרקע סביבו מסייעים בגידול הענבים המשמשים לייצור יינות הפורט המפורסמים).
חרשתי את האזור, דיברתי עם הייננים של אותם ימים, טעמתי את היינות השוהים עדיין בחביות העץ הצרפתיות, הבָּריק האמיתי, וביקב Bodegas Vega Sicilia הבנתי לראשונה את רזי ייצור היין הנחשב בעל יכולות שרידות אינסופיות.
סודות היקב
יקב וֶגה סיציליה (www.vega-sicilia.com) מזכיר את עברו ההיסטורי במבנה משנת 1864, בית היקב המקורי. המודרניזציה עשתה את שלה, היקב התרחב והתפשט, אולמות ענקיים של מכלים, ציוד חדשני, והרבה הרבה חביות עץ צרפתיות ואמריקאיות. ביקב ניהלתי שיחה ארוכה עם היינן המבוגר (בספרד אסור לומר זקן…), שלא דיבר שום שפה פרט לספרדית משונה דמוית קטלאנית, ובכל זאת הבנו זה את זה, במיוחד לאחר כמה כוסות יין.
הבעלות על היקב היא של משפחת אלווארז, שרכשה אותו מבעליו הקודמים בשנת 1982. באותה שנה ממש האזור קיבל את התואר הנכסף DOC (Dominacion de Origen Calificada – בתרגום חופשי: תו איכות ומקוריות). המשפחה הרכיבה צוות חדש והגדילה את היקף הייצור, שמגיע כיום ל-250 אלף בקבוקים בשנה, של כל היינות המיוצרים במקום. את יינות ה-Gran Reserva מייצרים בשנים מיוחדות מבחינת מזג האוויר וגיל הגפנים, וכמובן, בכמות מדודה.
היקב מפיק שלושה יינות:
Unico – יין הדגל, מיוצר רק בשנים של בציר משובח. בדרך כלל, כ–80 אחוז ענבי טמפרניו ועוד קברנה סוביניון ומעט מרלו.
Reserva Especial – ממסך של כמה בצירים מצטיינים.
Valbuena – מיוצר בשנים שבהן לא מייצרים אוניקו.
בזכות מה יקב וגה סיציליה מצליח להגיע לרמה שאחרים לא מגיעים אליה?
מבנה הקרקע: הכרמים, בגובה 900 מטר, נטועים בקרקע ששכבתה העליונה חול ואבני נחל והשכבה התחתונה טיט ואבן גיר.
זני הענבים: טמפרניו ומעט קברנה סוביניון ומרלו. כולם מגפנים זקנות, לעתים בנות קרוב למאה שנה.
הבצירים: מובחרים ומוקטנים מאוד.
מיקרו אקלים: מזג אוויר יבש, טמפרטורות גבוהות ביום וקרות בלילה, עוזרים לחמיצות הטבעית להישמר.
השמירה הראשונית: בשלב הראשון, לאחר התסיסה הבסיסית, היין נשמר זמנית ב-Vats – חביות עץ ענקיות, כמו שאטו לאפיט.
יישון ארוך: לפני שלב הבִקבוק היין מבלה בחביות קטנות – צרפתיות ואמריקאיות – במשך שנים ארוכות (עשרות).
המשכיות מוקפדת: האנולוג-יינן החדש, חביאר אַאוּסאס, מנהל את הייצור משנת 1992, בהתאם להנחיות קודמיו ובהתאם לדרגת הטיב של הבציר.
כך קנה לו יין וגה סיציליה מקום של כבוד בצמרת יינות ספרד, הישג לא פשוט כלל וכלל, לנוכח רמתם הגבוהה מאוד של לא מעט יינות ספרדיים נוספים. האיכות מדברת ספרדית.
